שלום בין המינים זה שוס. זה בדיוק מה שאני מרגישה עם הגברים בחיי: רגישות, שותפות, עצמאות, היעדר תחרות והיעדר עוינות. כשאני חזקה אני מובילה. כשהוא חזק הוא מוביל. ברור שאני רוצה שככה יתנהל העולם כולו, אבל באותה נשימה ברור גם, שכרגע זה לא אפשרי. אני לא אומרת את זה בכעס או בהתרסה אלא בראייה מפוכחת של המציאות, עם אותו ניחוח של עצב שבו אני אומרת “חם באוגוסט בישראל”.
בכל יום מעזה עוד אישה לספר על פגיעה שנפגעה. התופעה הרחבה של נשים שנותנות אמון ונפגעות מינית, נשים שעברו פגיעה טראומטית על ידי גברים שבהם בטחו, מקיפה אותנו מכל עבר. ממדשאות הכדורגל ועד ל”מרחבים המוגנים” של המיניות “המקודשת”, או “המודעת”. ובאמת, התחושה קשה. נדמה שכבר אי אפשר לסמוך, ושכל גבר שבטחת בו יכול להתהפך עלייך ולגרום לחורבן של חייך. אני יודעת שזו לא האמת. אני יודעת, שהרבה מאוד גברים הם כמו הגברים בחיי – רגישים ושוחרי שוויון.
אבל (והאבל פה הוא חשוב מכל) – אלה שמדברים על שוויון שוכחים, שכשמגיע הלילה והבנות שלנו צריכות ללכת לבד ברחוב, הן מפחדות. הבנים לא. או לפחות – פחות. גם אנחנו הנשים מפחדות. הגברים שלנו לא. או לפחות – פחות. אבות ואימהות שאני פוגשת לא חוששים שהבת המתבגרת שלהם תפגע מינית במישהו/י. אם יש להם נער מתבגר הם הרבה פעמים כן חוששים מכך, ואם יש להם בת מתבגרת הם פוחדים שתיפגע. זה די גורף.
ועדיין, כדאי להזכיר לאלה שמאמינים שאנחנו יכולות לקפוץ ישר מאזורי דיכוי ופטריארכיה אל ארץ חדשה של “שלום בין המינים”, שכמו בכל ריפוי – צריך להתחיל ממה שיש עכשיו. מהמציאות. גם אם היא מאוד כואבת. צריך לעבור אצל הכאב, להרגיש אותו, להכיר בו. להסכים – אם צריך – שאת לא אשמה. ללטף את כל תאי האשמה שהצטברו שם דורות על גבי דורות בתוך הלב הנשי הקולקטיבי. להאמין לבושה, לפגיעות. להאמין לפגיעה. ריפוי דורש הכרה בקושי. אי אפשר להיפרד ממה שעוד לא פגשנו. בכל מה שקשור לריפוי, הרצון שיהיה טוב כאן ועכשיו עשוי להיות המחסום העיקרי מפני פגישה עם מה שמחריב אותנו ולכן גם מחסום מפני ריפוי.
קורבנות
אם את קורבן של פגיעה זה לא אומר עלייך שום דבר רע. זה אומר, שברגע מסוים בחייך הרגשת חלשה או פגיעה, ומישהו שהיה חזק ממך פגע בך. את לא “יצרת” את זה. את לא אשמה בזה. ואת לא יכולה, וגם בעבר לא יכולת, לשנות את זה. את כן יכולה לתת הכרה מלאה לחלק הפגוע, לקורבן שהיית, בהתחלה בתוכך פנימה ואז אולי גם כלפי העולם שבחוץ. בהיותך קורבן, חלקך בריפוי הוא ההכרה, החמלה והסליחה לעצמך. קשה (עד בלתי אפשרי) לחולל ריפוי, כאשר בתור הקורבן את מנסה להבין את הפוגע. קשה (עד בלתי אפשרי) לחולל ריפוי, כשהאנשים סביבך מטילים ספק באמיתות התחושות שלך.
הפוגע
אם אתה פוגע זה אומר שהשתמשת בכוח שלך כדי לקחת. ניצלת את האמון בך ואת התנאים והאידיאולוגיות והרעיונות שלך, תוך שאתה אטום לצרכיו ולטובתו של מישהו אחר. יכול להיות שלא היית מודע לזה. יכול להיות שזאת היתה “מעידה חד פעמית”. יכול להיות שהסיפור שסיפרת לעצמך היה, שהקורבן נועדה לשרת את הצרכים שלך. ואולי סיפרת לעצמך שאתה “פותח לה שער” לחופש ולשחרור פנימי. כך או כך, אם פגעת ואתה מעוניין בריפוי, הצעד הראשון חייב להיות הכרה ביחסי הכוחות. אתה היית החזק, היא היתה החלשה. אתה היית הפוגע, היא היתה הקורבן. אין כאן שטח אפור. אתה לא יכול להגיד “היא בחרה לבוא שוב” כי זה לא כוחות. אם בעודך קורא את המלים האלה אתה נסער, מוכן להכיר בכאב הקורבנות, פתוח לבדוק ולראות האם אי פעם אכן השתמשת בכוחך לרעה, כנראה שאתה לא מזן הטורפים.
