ב-7 באוקטובר בשעה 6:30 בבוקר קיבלה טל אמנו, בתה של אלמה אברהם מקיבוץ נחל עוז, טלפון מאמה: “יש פה מתקפת טילים, יורים בלי הפסקה. בווטסאפ יש הודעות על חדירה של מחבלים”. כמעט 24 שעות אחר כך הודיע לה אחיה רועי, שגר גם הוא בנחל עוז, שאמם בת ה-84 נחטפה ככל הנראה לעזה. יום למחרת דיווחה קרובת משפחה על צילום ברשת עזתית שבו נראתה אלמה על אופנוע בדרכה לשם.
אלמה שוחררה בפעימה השניה של עסקת החטופים והגיעה לישראל ב-26 בנובמבר במצב אנוש. כיום, לאחר שלושה אשפוזים במחלקת טיפול נמרץ, היא נמצאת בשיקום במחלקה פנימית בבית החולים סורוקה.
אלמה אברהם: חזרה במצב אנוש מהשבי
גם קרינה אנגלברט ורונן אנגל ז”ל נחטפו מפתח ביתם בניר עוז עם בנותיהם מיקה (19) ויובל (11). בנם טום (21) היה באותה שבת בבסיס וניצל. ב-27 בנובמבר, כעבור 52 יום בשבי, שוחררו קרינה ושתי הבנות. ארבעה ימים לאחר מכן קיבלה המשפחה את הבשורה על הירצחו של רונן.
“עד שלא הרגשתי את קרינה והבנות פיזית בידיים שלי – זה לא קרה”, מספר דייגו אנגלברט אחיה הצעיר של קרינה, נשוי ואב לשלושה מכפר סבא. “כשנסענו לבית החולים הרגשתי כמו זוג שהולך ללדת. לוקחים תיק, הולכים לבית חולים ולא יודעים אם זה צירים אמיתיים. משהו שאתה רוצה שיקרה, אבל אתה מאוד מבוהל ולא יודע אם זה יקרה היום. ברגע המפגש כל מה שהיה שם זה חיבוק. רק להחזיק אותן בידיים. אבא שלי חיבק את יובל ששכבה במיטה והיא התחילה לבכות שהיא רוצה את אבא שלה”.
“לקחו לנו אמא מתפקדת והחזירו רסק סבתא”, מצטרפת לשיחה טל, אחות במקצועה ותושבת קיבוץ גרופית בערבה. “אנחנו די אבודים, תלושים ומנוהלים בתוך הדרמות של אמא. קשה מאוד לתכנן. אני אפילו לא יכולה לחשוב איפה אני עושה את ליל הסדר. איפה אני חוגגת את החירות של אמא שלי”.
“אין לנו אפשרות להגיד ‘בשבוע הבא עושים ארוחה משפחתית או נוסעים לטייל'”, מוסיף דייגו בכאב. “הספונטניות נגמרה. אין לנו כוח וחשק לעשות דברים. עבודה, סופר, כביסות. תפקוד בסיסי בלבד”.
אלמה בצעירותה
אפשר בכלל לדבר על יציאה לחירות?
מודעה
“לא לא לא. הראש לא שם”, אומר דייגו בנחרצות. “אין חירות לנפש. אין חירות ללב. החירות היא לא פיזית. היא בראש. אומרים שטנגו זה צעד קדימה שניים אחורה? פה זה צעד קדימה ועשרה אחורה. צעד קדימה זו כל הצלחה קטנה שלנו להחזיק בשגרה, אבל בשביל לחזור עשרה צעדים אחורה לא צריך טריגר. זה קורה מעצמו.
“לא חווינו את מה שקרינה ומשפחתה חוו, אבל אני מרגיש שנחטפתי. בחודש הראשון היו לי סיוטים על אונס. אחותי, אחיינית שלי – יפהפייה בת 18 – וילדה בת 11? הראש שלי לא השתחרר מהסיוטים האלה. אני יודע שהן לא עברו פגיעות מיניות אבל הסיוטים לא נפסקו עד עכשיו. איך אפשר לחגוג את חג החירות כשהנפש שלך גמורה? כשאין לנו חירות פנימית?”
“החיים הקודמים שלנו לא יחזרו”, אומרת טל בצער. “אין יותר שליטה על חייך, או על הזמן שלך. גם התמימות והביטחון לא יחזרו. הכעס לא נרגע, ואני והאחים שלי חונקים אותו. אנחנו אפילו לא יכולים להיות נוכחים בהפגנות כמו שהיינו רוצים או בפעילות של מטה החטופים, או בפעילות פוליטית. אלה החיים. עם זה צריך להתמודד ועם זה צריך לעשות לימונדה”.
