בּנַדה בּבּיִתה

התקשרתי לסבאח ביום ראשון, שבועיים לפני שתכננתי להגיע לסיני – ביקשתי שישמור לי את חדר מספר 1, הכי קרוב לים. זה ‎החדר שאני הכי אוהב. כמה טוב לקום לזריחה כשאני בקו הראשון לים, להרגיש שהשמש התעוררה היום רק בשבילי, ובמילים אחרות שהשמש זורחת לי מהתחת…

‎כל כך שמחתי כשהוא אמר לי: ״כן, כן, בטח. למה לא בנדה, החושה שלך שאתה הכי אוהב מחכה רק לך, מתי אתה בא?״

שבוע לפני הנסיעה, נזכרתי שאני צריך מונית. החלטתי שאעשה נסיעת לילה ועדיף לנסוע במונית, שסבאח תמיד מארגן לי. זה יושב על פחד ישן: בפעם הראשונה שנסעתי לסיני לפני יותר מ-20 שנים, אמרו לי להיזהר מנהגי המוניות בכניסה, ועד היום לא הצלחתי לשחרר את הפחד הזה. זה זה מרגיש מאוד מוזר שאני סוחב איתי פחד ממשהו שלא באמת קרה לי, ובכל זאת התקשרתי (שוב) לסבאח,״אתה מארגן לי מונית בדיוק לשש בבוקר?״ והוא כהרגלו: ״בטח, בטח, בנדה למה לא?״.

עוד בקטגוריה

ביום הנסיעה עצמו, עשיתי עוד וידוא טלפוני אחרון לסבאח בשביל להיות בטוח שאנחנו סגורים. “בטח בנדה, למה לא, מחכה לך איברהים בשש בבוקר ואז תגיע לחושה 1 כמו שאתה אוהב״.

‎הגעתי לגבול באיחור של שעתיים, בשמונה בבוקר. לא האמנתי שיחכה לי איברהים הנהג, ובכל זאת, ניגשתי וביקשתי את איברהים.

״לאן אתה״? אמרתי ״לחוף של סבאח -ליסמינה.״

‎‎והנהגים חייכו אלי ולקחו אותי לאיברהים. “בוא, אני אקח אותך לסבאח״.

‎שאלתי אותו למה כולם מחייכים כל כך?! והוא אמר לי שכמעט לכולם שם קוראים איברהים… חייכתי גם אני לעצמי כי הבנתי שאני עדיין תקוע במחשבות של פעם, למרות שאני בסיני כבר בפעם ה-67 שלי.

מודעה

‎סבאח מקבל כתמיד את פניי בברכה, מכין קפה ומיד יושבים לדבר על החיים כאילו לא נפרדנו מעולם. מסיימים, ואני שואל על החדר והוא: ״בטח בנדה למה לא, תיכף מתפנה, שב פה תנוח רגע והחדר יהיה שלך.״

‎אני יושב לי בחושה המרכזית. החום עולה, והזבובים מזמזמים, ועכשיו כבר מוגשת ארוחת בוקר מצויינת, עם פול, ביצים וטחינה. ‎אני אוכל ונהיה קצת עייף אחרי נסיעת הלילה והחום של סיני, שואל שוב על החדר והוא כהרגלו: ״למה לא בנדה״… ‎היום ממשיך, ואני כבר נרדם בחושה המרכזית תוך כדי כך מלחמה נואשת וחסרת סיכוי בזבובים המציקים.

הגיעה שעת הצהריים. אני מתעורר ונרדם וחוזר חלילה, כמו חייל באמצע שיעור על חרקים… נושם וצוחק לעצמי שבסיני הזמן נכון רק לסיני, קצת כמו בהודו. בינתיים הרעב חוזר לבקר ואני מזמין את המנה האהובה עלי – במיה. ‎סבאח אומר לי: ״בטח בנדה, למה לא״ הולך וחוזר אחרי שעה עם צ׳יפס, סלט ודג. ‎אני שואל אותו מה עם הבמיה?! והוא אומר לי ״וואללה בערב.״ אנחנו בצהריים המאוחרים ואני עדיין יושב ומחכה. וחם לי אמאל׳ה, כמה חם לי. אני שואל בזהירות את סבאח על החדר, והוא אומר לי שהוא עוד רגע מוכן. אני נושם עמוק וצוחק.

‎באיזשהו שלב סבאח מכניס אותי לבקתה נקייה מצוחצחת עם מזגן שמפנק פינגווינים, הכל נקי, רצפה נעימה עם שירותים, מקלחת, מיטה נוחה וכריות מהסוג הרך והנעים ביותר. מיד אני שוכח שאני מאוד אוהב זריחות ושוכח גם את החושה קו ראשון לים, ורק מסתכל אליו בערגה ושואל בקול הכי מתוק שלי אם אפשר להישאר בבקתה הזאת. והוא אומר לי, כמובן, ״בטח באנדה למה לא״ ואני שמח בריבוע על מזלי הטוב, נשכב על המיטה לשנ״צ כמו בחלומות שלי, וברגע אחד שוכח שבכלל רציתי אי פעם משהו אחר בחיים האלה.

‎כשהתעוררתי, הבנתי משהו ממש חשוב שייקח אותי מאותו יום ואילך:

‎סבאח לא הזמין לי שום מונית. הוא פשוט ידע שיהיה שם איזה איברהים חמוד שישמח להתפרנס ולקחת אותי עד אליו. ‎חדר מספר 1 היה תפוס, אבל סבאח ידע שאם יגיד לי כן שבועיים לפני, זה יניח את דעתי. והוא גם ידע שחדר עם מזגן באמצע אוגוסט ישמח אותי הרבה יותר מהמחשבה שאני הולך לקום ‎בזריחה ולהתאכזב שאני אף פעם לא מצליח. ‎במיה הוא לא באמת הזמין לי בצהריים כי הוא ידע שבערב תהיה במיה חגיגית שתשמח אותי אפילו יותר (ובאמת, במיה יותר כיף לאכול בערב). ‎ובאותו רגע נפלה לי ההבנה ש״למה לא״ זאת דרך חיים של להיות בתודעה שהכל יסתדר-בוודאות! ‎להיות ב”כן”, לתת תמיד הזדמנויות לדברים לקרות גם אם נראה לנו שמשהו הוא בלתי אפשרי.

ועכשיו בואו נכין לנו איזה במיה נהדרת – זה בול העונה. וכמו שאמר שייקספיר, שמעולם לא היה בסיני: “כל העולם במ(י)ה, וכל האנשים סטלבטנים״.