אתם שמעתם את הגונג?

במשך שתי עונות, אחת קיץ ואחת חורף, נכנסתי בוקר בוקר לאמבטיית קרח. טמפרטורת המים נעה ממינוס מעלה לחצי מעלה, 100 יום ברציפות כל עונה, וכך 200 יום. זה היה האתגר האישי שלי, אתגר הקרח.

עם הזמן צירפתי למסע חברים, שחקנים, מוזיקאים וקומיקאים. תוך כדי תנועה נולדה תוכנית רשת שנקראה “אתגר הקרח”. עונה ראשונה היתה נהדרת, עונה שניה היתה מטורפת. בחורף הגשום, בבקרים של סערות וברקים, כשכולם היו מתחת לפוך עטופים בתנורי חימום, בימי מלחמה של אזעקות וטילים, בזמן שסירנות הדהדו ברחובות, מצאתי שלווה דווקא במקום הכי לא צפוי – באמבטיית הקרח שלי. היא הפכה למרחב המוגן שלי מפני הכאוס בחוץ.

כל סרטון של שתי דקות שעלה לרשת, לקח קרוב ל-12 שעות עבודה, צילום ועריכה. עכשיו, אחרי שסיימתי 200 טבילות, הנה כמה תובנות מהמסע המטורף הזה:

עוד בקטגוריה

1. מאין חשק ליש חשק

מי בכלל רוצה לצאת מהמיטה בשבע בבוקר? ועוד כדי לקפוץ לאמבטיית קרח? זה נשמע כמו סיוט של כל אדם שפוי. אבל הנה אני, 200 יום אחרי, מגלה שזה בדיוק מה שהפך אותי לאדם חדש.

תחשבו על זה – אותו “אין לי חשק” שמונע מכם להיכנס לאמבטיית קרח, הוא אותו “אין לי חשק” שמונע מכם לכתוב את הסדרה של החיים שלכם, להכניס את האוטו למוסך שכבר כמה ימים מגמגם על הכביש, להיפרד מחברה ואולי מהסוכנות שמייצגת אותך.

האתגר הזה לימד אותי משהו פשוט אבל מהפכני: לפעמים צריך פשוט לקום ולעשות. לא משנה אם בחוץ יורד גשם וברקים מרעידי שמיים, או אם העולם מתפרק – אתה קם, מעמיד מצלמה וקופץ למים הקרים. או שולח את ההודעה ההיא שאתה דוחה כבר חודשים.

וכשאתה יוצא? וואו. זה כאילו מישהו לחץ על כפתור ה-reset של החיים שלך. פתאום אתה ער, מלא אנרגיה ומוכן לכבוש את העולם. ולא, זה לא רק על הקרח. זה על כל החלטה קשה שאתה סוף סוף מקבל.

מודעה

להיכנס לקרח כל בוקר זה מטורף. אבל יותר מטורף? לחיות חיים של “אין לי חשק”. כי ברגע שאתה מתגבר על ה”אין חשק” הזה, אתה מגלה שיש לך חשק להכל.

2. על בוטנים וקרח

אם היו מחלקים מדליות על שנאת מחלות חורף, הייתי זוכה בזהב. אני שונא להתעטש, שונא לעשות אפצ’י, שונא להיות מצונן, שונא נייר טואלט, שונא כאבי ראש וסינוסים. תמיד חשבתי שאני החולה הכי גרוע בעולם, עד שגיליתי משהו מפתיע.

שפעת, מסתבר, היא לא באמת בגלל הקור. היא כמו אויב רדום בגוף שלנו, מחכה לרגע שהמערכת החיסונית שלנו תהיה חלשה כדי לפגוע בו.

אז מה עושים? נכנסים לאמבטיית קרח, כמובן! אבל הנה העניין – טבילות קרח יומיומיות הן כמו אימון כושר למערכת החיסון שלכם. טיפה פה, טיפה שם ופתאום אתם סופרמן של החורף.

תחשבו על זה ככה; מסתבר שבישראל יש פחות ילדים עם אלרגיה לבוטנים בהשוואה לבריטניה. למה? כי אנחנו מאכילים את הילדים שלנו במבה מגיל אפס. החשיפה המוקדמת הזו לבוטנים מקטינה דרמטית את הסיכוי לפתח אלרגיה.

ובכן, אותו עיקרון עובד גם עם הקרח. על פי המחקר הקטן והלא מדעי לחלוטין שלי, חשיפה יומיומית לקור במינון קטן הפכה אותי לבלתי מנוצח מפני מחלות חורף. שני חורפים בלי מחלה אחת – זה כמו לזכות בלוטו של הבריאות!