טל משוכנעת שהחיבור של אמה לוותיקי נחל עוז חיוני להחלמה שלה, אבל גם בהיבט הזה המשפחה נתקלת בקשיים: “הפנטזיה שלנו שהיא תגור עם הוותיקים, שכרגע נמצאים ב’מגדלי הים התיכון’ בבת ים. זה יהיה חלק מהחוסן של אמא ומהשיקום שלה, ושלנו כמשפחה. אין בית לחזור אליו אבל לפחות לחזור לאנשים שמכירים. לחברים, לקהילה שחוותה את הטראומה הזו, את העקירה הזאת. לשהות בבית חולים זו לא החירות שאמא שלי הזמינה לעצמה. אני מרגישה שעוד לא עשינו 20 מתוך 40 שנה במדבר. היציאה ממצרים באמת תהיה כשאמא שלי תחזור לקהילה ולאיזשהו תפקוד. זה בשבילי פסח”.
מימין: רונן, יובל, קרינה ומיקה. עד שגופתו של רונן לא תוחזר נפשן לא תמצא שקט
“הופקרנו!”
לדברי טל ודייגו מדינת ישראל, גם חצי שנה לאחר ה-7 באוקטובר, אינה ערוכה מספיק כדי לטפל בפדויי השבי.
טל: “אמא שלי היתה בן אדם תפקודי לחלוטין וחזרה שבר כלי, מרוסקת לגמרי, תלויה באחרים בכל פעולות היומיום – תשושת נפש שלא מסוגלת לדאוג לעצמה וחייבת מישהו צמוד אליה. יש לזה משמעות לטווח ארוך. זו בעיה של עוד קשישים שחזרו או יחזרו מהשבי. הם הרבה יותר פגועים ושבירים. מדינת ישראל בכלל לא ערוכה לקלוט פדויי שבי זקנים. אין לזה תקדים ולכן אין פרוטוקול, תקציבים וחקיקה”.
איך זה בא לידי ביטוי?
“למשל, אמא שלי ועוד קשישים לא עומדים בקריטריונים של ביטוח לאומי – לקבל עובד זר 24/7 – כי לא רק שנדרש מצב רפואי מתאים, אלא גם שיהיה להם בית. לאמא שלי לא נשאר יותר בית. מה אני עושה עם עובדת זרה? שוכרת לה דירה בבאר שבע?
”גם דיור מוגן אינו אפשרי כי בישראל הכניסה למוסד כזה מוגבלת לאנשים עצמאיים. לא מתקבלים דיירים עם מטפלים ולכל צעד כזה צריך אישורים תקדימיים. אבל אני לא רואה את אמא שלי בשום דיור מוגן. זו לא סיטואציה של קשיש שקיבל אירוע מוחי בבית שלו, וצריך ללכת עכשיו לבית חולים סיעודי. אי אפשר להשוות בכלל את הרקע ואת הנסיבות.
“אני יודעת שאמא הולכת ‘לבלות’ במצב הנוכחי לפחות עוד חודש-חודש וחצי וגם אז צריך לתפור את כל הסיפור של לצאת מבית החולים, למצוא מטפלת זרה ולבנות לה מעטפת של תפקוד בקהילה – כל הלוגיסטיקה של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולים רפואיים וסיעודיים.
“אי אפשר להגיד שהמדינה לא עוזרת. אנחנו מגיעים למשמרות במוניות שהמדינה מממנת. אני ישנה במלון שהמדינה מממנת. אנחנו מקבלים 6,400 שקל בחודש, יש לאמא קצבת פדויים של 1,300 שקל ומענק אכלוס. אבל כל הזמן יש צרכים שלא מכוסים. למשל, כל לילה נכנסת ב-12 בלילה מטפלת מחברת ‘מטב’ שנמצאת עם אמא עד שמונה בבוקר, ועל זה אנחנו נדרשים לשלם לחברה 15 אלף שקל. אנחנו כל הזמן אוספים שאריות מהמגירות כדי לממן את זה”.
טל ושני אחיה החליטו שאלמה לא תישאר לבד לרגע. מיום שחזרה מהשבי הם מנהלים תורנות, שבה כל אחד שוהה ליד מיטתה במשך יומיים. “אני מסיימת משמרת ב-12 בלילה בסורוקה וצריכה לקחת מונית למלון ובחזרה. זה משהו שאין לו כיסוי כספי. כשאנחנו מתפרקים, חברה של אמא שלי בת 80 מגיעה מתל אביב להחליף אותנו, ואז אומרים לנו ‘שתיסע ברכבת. היא לא דרגה ראשונה’. אז את צריכה ללכת ולבקש ממטה החטופים, שיממן את הנסיעה למי שאינו בן משפחה.
