ההרמון של אמנון

אמנון, חוטמן שגדל בכלוב, הגיע לחצר ביתה של משפחה המתגוררת במושב בין עכו לנהריה כגור קטן ומתוק. הוא ינק חלב מבקבוק, לוטף באהבה והוחתם, כלומר איבד למעשה את זהותו ואת שייכותו לבני מינו.

אמנון מחלק את חייו במבנה של לול ישן בחברת חזיר בר ענק וחביב, שכדרכם של חזירים מסתגל מצוין לפינוק וליד המאכילה אותו בנאמנות. לחזיר לא ממש מפריע להיות חיית מחמד גדולת ממדים, והוא מחזיר לבעליו תודה בנחירות שמחה ובכשכוש זנב של אושר. לידו מסתובבים כמה תרנגולות וטווסים, המשוטטים בין כלובים שבהם מתגוררים גם תוכים, נחשים וארנבות...

אמנון, חוטמן שגדל בכלוב, הגיע לחצר ביתה של משפחה המתגוררת במושב בין עכו לנהריה כגור קטן ומתוק. הוא ינק חלב מבקבוק, לוטף באהבה והוחתם, כלומר איבד למעשה את זהותו ואת שייכותו לבני מינו.

אמנון מחלק את חייו במבנה של לול ישן בחברת חזיר בר ענק וחביב, שכדרכם של חזירים מסתגל מצוין לפינוק וליד המאכילה אותו בנאמנות. לחזיר לא ממש מפריע להיות חיית מחמד גדולת ממדים, והוא מחזיר לבעליו תודה בנחירות שמחה ובכשכוש זנב של אושר. לידו מסתובבים כמה תרנגולות וטווסים, המשוטטים בין כלובים שבהם מתגוררים גם תוכים, נחשים וארנבות.

בטבע חיים החוטמנים במשפחות גדולות. הם ציידים זריזים ומסוגלים לטפס למקומות גבוהים. באופן מפתיע פגשתי משפחה כזו ביער גשם בברזיל, שבה היו מעל 50 פרטים. בראש המשפחה פסעו הזכרים החזקים, שהילוכם הגאה העיד על תפקידם החשוב בלהקה, וביניהם נעו במתיקות אין קץ תינוקות קטנים, בני נוער, מתבגרים, קשישים, צעירות ונקבות בהיריון. כל חברי המשפחה הענקית זזו ביחד, ברדיוס שאיפשר להם לשמור זה על זו, תוך שהם מניעים את חוטמם מצד לצד מרחרחים אחר מזון.

אמנון החוטמן

אמנון לעומתם נולד בשבי. הוא לא ידע שהוא חוטמן ובטח לא שער שיש עוד חוטמנים בעולם מלבדו. הוא למד ללכת לטיולים עם רתמה, מרחרח באפו המתוק (את חוש הריח אפילו החתמה לא מקלקלת) ומצא תיקון לבדידותו - להקה חלופית שבה עמי, אבי המשפחה המאמצת, היה המנהיג והלהקה שלו היתה החזיר וכל החיות סביבו.

כך חלפו 15 שנה שבהן חייו התנהלו בשגרה קבועה, עד שאבי המשפחה הזדקן והתעייף, ופירק את פינת החי שלו. חוטמנים הם חיות בר ולכן על פי חוק חייבים לטפל בהם בסביבה טבעית - וכך הוא הגיע אליי ליער הקופים. "הוא חברותי ולא תוקפני", הילל עמי את אמנון, "הוא לגמרי חלק מהמשפחה שלנו וחשוב לנו שיגיע למקום טוב". הקשבתי ולקחתי יום לחוש ולהתלבט, אם לצרף אותו למשפחת החוטמנים שחיה אצלנו וכדי להתייעץ עם הגורמים הרשמיים.

הדילמה היתה קשה. אצלנו חיים ארבעה - שלוש נקבות בשמות מותק, לילי וחני, וזכר אחד המכונה דובי. דובי אומנם מסורס ולא אמור לאיים עליו, אבל אמנון מעולם לא פגש חוטמנים אחרים; מהיכרותי עם חיות מוחתמות ידעתי שיש סכנה, כי השניים עלולים לגרום לפציעות קשות אחד לשני, וגם לאלה שמטפלים בהם.

