אתה האבא שעוד לא קנה אקדח.
אתה האבא שלא בטוח שהוא רוצה לקנות אקדח.
אתה האבא שעוד לא הוציא דרכון של מדינה אחרת לילדים.
אתה האבא שאין לו מקצוע מהסוג שיארגן לך רילוקיישן.
אתה האבא שלא בטוח שהגיב נכון כשהיתה אזעקה.
אתה האבא שלא קנה גנרטור למצב שהחשמל ייפול.
אתה האבא שלא בטוח שנתן לילדים מספיק זמן לחפור על מה שקרה, כי אולי זה היה עוזר להם להתמודד עם חרדה.
מודעה
אתה האבא שלא אגר מספיק כסף כדי להוציא אותו מהארץ לבנקים אחרים, כדי להתכונן לרגע שבו ילאימו את הכל.
אתה האבא שלא בטוח שהוא רוצה ללכת מכאן.
אתה האבא שלא בטוח שהוא רוצה להישאר כאן.
אתה האבא שלא פיתח מספיק שרירים והתמחה באמנות לחימה, במקרה שצריך להגן על הבית עם הידיים, או להחזיק את דלת הממ”ד כשאף אחד לא בא.
אתה האבא שלא מצליח לנשום, כי במקום הזה יש תמיד פוטנציאל שמשהו כזה יקרה.
אתה האבא שלא יודע איך היית מתמודד אם היית אבא של חטוף.
אתה האבא שלא מצליח לנשום, כי במקום הזה יש תמיד פוטנציאל כזה.
אז מה, אתה אבא פגום אתה? “אבא פגום” – מי זוכר את המוסד הזה שצמח כאן פעם. זה קצת נעלם הדבר הזה שחרך כאן את הרשת לא מזמן, שקראו לו אבא פגום. פתאום ערימה של אנשים עם הומור מהסוג של “אשתיייי!” “המנכלית”, “ראש הכת” ומלא מילים מצחיקוליות לתאר את אשתך וכמה הו הו הו היא משתוללת על כרטיס האשראי שלך! והו הו הו היא משגעת אותך! ואז סטיקרים על האוטו ואז התכנסויות של אבות פגומים, כמו “מועדון קרב” של סאחיות רוטטת אבל בשונה ממועדון קרב יש בו כלל אחד: “לא מדברים על מועדון קרב”, במועדון הקרב של אבא פגום לא מפסיקים לדבר על אבא פגום.
עכשיו, מה זה האבא פגום הזה? זה כאילו גבר שהוא הקורבן של הפמיניזם הזה של כל ה”אשתי!!” הזה, שהוא מבולבלי כזה, רוצה לראות כדורגל כזה, על הספה כזה ומה עכשיו היא עושה לי כאב ראש כזה? אני הרי גבר-ילד שאין לו כוח ואין לו יכולת לעשות את כל הבית הזה והיחסים האלה, אני אין לי כוח אני, מה עכשיו ימי הולדת, מה עכשיו קניות, מה עכשיו כביסה, מה עכשיו אני “ביג לבובסקי” אני, תני לי לחיות!
אני צייד אני, הולך להביא אוכל לשולחן (שזה אומר לשבת בפקק בהלוך, לשבת מול מחשב, לדבר, לרדת לצהרים, לחזור, לשבת במשרד ואז חזור באוטו). כשאני חוזר תני להיות אני על אמת – לשבת עם החברים שלי הפגומים כמוני חחח ולעשות מה שגברים עושים חחח שזה לראות כדורגל, לשחק כדורסל, לקנות סאפ, לשיר עם ישי ריבו באוטו, כי אני גם אמוני לפעמים כמו כולם עכשיו. ערימה של קלישאות שאני מתמסר אליהן והן הופכות לדאחקות דהויות שכל מה שהן מנסות לומר לעולם זה – אני לא בשל, קחי, תעשי את זה, אני לא כשיר אני, פגום אורגינל. כי הפגום הוא מצחיקול, שובבי שלנו, זה לא שהוא שוביניסט חלילה, הוא פשוט לא יכול.
העולם הזה, של הבית והזוגיות והמשפחה וכל ערימת המטלות הזאת – אלה דברים שאמא שלי היתה עושה באופן טבעי, ואבא שלי היה עובד כל היום ואז חוזר ויושב על הספה ואף אחד לא רטן כי הם הבינו לבד שזה סדר הדברים. אבל פתאום משהו קרה ומאז אני שומע ציפיות על אחריות משותפת ומודעות ואשכרה יש ממני דרישות בבית (כאילו אין מספיק כאלה בעבודה), כי שוויון וכו’ והופה הופה גם את רוצה קריירה ואולי יש סיכוי שאת אפילו מתפרנסת יותר טוב ממני ואת עובדת יותר ויש סיכוי שגם את תבואי פתאום ותרצי להתפרק על הספה ולגלול מול הטלפון בדיוק כמוני, אבל הלו, חכי עם זה, אני פגום אני, פגום זה משהו מהותי, זה בטבע, זה בסדר הקדום של הדברים. זה לא שאני לא רוצה, אני ממש רוצה כי אני מעודכן אני, אני באמת רוצה להיות בתוך כל זה אבל אני לא יכול, פגום אני. הכביסה עלייך, מה לי ולזה. פגום אמרתי לך.
ופתאום כל זירת הפגומים נסדקת מול הקטסטרופה של השנה וחצי פלוס הזו, האדמה בוערת ורועדת, המשפחה מחזיקה ידיים מול המהומה מעבר לדלת והפגום כבר לא צוחק. המציאות חזקה מדי מול כל המשחקים המצחיקולים של הו הו אשתי! והאבהות והגבריות והזוגיות וכל זה מטיחים בפנים מציאות שצריכה אותך שם על אמת. וההומור מסוג “אשתי” מתגלגל לפאתוס של “אשתי הלביאה שמחזיקה את הבית כשאני הולך” – הפעם לא לצוד, אלא כדי לשמור עלינו והנה גלגול חדש של תפקיד גברי-נשי ישן: הגבר מגן על המולדת, האשה על הבית. ובין האבא הפגום לאבא המגויס וההלום – “כף הקלע” של גבריות ישראלית שמנסה להתמקם במציאות – נוצר עכשיו אבא פָּרוּם.
