רק מים רותחים בלי כלום”, מבקשת מירב גילי הירש שאזרה אומץ, והגיעה לדירתי ברחוב תל אביבי חרב, שכמעט כל בתיו נהרסו תחת מתקפת תמ”א 38 ופיגומי הרכבת ההזויה. שהרי אין סיכוי שיגיע לכאן אינסטלטור או חשמלאי, אפילו לא אמבולנס (לוולט אין בעיה, הם פשוט טסים בכיוון ההפוך, גם על הולכי רגל), כי אין סיכוי למצוא חניה ויש סיכוי שייתקעו שעה מאחורי מערבל בטון. והיא בול על הדקה בדלת. “אז לא קפה? מרק שעועית? מיץ תפוזים סחוט? ביסקוויט? ופלה?” “רק מים”.
אני נפגשת איתה בעקבות סדרת תחקירים שיצאו עכשיו בתקשורת, על עושק של ניצולי הטבח בנובה, בידי עורכי דין שהחתימו אותם על הסכמים שערורייתיים. ומירב היא הכתובת שלהם; בחורה צעירה ושברירית, אבל רושפת וקוצפת וכואבת, וקשה להאמין איזה עומס מונח על כתפיה הצרות. “יש לי אלרגיה מאוד קשה לחוסר צדק”, היא אומרת. “תקשיבי, אני בת 45 (לא רואים, נ”ג) אבל בעצם בת 6,000, ואני מוכנה כבר עכשיו לעזוב את העולם הזה. די. עשיתי מספיק. אבל חוסר צדק משגע אותי אז כל זמן שאני כאן, אני עושה הכל שהעולם יהיה מתוקן”.
משפחת הירש: “לא רוצה להביא לעולם הזה ילד”
משפחה? ילדים? היא גרושה פעמיים, מגדלת שני חתולים וכלב ו”לא רוצה להביא לעולם הזה ילד”. אבל עד שתצא מהעולם היא פרויקט של אשה אחת שעובדת מדירתה ברמת גן – ללא משרד, צוות עובדים ותקציבי ענק – שמתקתקת לכל האנשים חסרי האונים הללו מסלולי יציאה מהלבירינט הבירוקרטי המתיש מול מערכות אטומות.
תוך כדי שיחה הנייד שלה מופצץ בהודעות (עשרות!) מאלה שהתגייסה לעזור להם. “תראי מה קורה כאן. מטורף. מישהי כותבת לי: ‘אני נואשת לעזרה. ילדתי לפני שלושה שבועות, הפכתי את העולם מול ביטוח לאומי כדי לקבל את דמי הלידה שלי, אבל לא עבדתי כי הייתי בנובה, אז אני לא זכאית’. ניצולה אחרת, שהצלחנו לבטל לה חוב בביטוח לאומי ולהאריך את תקופת הפיצוי שלה, כותבת: ‘אני בשוק. לא ישנתי בלילות מרוב חרדה. איזו הקלה ואיזה דבר ענק עשית לי. את מצילה נפשות ונותנת תקווה. תודה תודה תודה’. מישהו כותב לי שהבוקר היה בוועדה של ביטוח לאומי, אבל יש לו חריקת שיניים ולא הכירו בנזק שנגרם להם, ועכשיו צריך לטפל בזה. וזו הודעה מחייל שהיה אצל פסיכיאטר באזרחות, אבל כדי לקבל את הכדורים הוא צריך מרשם מפסיכיאטר צבאי שלא הסכים לתת לו, אז אני יכולה להפעיל גורם בצבא שידאג לו”.
אין מייל, אתר, כתובת ליצירת קשר?
“הטלפון שלי הוא קודם כל מרכזייה (והיא משחררת ללא חת את המספר שלה, נ”ג). אני פשוט זמינה כל הזמן בוואטסאפ ובזומים. הם לא צריכים להתקשר לאיזשהו מוקד שיעביר אותם מאחד לשני – לחץ על אחד-לחץ שתיים-שלוש-ארבע והקו ניתק – ואני יודעת להנחות ולהגיד להם מה צריך לעשות”.
מירב גלי הירש
מירב, בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בהצטיינות במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב, היא מורה ליוגה ולמדיטציה עם הכשרה בתחומי ההתפתחות האישית. יש לה תיק עבודות עמוס באין ספור עבודות עם מוסדות בירוקרטיים ובהן סמנכ״לית המרכז לעיוור, מנהלת בק-אופיס בדיסקונט משכנתאות, עוזרת אישית של מנכ״ל מפעל הפיס ושל מנכ״ל מבטחים. בשנים האחרונות היא משמשת כיועצת עצמאית לארגונים, לקהילות ולמיזמים בתחומי בריאות הנפש, נשים נפגעות תקיפה מינית ויוצאות זנות, אקולוגיה, בעלי חיים והגנת הסביבה, פליטים וחסרי בית.