הלהקה שלנו חיה בהרמוניה וצירוף של חבר חדש עלול להפר אותה. ברור שגם לאמנון זה שוק רציני אחרי שהתרגל לחיות כבודד מסוגו, ולמרות שחי בנוחיות הוא חיית בר בשפל המדרגה - חסר כל ידע בסיסי בטבעם של בני מינו, בשפת התנהגותם ובהיררכיה החברתית שלהם; "שריטה" התנהגותית של חיות עלולה לגרום לתוקפנות והם יודעים לריב ולפצוע קשה זה את זו. מצד שני, חשבתי, מזעזוע כזה יכולים להתפתח צמיחה ושינוי מבורך לכולם. אולי תהיה ביניהם כימיה טובה וכולם ירוויחו מהרחבת המשפחה ומהתחדשותה.

"וואו לא ידעתי"

בסופו של דבר לקחתי צ'אנס שזה יעבוד טוב, ואמנון שהגיע אחרי יומיים התגלה כחוטמן חתיך עם פרווה מבריקה וגוף מלא ושבע. כמו כל חיה חדשה שמגיעה אלינו הוא היה חייב להיות בבידוד שבוע ימים. הכנסנו אותו לכלוב הטיפולי שקרוב למטבח ופינקנו אותו, אך הוא לא היה מבסוט ולא טרח להסתיר את עוגמת נפשו, על שנותק מביתו המוכר למקום זר. היתה לו תנועה בטוחה, אבל ניכר כי ריבוי הקולות והריחות סביבו היו מאתגרים והכניסו אותו למתח.

הקפדתי לדבר איתו כל יום כדי להרגיע אותו עם ביצה טרייה ופלח אבטיח, כעין הבטחה שהכל בסדר, שאני דואגת לו, שהרי ככלות הכל הוא היה רגיל לשפת בני אנוש. "אמנון הכלוב הזה זמני, יש לי הפתעה בשבילך, עוד קצת ותגלה. הנה עוף וענבים", ניסיתי לפתות אותו שירגע. ובוקר אחד בישרתי לו: "היום זה היום שלך, אתה עובר לגור ב'חדר' משלך בבית של החוטמנים שלנו. אם זה ילך טוב נפתח לך את השער ותגלה עולם חדש".

וכך, ברוב כבוד, מתקבל אמנון למשפחת החוטמנים. הוא זז מצד לצד בתנועות עצבניות, עירני ומתוח ונדמה שהוא מסתכל עליי בעין כועסת. החוטמנים שלנו מתעוררים בעצלתיים וראשונה יורדת לילי לבדוק מה קורה. היא שולחת בעדינות את אפה הארוך ומריחה את אמנון מעבר לרשת המפרידה ביניהם. אני סקרנית, האם יזהה אחרי כל כך הרבה שנים את בת מינו? לילי לא מתבלבלת. היא יודעת בדיוק מיהו. הוא זכר. וזכר לא מסורס. והיא יודעת מה היא רוצה. לילי רוצה להזדווג עם אמנון והוא מגיב בלחץ, אך מתקרב לגדר ושניהם מרחרחים זה את זו. גם מותק וחני מתקרבות ודובי צופה בסקרנות מרחוק, וכולם מתחילים להשמיע קולות יבבה של התרגשות.

החגיגה הזאת נראית לי מוצלחת מעל ומעבר למצופה, ואני פותחת לאמנון את השער החוצץ ביניהם. עוד לפני שהוא מבין מה קורה לילי כבר בפנים, מתחככת בו ומזמינה אותו לתנות עימה אהבים. והוא נזכר מי ומה הוא. כמו באיזה רצף אסוציאטיבי, אשר ירש מאבות אבותיו שחיו ביערות גשם, מתעורר בו היצר שאפילו אנחנו בני האדם לא מצליחים לכבות. הוא מגלה את לילי ומתנה עימה אהבים שוב ושוב ושוב, עד שהיא לא מעוניינת יותר. אבל אל דאגה, מותק ניגשת אליו בשמחה ואחר כך חני ואפילו דובי מצטרף לחגיגה, ואז שוב לילי. הכלוב כמרקחה ואני מתפקעת מצחוק. לרגע נדמה לי שאמנון מסתכל עליי נפעם וכאילו אומר "וואו לא ידעתי". ואז הם נופלים מחובקים, שדודים מעייפות - חמישה חוטמנים שנרדמים בערימה - ושוב מתעוררים וממשיכים לעשות אהבה.