אלמה ובתה טל, לפני השבי ואחריו
“קיבלנו לדוגמה החלטה, שאמא לא מסתובבת יותר עם פיג’מות של בית חולים. שתרגיש שהיא חוזרת לחיים. אז אפילו את הכביסה שלה מישהי במחלקת השיקום – שהיא בעצמה ממפוני נחל עוז – עושה אצלה בבית. היא אמרה לי, ‘רק אני באמת יכולה להבין איפה זה דורך עלייך ואיפה החסרים האמיתיים’.
“אנחנו כבר חצי שנה אחרי האירוע. יש בשבי עוד עשרות אנשים, ביניהם קשישים וחולים, וכולם יחזרו מפורקים נפשית ותפקודית. לא נראה לי שמדינת ישראל ערוכה לכך, שיש לה תוכניות מגירה או סל קליטה מובנה. אין למדינה פתרונות להחזיק את האנשים האלה בתוך בתי חולים לאורך זמן, והמערכת לא באה ומציעה פתרונות. למערכת צריך להיות ברור שהמעטפת צריכה להיות 24/7. ולא שרק בני משפחה וחברים יצטרכו לגלות יוזמה ולשאת בנטל”.
דייגו: “במעגל המשפחתי הראשון יש מעטפת. זה לא 100 אחוז ולא הכי טוב, אבל יש התחשבות וגמישות מחשבתית. הצבא שליווה את קרינה והמטה של גל הירש היו עוגן. הם ידעו להכיל את הרגעים הכי קשים עם המון אהבה ואמפתיה. כשהמתאם של גל הירש התקשר אליי בוכה, שהם קיבלו את הרשימה וראו את השם של קרינה – זה לא היה מזויף. זה היה אמיתי. הם מחבקים.
“אבל כמשפחה במעגל השני לא מגיע לנו כלום, ואם ראש עיריית כפר סבא לא היה דואג שהילדים שלי יקבלו טיפול נפשי – לא הייתי יכול לממן את זה. אני לא יכול לממן את הטיפול שלי ואני יודע שזה תכף עומד להיפסק. בעניין הזה אנחנו לבד. הופקרנו!” הוא אומר בצער.
אתם משלמים מחיר כלכלי כבד
טל: “אני אסירת תודה למעבידים שלי, שעד עכשיו סופגים את ההיעדרויות שלי, אבל נכון לשבוע הזה אין לי התחייבות מהם, שימשיכו לספוג אותן גם בחודש הבא. אני מודה כל יום לבעל שלי, לילדים שלי, לאחים שלי ולמשפחה המורחבת, שהם מצליחים להבין את הסיטואציה ולהיכנס כל אחד בדרכו מתחת לאלונקה. זה לא מסע של בודדים. השינוי הוא בכל המשפחה”.
גם דייגו, איש חינוך שב-20 השנים האחרונות ניהל פנימיות של נוער בסיכון, ובספטמבר האחרון החל לנהל גן ילדים, מתקשה להחזיק במקום העבודה החדש: “תחשבי שיום אחד את קמה בבוקר ואת לא יכולה לעשות את מה שאת הכי אוהבת בעולם. שזה הופך למעמסה רגשית מאוד גדולה. כל בוקר זה לקום ולהילחם עם עצמך לצאת לעבודה”.
פצועים רגשית ונפשית
טל ודייגו חוזרים ואומרים שמלבד השיקום הפיזי ההתמודדות הרגשית לא פשוטה, ולדבריהם בנושא הזה הם רחוקים מלחוש הקלה. “קרינה בידיים שלנו יחד עם הבנות ואנחנו מנסים איכשהו לחזור טיפה לשגרה”, מספר דייגו. “הן נמצאות כרגע עם מפוני הקיבוץ אבל מאוד קשה כשאין חדר אוכל, בריכה וכל מקומות המפגש של הקהילה. אני לא מדבר על זה עם קרינה, אבל רואה את העצב ואת הסבל שהיא, טום, מיקה ויובל עוברים.
“יובל הולכת לבית ספר ולפיזיותרפיה, מיקה הולכת לפיזיותרפיה ועושה דברים. במקום הרגשי, לעומת זאת, זה רחוק מלהיות טוב. הן לא שם. קרינה מנסה להחזיר את השליטה בחיים שלה אבל זו שליטה מזויפת. עד שהיא לא תרגיש בבית – היא לא תוכל לעשות עבודה רגשית אמיתית. אני מרגיש שכל עוד הגופה של רונן לא כאן – לא נוכל לרפא את נפשן”.
רונן ומיקה אנגל
“הסט-אפ הרגשי של מישהו שהוא פדוי שבי שונה לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים”, מסבירה טל. “זה לא בן אדם חולה שהידרדר, שלוקחים לבית חולים ונמצאים איתו כל היום והוא הולך לישון במחלקה, ויש שני אנשי צוות שמחזיקים את המחלקה בלילה ויגיבו לקריאת הזמזם שלו. אמא שלי שכבה 51 יום בחושך לבד. לא יכול להיות שהיא תפתח את העיניים ולא תהיה עטופה בשמיכה ובחיבוק.