יחסי הכוחות
כשיחסי הכוחות הם שווים – לפעמים אני צריכה משהו ממך, לפעמים אתה צריך משהו ממני, אבל אף אחד מאיתנו לא מוגדר על ידי השני כמקור קבוע, כסמכות. ברור שגם ביחסים זוגיים ש”על הנייר” הם שוויוניים – אפשר להתבלבל ולהפוך את בן הזוג לגורו שלי או את בת הזוג לאמא שלי, גם שם זה יכול להיות מקור לניצול ולשימוש לרעה בכוח. אבל על כך אולי במאמר אחר. כשאחד מהשניים הוא מורה או מטפל או הורה – הוא מקור: מקור לביטחון, לאהבה, לתחושת ערך, לשייכות, לקרבה, לגאולה. גם אם אותו אדם נמצא כרגע במצב קשה, רגיש ופגיע, אבל המיצוב שלו בתוך הקשר הוא שאצלו נמצאים המפתחות לשינוי, לגדילה, להזנה, לביטחון – הוא עדיין בעל הכוח.
יחסי הכוחות ביחסי מין
בתוך יחסי אמון וקרבה, “הבונוס” של תשוקה הוא שמאבדים בגללה שליטה. מרחב של אמון מוחלט ושל יחסי כוחות שוויוניים, הופך גם את התשוקה ואובדן השליטה, והפראות ופריצת הגבולות והמשחקיות – להרפתקה משותפת ומלאת קסם. כשיחסי הכוחות אינם שווים, כל זה מתהפך. הקסם שבתשוקה הופך למהלך אינטרסנטי, שבו בעל הכוח מעדיף את סיפוק צרכיו מאשר את הגבולות שהוסכמו, במיוחד אם הביטוי שלהם עדין ומבלבל. הקורבן, שלא רוצה לאבד את בעל הכוח כמקור, מחפש/ת את הקסם שבתוך האינטרס. ולפעמים מגלה רק שנים מאוחר יותר שלא היה שום קסם.
אחריות
למילה אחריות יש משמעויות שונות לגמרי בצד הקורבן ובצד הפוגע. האחריות של הקורבן חסרת הכוחות היא על הכאב שלה, על ההכרה בו, על מציאת שותפים להכרה הזאת. בתור התחלה, אין מקום לעיסוק של הקורבן בשאלה “מה היה החלק שלי בהיותי הקורבן ומה אני למדה מזה”. מצד הפוגע, האחריות היא להכיר בהיותו פוגע, להכיר בכך שהרס חיים, להכיר בחלקים בתוכו שגרמו לאטימות ולניצול וששימרו את האשליות לפיהן הוא “מעניק” או “לא פוגע” או “רק עשה טוב” ו”היא ביקשה את זה”. ואז, כמובן שהאחריות שלו היא לבקש סליחה (וחשוב לומר – גם הפוגע צריך להקיף את עצמו באנשים אמיצים דיים לראות שהוא הפוגע, ואוהבים מספיק כדי להכיל אותו ככזה).
ריפוי
בריפוי יש סדר. השלב הראשון הוא הכרה מוחלטת בכאב האישי, בין אם מדובר בפגיעה “גדולה” או “קטנה”. כמה שצריך. כל חלקיק של כאב שמקבל הכרה יכול לעבור מהחושך אל האור, ושם, תחת השמש, להבריא ולפרוח. אחר כך התחזקות, שיקום חופש המחשבה, חופש הבחירה, כוחות היצירה. זה יכול לקחת המון זמן. רק אז אפשר להפנות את המבט אל מעבר לכאב האישי ולהסתכל על ההקשר הרחב. להבין את התהליך וליצור כיוון חדש. גם זה לוקח ממש הרבה זמן. ורק אז, (אולי!), אפשר להבין את החלק שלי – הקורבן – בפגיעה, ולראות גם את כאבו של הפוגע. ואם כל זה קרה, (אולי!) אז יבואו סליחה, מחילה, שלום. לריפוי יש קצב ולא כולנו (לצערנו) אתי הילסום. ריפוי הוא דבר עדין, הדרגתי, אישי. ריפוי הוא לא רעיונות יפים ולא תיקון חברתי. הוא לא תנועת מחאה.
