סתיו אחאי — Tears In Colours
דבר אחד טוב במוזיקה – כשהיא פוגעת, זה לא כואב.
מוזיקה היא שפה של כל בנות ובני העולם והברותיה מביאות אנשים ביחד.
מה זה ביחד?
מתחושות חמימות ומימיות של ציפה בגוף מים גדול, עד מחשבות ותודעה שממוססות את כל מה ש-לא, ובלתי, וצורם. ואיכשהו, באקט בלתי ייאמן, הן מתרחבות לתוך ראייה חדשה של כן, ומה ש”לא” נעלם כלא היה מעולם.
בישראל בימים טרופים אלה קשה להבחין באוצרות הבלומים והגלומים שחיים בינינו, בנשים ובאנשים מופלאים שיוצרים מוזיקה שמרעידה ועושה גלים בכל העולם. גלים מהסוג הטוב, גלים מהסוג שאנחנו אולי יותר צריכים ומבקשים בימים האלה. בעצם מוזיקאיות ומוזיקאים ישראלים הם שגרירים של המסר האמיתי, של יחד.
כי זה לא משהו שרק מדברים עליו, ואם נשים לב רגע מה קורה לנו בגוף ובראש, כשרואים או שומעים את המילה הזו “ביחד” – ברמזורים, בעלונים, בעיתונים, בסטיקרים, בכתובות על הקיר – כמה שונה הביחד שלהם, שמעורר פחדים קמאיים והתכווצות והתמצקות לכיוונים של אנחנו והם. לעומת מה שמוזיקה טובה יכולה ליצור כחוויה ספונטנית, חיה – מוזיקה חיה.
השנה הזו מביאה איתה גלים עצומים ועצובים, ואיתם גם מוזיקה מרטיטת חושים. אחד האלבומים הללו עבורי זה Tears In Colours של המוזיקאית סתיו אחאי. דמעות בצבעים הוא אלבום האולפן השני שלה.
מודעה
כל סיפור וכל פסיעה בשביל של האלבום הזה מספרים סיפור מורכב ומתמשך. בכי שמעז לצבוע את העולם בשלל צבעי הקשת, מוזיקה שהיא מעין תרפיה, עוברת במשעולי הילדות, בז’אנרים מוזיקליים שמביאים את ההיסטוריה והסיפורים שבאים איתה מרחובות ומשכונות של הערים הגדולות בעולם, ממושבים, מקיבוצים ומערים בישראל.
האלבום נוצר לאחר פטירת אביה של אחאי, שקולו גם מופיע מתוך הקלטה ביתית. והאלבום הוקלט לפני שנתיים, ויצא בנובמבר האחרון. יש בו עיבוד של שכול ושל אבל אישיים, שמצטרפים לאבל ולשכול של מדינה שלמה. וכך, הוא נכנס לתוך הלב ועושה מסאז’ רקמות עמוק בכל החדרים והשכבות. מדגדג את העיניים בשפת המוזיקה, צובע את הדמעות בשלל צבעים.
זו תפילה חרישית שבסופה מהדהד – אמן. הקשיבו לה באוזניות וברמקולים.
פערי פה — ליה עמית
“כל מה שמגיע אליי,
תפור למידותיי,
הרוח הגדולה,
עושה בי את המוזיקה שלה”
(מתוך השיר “מה שמגיע”)
מי עושה את מי? אנחנו את המוזיקה? המוזיקה אותנו? האם אני מאזין למוזיקה, או המוזיקה חיה, רוחשת ופועמת, חושפת את צליליה העשירים אל המאזין המחפש, הצמא?
אני חי בתקופה שמוזיקה נמצאת במרחק לחיצה, אינטרקציה חברתית נמצאת במרחק גלילה וגם האוכל מהמסעדות המשובחות ביותר מגיע עד הספה. סדרי עולם שכאלה ונוספים משתנים להם.
“אינטרקציה משמע תהליך דינמי שבאמצעותו אנשים מתקשרים באמצעות שפה, תוך שילוב אלמנטים מילוליים ולא מילוליים כדי להעביר משמעות”
אם כך, האם המוזיקה חיה? האם הרשת החברתית יוצרת אינטרקציה חברתית?
“פערי פי” כמו הגיח אל עולמנו כדי לסדוק את המוסכמות הללו במעשה קסם ומסתורין, ברווחים של המילה המדוברת, בהברות ננשפות, ומזמין את המאזינה אל מקורות המוזיקה והשפה, אל מרחבים בהם המוזיקה והשפה חיות, פועמות ודינמיות.
בדרכים מכושפות, נשכחות, מסתוריות אל מרחבים קדומים של התאספות אנושית על סף חייתית – ליילל, לזעוק וללחוש, לנשוף ולהתנשף, לרקוע ברגליים ולמחוא בידיים, להיות מוזיקה שהיא כעין תפילה.
“אמור אהבה החזירי לי את כנפיי,
שאי אותי, שאי אותי קרוב.
היה אדיב ללבך הישן,
קח אותו החוצה, הנח לו לנשום
התעורר לרגע זה לא חייב להיות לתמיד, ממש עכשיו”
(מתוך “אמור אהבה”)
פערי פה מבקש, מושך ודורש ברכות נחושה לקחת את המאזינים מחוץ לגבולות ולגדרות המילים מוזיקה, שיר, אלבום, בית, פזמון. הוא חקירה כנה ואמיצה שמפנה את המאזין לעולמו הפנימי, לתחושות הגוף, למרווחים בין תחושות וחוויות מוכרות – המרחב הפחות מוכר, בו אנחנו פחות נוטים לבקר ולשהות.
“כמו המים שזורמים אל מקורם
שיודעים את התנועה
שנכנעים למשיכה
שמשקפים את האמת
שמכילים את הצורות”
(מתוך “כמו המים”)
מתעורר זיכרון עמום, קדום, תפילה, איחול להשתנות והשקפה חדשה שבה אדמה היא אדמה, צליל הוא צליל, תחושה היא תחושה.
“תן את הכוח
לאהוב באמת.
זה שיר תודה לכל מה שהיה,
כל מה שהיה עד עכשיו
לכל מה שיהיה, שיעבור”
(מתוך “פערי פה”)
ליה עמית היא פסיכותרפיסטית, עובדת דרך אלתור, סומטיקה, מסעות פסיכדליים ועבודה אינטגרטיבית. מחברת בין עולמות. חיה ויוצרת בירושלים. האלבום פערי פי הוא אלבום הבכורה שלה, בהפקת פיי שפירו הנהדרת. בהשתתפות דודי שאול (גיטרה), עוז יחיאלי (גיטרה בס) ולירון מיוחס (פרקשן)