3. מפחדן קטן לגיבור-על

תארו לעצמכם שאתם עומדים מול אמבטיית קרח. הלב דופק, הידיים מזיעות (אירוני, לא?) והמוח צועק “אל תעשה את זה!”, אבל אתם עושים את זה בכל זאת. ומה קורה אז? קסם. מסתבר שפחד הוא כמו דומינו – אתה מפיל אחד וכל השאר מתחילים ליפול. כשהתגברתי על הפחד ה”קטן” הזה של להיכנס לאמבטיית קרח, פתאום כל שאר הפחדים בחיים נראו פחות מפחידים.

אחרי כל טבילת בוקר מקפיאה הייתי עושה עוד משהו שמפחיד אותי. אתם יודעים, כמו לפתוח סוף סוף את המסמך ההוא שיושב בתיקייה במחשב כבר שנים, מחכה שאתן לו קצת אהבה. או לשלוח את הפרויקט ההוא שאני דוחה כבר חודשים.

והנה הדבר המטורף – זה עבד. הפעולות הקטנות האלה, שנראו כל כך מפחידות לפני כן, התחילו להניב תוצאות גדולות. החיים שלי, שהיו קפואים כמו הקרח, התחילו לזוז.

הייתם חושבים שאתגר שגוזל ממני 12 שעות ביום יישתק אותי, נכון? ובכן, ההפך הגמור קרה. בתקופה הזו שלחתי שלושה פרויקטים לטלוויזיה, הופעתי יותר מאי-פעם, כתבתי כמו מטורף ועשיתי דברים שבימים רגילים לא הייתי מעז לחלום עליהם.

מסתבר שהקרח לא רק מקפיא – הוא גם מצית. הוא הצית בי אש שלא ידעתי שקיימת. פתאום, הפחדים שפעם שיתקו אותי הפכו לדלק שדוחף אותי קדימה.

4. מאמבטיית קרח לפסגה

חשבתם שהאתגר הוא להיכנס לקרח? תחשבו שוב. זה היה רק קצה הקרחון. האתגר האמיתי מתחיל הרבה לפני שהרגליים נוגעות במים. זה לקום בבוקר כשהמיטה מושכת אותך חזרה. זה להרים את המצלמה כשהיד רועדת. זה לדבר אל הריק עם גוף חשוף ושערות ערווה על החזה, ולהעמיד פנים שאתה לא מרגיש מגוחך.

ואז מגיע החלק הקשה באמת – העריכה. לקחת 50 דקות של דיבורים לא קוהרנטים ולהפוך אותם לדקה וחצי של תוכן מעניין. זה כמו לנסות למצוא יהלום בערימה של קרח. אבל חכו, יש עוד! האתגר הוא גם לעמוד בזמנים, להביא אורחים, להתמודד עם ה”לא” שלהם, לארח אותם ולהכין את הבית כך שלא ייראה כמו שדה קרב של פינגווינים.

וכשחשבתי שזהו, שהגעתי לקצה, האתגר הוליד עוד אתגר. פתאום מצאתי את עצמי שובר את שיא ישראל בישיבה בקרח. וכך יצא שעם קווין רובין בתוכנית מיוחדת ל”יוטויוב ישראל” שברתי את שיא ישראל ונכנסתי ל-22 דקות אל תוך הקרח. כל זה קרה תוך כדי החורף, תוך כדי הטבילות היומיומיות, בלי הפסקה. כי כשאתה מתחיל עם אתגר אחד אתה פתאום מגלה שאתה מסוגל להרבה יותר ממה שחשבת.

האתגר הזה לימד אותי שככל שאתה דוחף את עצמך יותר, כך אתה מגלה שיש לך עוד כוח והנחישות פשוט מטפסת לגבהים חדשים.

אז כן, התחלתי עם אמבטיית קרח. אבל בסוף? מצאתי את עצמי שובר שיאים, מפיק תוכן ועושה דברים שמעולם לא חלמתי שאעשה. כי כשאתה מתחיל עם אתגר אחד, אתה מגלה שהשמיים הם לא הגבול – הם רק ההתחלה.

5. מאפס לגורו

תארו לעצמכם שאתם צריכים לעשות את אותו הדבר, יום אחרי יום, במשך 100 יום. נשמע משעמם, נכון? ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי, אבל במקום להשתעמם הפכתי את זה להרפתקה של למידה והתפתחות. כי הנה הסוד הקטן שלי: כל יום הייתי צריך להוסיף דבר חדש, צריך להיות שונה. אחרת לא רק אני הייתי משתעמם – גם הצופים היו בורחים מהר יותר מלהיכנס לקרח. זה התחיל בחיצוניות, יום אחד הבאתי כורסא, יום למחרת כבר היה לוח גיר, מסך טלוויזיה, יום אחרי גרפיקה – תחשבו על זה, היו לי 100 יום.

