לפי התלמוד, הראשונים שחגגו את חנוכה אי-פעם היו לא פחות ולא יותר מאשר אדם וחווה, האבא והאמא של כולנו. כשהם עזבו את גן העדן ונקלעו לעולם של חוקי הטבע הם חוו את החורף הראשון בחייהם. הימים הלכו והתקצרו, החושך גבר, והם היו בטוחים שהמגמה הזו היא חד-סטרית ובסופה כיליון מוחלט של העולם שעומד למות, חשוך וקר. כאשר עבר היום הקצר בשנה והם החלו לראות שהימים שבים ומתארכים, חגגו אדם וחווה שמונה ימים והניחו את הבסיס לחנוכה שלנו.
לכאורה, מין סיפור ילדים המנסה להיכנס לראשם של בני האדם הראשונים, שלא יכול להתרחש אלא באופן חד-פעמי. למעשה, בהרבה מובנים אני חש שאנחנו בדיוק במקום של אדם וחווה, בימים ההם ובזמן הזה. האור בשנים האחרונות הולך ונחלש, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר; השכול, הדור השבור שלוחם את המלחמה הארוכה בהיסטוריה הישראלית, הטבח שהחריב חבל ארץ שלם, 100 חטופות וחטופים שנותרו בעזה כבר יותר מ-14 חודש ועשרות אלפי מפונים. ובתוך כל זה נמשכים גלי הרעל, ההתנגשויות הפנימיות וויכוח חסר פשרות על הסדרים פוליטיים במדינה.
שער ברנדרבורג בברלין מואר לאות הזדהות עם ישראל
הדברים הללו מייצרים דאגה גדולה. בינינו לבין עצמנו, בשעות הכי חשוכות, אנחנו מפחדים שמא האור לא ישוב עוד. שמא התקופה הזו אינה זמנית והמצב רק ילך וידרדר. וייתכן מאוד שהדאגה מוצדקת. מה עושים בזמנים של צמצום האור והשתלטות החושך? אני שואל את עצמי את השאלה הזו מדי יום (כמו גם קהילות וקבוצות שאני פוגש בימים אלה במסע יהודי בניו יורק-וושינגטון-בוסטון-לונדון-ברמינגהם הקפואות והחשוכות בעיצומה של עונת החורף).
להאמין. פשוט לדעת שאחרי החושך שהולך וגובר, יגבר גם האור. טיפה ועוד טיפה תהפוכנה לים של אור. להתבונן בזמן הנוכחי ולזכור את לאה גולדברג שכתבה “למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה”. להאמין שמדובר בתנודות ולזכור שאחרי תקופות החשיכה הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית (ולא רק בשנתם הראשונה של אדם וחווה בעולם), לבסוף הפציע אור. להאמין ולהרים אלה את אלו כשאנחנו נופלים, כי כמובן אי-אפשר רק להאמין בלי ליפול.
לפעול. שלא כמו בסיפור על אדם וחווה, אנחנו צריכים לעשות מעשה כדי להביא את האור. אני חושב על הקהילה שבתוכה אני חי בשנים האחרונות – קיבוץ נירים – ואיך מתוך השבר וההתרסקות הגדולים ביותר, היא הוסיפה אור והולכת צעד צעד לכדי שיקום, ואולי בקרוב גם לשוב הביתה. אני זוכר איך בליל ה-7 באוקטובר, במקלט הקהילתי שנדחסנו אליו, אשתי האהובה כבר החלה להפעיל את תוכנית הפינוי, למצוא לנו נמל מבטחים זמני, לברר מה הצרכים של כל איש ואשה, וכל משפחה בקיבוץ. ואיך במלון באילת הקהילה הקימה מוסדות ונתנה מענה לכל הגילאים. ואיך היא החליטה כבר בנובמבר ללכת קדימה, לפעילות קהילתית בבאר שבע. והצליחה. האור לא יבוא אם רק נשב ונבכה בחושך (ומותר וצריך גם לבכות).
בית שרוף בנירים
להקשיב. גם בחושך הגדול רובנו זוכים להרבה אור. ושלא נדע – כמה אנשים וארצות ועמים נמצאים בחושך? תחשבו איך זה לחיות היום בעזה, בסוריה, במדינות שבורות באפריקה וגם בעוני בישראל.
מודעה
בשבוע הראשון אחרי ה-7 באוקטובר לקחתי על עצמי את תפקיד איש הקשר של משפחות הנרצחים והחטופים. הייתי עסוק בעיקר בהקשבה ובליקוט דברים שאני יכול לעשות. הפעלתי את הארגון שאני מנהל, “קול רבני לזכויות אדם”, ויחד הקשבנו לצרכים של החקלאים והרועים הפלסטינים בגדה, של יהודים וערבים החיים בעוני בישראל, של מכינות איתן אנחנו עובדים ושל מנהיגים בין דתיים, שרצו להשמיע קול ולסייע להביא מעט מן האור. כל הדברים הללו נתנו מענה לתוכניות פעולה שהניבו עשייה מיטיבה. חנה סנש כתבה באחת השעות האפלות של המין האנושי, שהיא מדליקה פנס קטן כדי לחפש אדם. הפנס הקטן יכול גם למצוא, אם מחפשים היטב ומקשיבים.
לדמיין את היבשה. אם אין לנו יעד אז לא משנה לאן אנחנו הולכים. כמו בסיפור החסידי הידוע, אנחנו תועים ביער עבות וחשוך, פוגשים עוד אדם שגם הוא מחפש את הדרך הסלולה החוצה ומתחילים לחפש יחד.
לפעמים נדמה שאנחנו שורקים לבד בחושך, אבל אז מישהו מצטרף ואז עוד מישהי מצטרפת ויחד אנחנו מגרשים אותו. כפי שכתב אהוד מנור: “כדי להגשים חלום ישן אחד, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם”.
ישראל האהובה שלנו במשבר עמוק. ומשבר עמוק הוא משבר זהות. ולמשבר זהות עונים בתשובות זהותיות; יש מי שמסמן לנו דרך שכולה דם ואש ותמרות עשן. כולה דחייה ורמיסה של השכנים שלנו, וכולה בחירה בערך אחד ויחיד: כוח.
לא די לגנות זאת ולבנות חזית התנגדות. יש לסמן דרך, בפנסים קטנים ובלפידים בוערים, דרך שאוספת מחדש את הערכים שנוצרו והותכו בתרבות היהודית במשך אלפי שנה: הכנסת אורחים ואחריות אנושית נוסח אברהם; קריאה לשלום נוסח יעקב ואהרון; אהבת הגר כציווי המקרא; סיוע לרעב, לחלש ולמחוסר הבית נוסח הנביאים; והושטת יד לשלום על בסיס שותפות ושוויון נוסח מגילת העצמאות. אלו מרכיבים שיכולים להיות בסיס לאש עצומה, מחממת ומאירה.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