מודעה
ממש כמו שהקצב של שיירת הגמלים הוא קצבו של הגמל העייף מכולם, כך קצב הריפוי של התרבות שלנו חייב להיות מותאם לקצב האיטי, ההדרגתי, המייגע לפעמים, של הפגועים והפגועות שבתוכנו – הקורבנות שאנחנו והקורבנות שחיים בקרבנו. ריפוי מתחולל, כשאישה שנפגעה מקבלת הכרה ציבורית וזוכה לפגוש עולם שמכיל את הכאב שלה. ריפוי מתחולל כשגברים ונשים מכירים באטימות ובנצלנות של עצמם ועוצרים לבקש סליחה, ובמקום להצליף החוצה מתבוננים פנימה אל האפלה והפגיעות שבתוכם.
ריפוי לא נראה כמו מטרות נאצלות או סדנאות מרוממות נפש. הוא לוחש, מנצנץ ברגעים קטנים, הולכים ומתרבים, של ביטחון, של חופש פנימי, של קרבה נטולת מאמץ.
גם חופש בחירה הוא תוצאה של ריפוי. בתהליך הריפוי עצמו אין חופש. אם היה חופש, לא היה צריך ריפוי. בתרבות הדמוקרטית החופש הוא חופש אינסטרומנטלי: “אף אחד לא מכריח אותי להצביע ואף אחד לא מכריח אותי לשלוח את הילד שלי לבצפר ואף אחד לא הכריח את הסלב שכולם יורדים עליו להיות סלב”. אבל כשמדובר על חופש בחירה ברמה עמוקה מהסוג הזה שמאפשר למשתתפת בסדנה לקום ולצאת מהדלת כשלא נוח או נעים לה, זה כבר קשור למבנה הפנימי שלה ולא לקיומם של חוקים.
ממש כמו שהקצב של שיירת הגמלים הוא קצבו של הגמל העייף מכולם, כך קצב הריפוי של התרבות שלנו חייב להיות מותאם לקצב האיטי, ההדרגתי, המייגע לפעמים, של הפגועים והפגועות שבתוכנו – הקורבנות שאנחנו והקורבנות שחיים בקרבנו. ריפוי מתחולל, כשאישה שנפגעה מקבלת הכרה ציבורית וזוכה לפגוש עולם שמכיל את הכאב שלה. ריפוי מתחולל כשגברים ונשים מכירים באטימות ובנצלנות של עצמם ועוצרים לבקש סליחה, ובמקום להצליף החוצה מתבוננים פנימה אל האפלה והפגיעות שבתוכם.
אנחנו עוד לא שם
שלום בין המינים זה שוס. כמובן שהייתי רוצה שיהיה שלום ותהיה אחווה. אבל לדאבוני אי אפשר לזייף את זה, אי אפשר לאלץ את זה, ואי אפשר להאיץ בזה. ובינתיים, בינתיים זה עוד “לא כוחות”. אין שוויון ואין איזון ואין הרמוניה. יש כל כך הרבה נשים שמספקות שירותי מין על בסיס קבוע ל”בעלים” שלהן, כדי שלא יהיו עצבניים ולא יילכו לנשים אחרות ויתנהגו יפה לילדים, שמרגישות חייבות ושאינן ראויות לחיים על פי רצונן או אי רצונן. יש כל כך הרבה נשים שמתביישות להתלבש כרצונן ומאשימות בכך את עצמן ואת הפגיעות שנפגעו. ויש כל כך הרבה פוגעים שמאשימים את הנפגעות והנפגעים ועוד כל כך הרבה אנשים שמשתמשים לרעה בכוח שלהם, בכוח שניתן להם מתוקף היותם מבוגרים, או הורים, או מורים או מטפלים. כאלה שבמקום לשמור ולהגן – מקטינים ופוגעים. כל כך הרבה כאב.
וכשהמצב ישתנה
כשהמצב ישתנה אנחנו כבר נדע. כשהמצב ישתנה לא נצטרך עוד להתווכח אם הוא כזה או לא. כשתרבות האונס והפטריארכיה תדעך עד תיעלם – אנחנו נדע. כשלא יסתובבו בינינו עוד ארג’ונות וקסטיאלים נדע. נדע כשהבנות שלנו יוכלו ללכת ברחוב בלילות בביטחון מלא, בדיוק כמו הבנים. ועד אז, מוטב לתת הכרה ותוקף לכל האזורים הכואבים והפגועים, במקום לשעוט על אוטוסטרדת ה”שוויון–שלום–איזון”, הכביש המהיר שטסים בו בלי שום יכולת להעיף מבט אל הקורבנות המדממים שמוטלים בצידי הדרך. לא מדובר כמובן רק על פוגעים וקורבנות מעולם המיניות והמודעות. סוכני ה”היא הביאה את זה על עצמה” ויחצני ה”תפסיקו לעשות עניין מכל דבר”, בנו אוטוסטרדות לאורכה ולרוחבה של הארץ שמאפשרת לדלג באלגנטיות גם על כאבם של אחרים: ערבים, להטב”ים, מזרחיים, מהגרים ועוד.
הכתוב מיועד לכל המינים והמגדרים, אנא קראו את המאמר כפי שהוא מדבר אל ליבכם.