פתאום מצאתי את עצמי לומד דברים שמעולם לא חשבתי שאלמד. עריכת וידאו? למה לא! כל יום אחרי הטבילה הקפואה הייתי יושב שעתיים וצופה בסרטוני הדרכה על עריכה. למחרת – מיישם. עוד שעתיים של למידה. ועוד יום של יישום. אחרי שלושה שבועות הפכתי לשפיץ של עריכת וידאו. אני, שפעם לא ידעתי להדליק מצלמה, פתאום מפיק סרטונים על בסיס יומיומי.

וזה לא נגמר שם. גיליתי שהשיפור הזה, הלמידה הבלתי פוסקת הזו ממכרת. פתאום, כל דבר בחיים הפך להזדמנות ללמוד, להשתפר, לעלות עוד קצת בעקומה הזו של ההתפתחות. השיפור התמידי הזה הוא משהו שאיישם בחיי כי שם, בדיוק שם, מתחילה ההרפתקה האמיתית של למידה והתפתחות.

6. מקרח לזהב

תארו לעצמכם שאתם זורעים זרע קטן של משמעת בתוך אמבטיית קרח. נשמע מטורף, נכון? אבל זה בדיוק מה שעשיתי, ומה צמח מזה? גן עדן של הזדמנויות. כל בוקר, גם כשהמיטה זעקה “תישאר!” קמתי. לא כי רציתי, אלא כי התחייבתי. לעצמי, לקהל, לאתגר. זה היה כמו לזרוע זרעים קטנים של התמדה, חיוביות ושיפור עצמי באדמה הקפואה של נפשי. ומה לעזאזל קרה? הם פרחו!

ופתאום, כאילו מתוך אותה אמבטיית קרח, החיים שלי התחממו. הקהל? התאהב. העוקבים? טיפסו כמו מדחום ביום קיץ. הצפיות? שברו את טיקטוק בישראל. מיליונים צפו בי קופא מקור. אבל הקור הזה? הוא חימם לי את הלב. פתאום מצאתי את עצמי מחובר לנוער בצורה שלא דמיינתי. הסטנדאפ שלי קיבל חיים חדשים. הייתי מופיע בבתי ספר, באירועי נוער ומרגיש שאני נוגע בלבבות.

והכסף, גם הוא התחיל לזרום. הופעות, פרסומות בטלוויזיה – פתאום הקרח הזה הפך זהב.

אבל יותר מכל? שברתי את הקרח. לא רק באמבטיה, אלא ביני לבין עצמי וביני לבין הקהל. גיליתי שכשאתה באמת משקיע בעצמך, כשאתה מעז לצאת מאזור הנוחות – העולם מגיב. הוא מחזיר לך אהבה, הזדמנויות והצלחה.

200 יום בתוך הקרח ואני מרגיש חזק יותר מתמיד. התרופה להיעדר מטרה בחיים נמצאת באתגר של חיים על הקצה, ולא מעט אנשים איבדו את היכולת לחיות על הקצה באופן טבעי. לעמוד פנים מול פנים מול חוסר הנוחות, מול הסבל במערומיו, זה בן בריתה של הצמיחה האנושית.

במשך 200 יום היתה לי הזדמנות להרגיש את הסבל, לשהות אתו, לאמץ אותו אל ליבי, לעשות אתו אהבה, להיות נוכח מול היסודות המלאים בפחד. על ידי סילוק רשת הביטחון של הגחמות מחיי קיבלתי הזדמנות לצנוח צניחה חופשית אל הרגע שבין לידה ומוות, לחור השחור של הפחדים. רק אז אתה מגיח מהצד השני עם חזון של משימת חייך האמיתית.

במהלך הטבילות ראיתי אנשים בוכים, מפחדים, מבוהלים ולכולם ללא יוצא מן הכלל היתה התחושה הזו – בא לי שוב. גיליתי את אחד הדברים החשובים על המוח האנושי, שהכל בראש; הקור בראש, הוא לא בגוף וכל בוקר הייתי צריך ללמוד את זה מחדש – הכל בראש. הכאב, הפחד, השמחה, העצב, החיים שלנו – הכל בראש.

200 יום בקרח לימדו אותי, שהדבר היחיד שמפחיד יותר מלקפוא בקרח, הוא לקפוא על השמרים. כל פעם שיצאתי מהאמבטיה הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. העולם נראה בהיר יותר, האפשרויות אינסופיות והפחדים? הם נמסו כמו הקרח באמבטיה.

לפעמים צריך לצלול עמוק לתוך הקור כדי למצוא את החום שבפנים, כדי לגלות שהגבולות שלנו הם רק אשליה שהמוח יוצר. ואם אתם רוצים באמת לשבור את הקרח – ביניכם לבין עצמכם, ביניכם לבין העולם – לפעמים צריך פשוט לקפוץ למים הקרים.

האתגר הזה לא רק שבר את הקרח, הוא שבר את כל המחסומים שהצבתי לעצמי.

כן, אתם שמעתם את הגונג.

זה הצלצול שמזכיר לכולנו, שהחיים קצרים מכדי לפחד מהקור.