“אמא שלי הופקרה על ידי המדינה כשנחטפה, שלא היתה שם ב-6 באוקטובר והצבא לא הגיע לשם ב-7 באוקטובר, והצלב האדום לא הנגיש לה תרופות. גם אני לא הייתי שם. הייתי בטלפון. זה לא מספיק מחבק. אני מנסה לדמיין את עצמי במצב כזה. אני מניחה שמאוד הייתי רוצה שיהיה שם מישהו שיחבק אותי, שיחזיק לי את היד, שרק יגיד לי ‘את לא לבד בכל זה’.
“עד עכשיו היינו עסוקים בעיקר בהתמודדות הרפואית והפיזית. לא יכולנו להתפנות לצד הרגשי ונראה שאמא שלי ממש בועטת בזה. אבל אין לי ספק שהיא תתמודד עם פוסט טראומה. אנחנו עוד לא רואים את זה, לוקח זמן לדברים לשקוע. אני חושבת שאני מתחילה לזהות בעיניים שלה איזשהו עצב שלא ראיתי קודם. ככל שמתרחקים מהאירוע אולי מתקרבים יותר לקטע הרגשי-נפשי. הייתי רוצה לראות אותה הרבה יותר שמחה בדרך החוצה מבית החולים, בדרך לחיבור עם החברים, אבל אני עוד לא רואה אותה שם”.
אלמה בשיקום: “לא יכול להיות שהיא תפתח את העיניים ולא תהיה עטופה בשמיכה ובחיבוק”
מלבד ההתמודדות הרגשית של יקיריהם, גלי ההדף מכים גם בהם ובמשפחותיהם. “מה-7 באוקטובר אני לא אותו דייגו. מול קרינה והבנות אני משחק שהכל בסדר, שדייגו שולט במצב ומטפל בהכל, אבל בחדרי חדרים זה לא פשוט. סיוטים בלילה, לילות בלי שינה. איבדתי את עצמי. כל מה שאהבתי לעשות לא קיים. כשיורד הלילה ואני מטייל עם הכלבים, ויש שקט ברחוב – אני לא מסוגל להכיל את זה. הסיוטים מתחילים לרוץ בראש. פעם הייתי יכול לקחת את התיק והכלבים, ולצאת לטייל לבד ימים שלמים. היום אני לא יכול יותר לעשות את זה. אם אני נמצא לבד יותר מדי זמן – הסיוטים שוב מתחילים”.
“את נקרעת בין הרצונות שלך והחיים האמיתיים, בין מה שפנטזת ובין מה שהסיטואציה הרפואית-סיעודית-כלכלית מכתיבה”, מוסיפה טל. “האח הגדול שלי לא מצליח לחזור לחייו במדריד; האח הקטן שלי, גם הוא מפונה מנחל עוז, לא מצליח להחליט איפה הוא חי; ואני קרועה. אבא שלי, הילדים, הנכדים, העבודה – אני צריכה להיות כל הזמן על הקו וזה מתיש. אמא פדויה, אבל החיים שלנו נחטפו”.
“20 שנה הייתי במקום של ‘לתת’. פתאום להיות זה שצריך לקבל ולא לתת זה מקום קשה”, אומר דייגו. “אני מאמין בקארמה – תעשה טוב ויהיה טוב. עשרות שנים עשיתי טוב. למה זה קרה לי? אני צריך לקבל תמיכה? אני זה שבא ומרים את הבן אדם, שעוזר, שנותן את החיבוק. זה נגמר. הילדים שלי איבדו חלק מאבא שלהם, מאדם אופטימי ופעלתן. אין לי כוחות”.
“אנחנו יודעים מי חטף את החיים שלנו ואת היקרים שלנו, אבל מי חטף את המדינה? מי חטף את הערבות ההדדית? איך אפשר לנקות את כל החמץ?” שואלת טל בכאב. “אני לא מצליחה להבין איפה המדינה שלי, איפה המנהיגים שלי, איפה העם שלי. זה נכון לגבי החזרת החטופים, וזה נכון לגבי כל העקורים מבתיהם בעוטף ובצפון. בכלל לא נראה שמישהו הולך לבער את החמץ הזה. עסוקים בשטויות של פגרה, של שעון קיץ, של חוק הגיוס – משהו בתיעדוף פשוט לא סביר. אין חירות מהמחשבה שראוי וצריך לנהל את זה אחרת – וכמובן להתנצל. החזרת החטופים הביתה בארונות זה לא מתווה ניצחון, וכשאני חושבת על חירות אני רק מפנטזת שיחזרו כולם בחיים”.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