מודעה
“אני בעוונותיי עד היום יוצאת למסיבות טבע”, מספרת מירב. “כשקרה מה שקרה ב-7 באוקטובר הבנתי בדיוק איך זה לרקוד עם כל הלב והנשמה, גם מבחינת אנרגיה וגם כי אולי השתמשת בחומרים משני תודעה, וב-6:30 בבוקר את מותקפת על ידי מחבלים. זו טראומה איומה וזה הולך עם הניצולים הלאה. מה שקרה שם זו הפקרה של מדינת ישראל, כל מי שיכול היה להגיש עזרה לא התייצב. זה עורר חוסר אמון מטורף שנוצר בין הילדים, שחוו מה שחוו, למדינה.
“אחד הדברים הכי משמעותיים במצבי טראומה זה לבנות את האמון מחדש. הטראומה יצרה אצלם עולם שחור-לבן, שהכל רע, אז לפחות שיהיה מישהו שיוכלו לסמוך עליו, להאמין בו. הרמתי את היד ואמרתי, ‘אני קופצת למים ואעשה כל מה שאתם צריכים כדי להחזיר את האמון’. אבל אז באים עורכי דין נבלות ומחרבנים על זה.
“ולא רק הם. תארי לך שרק החודש – אחרי שצרחנו עליהם – אגפי הרווחה בעיריות החלו לאתר את השורדים מהמסיבות שגרים בישובים שלהם. ניצולים אחרים מעוטף עזה קיבלו עזרה כי לכל יישוב יש רשימה של תושביו, אבל החבר’ה של המסיבות פרוסים גיאוגרפית בכל הארץ. לרווחה לא היה מושג שהיו ארבע מסיבות, ומי היה שם מכל יישוב. באילת למשל יש 60 שורדים, בגדרה 40, בהוד השרון 30 ואיש לא הגיע אליהם. למה? היה להם תירוץ מאוד טוב: ‘אלה אנשים שאולי השתמשו בסמים וייתכן שהם לא רוצים להיחשף’. אמרנו להם: ‘אין בעיה, תנו למוקד העירוני לפנות אליהם. מה זה משנה? אל תשימו עליהם סטיגמות”.
מאז הטבח יזמה ויסדה מירב את תוכנית “טרייב”, מעטפת לשיקום הניצולים ממסיבות הטבע ולמיצוי זכויותיהם, שפועלת כיום תחת המטריה של “מגרש ביתי”, עמותה העוסקת בשיקום חברתי באמצעות ספורט – כדורגל, קרב מגע, פוצ’יוולי – לחסרי בית ולאוכלוסיות קצה. כמו כן היא ניהלה את פיתוחו של מלון “סלואונס” בקיבוץ מורן, ליד כרמיאל, “מקום בסגנון בתי ההבראה של פעם: טבע, שלוש ארוחות ביום, קצת פעילות גופנית, חדר יצירה ולנוח. והמשוגעים האלה לקחו על עצמם לעזור לשורדים ולמפונים – הכל בהתנדבות. יש לנו היום כבר חמש קבוצות שפועלות בקיבוץ. קיבלנו מענק של 50 אלף דולר ללוות את שורדי המסיבות עד יוני 2025, מהרשות לזכויות חברתיות ומן הקתדרה על שם אמיל זולא לזכויות אדם, אבל חוץ מזה אין לנו יותר מימון לשנה הקרובה”.
“ראינו הסכמים ונחרדנו”
כבר בנובמבר שנה שעברה – חודש וחצי אחרי הטבח – התייצבה מירב עם נציגי עמותות חברתיות נוספות בכנסת, שהגישו הצעת חוק – להגביל את שכר הטרחה של עורכי הדין ולהחיל את החוק רטרואקטיבית, ספציפית לנפגעי פעולות איבה. “תראי איזה אבסורד; תראי איזה אבסורד. יש כבר חוק שמגביל שכר טרחה בתביעות מול ביטוח לאומי בנכות כללית ונפגעי עבודה. אבל הוא לא כולל נכות איבה ונפגעי צה״ל.
“זה לא מפתיע אותי, כי אני מכירה את עבודת הממשלה עוד מתפקידים קודמים שעשיתי. אבל אנשים צריכים לשאול את עצמם – איך יכול להיות שבתקופת הקורונה צצו כאן תקנות לשעת חירום תוך לילה, ובבוקר כבר עפו צווי חירום חתומים ומאושרים. ובנושא כל כך כואב וכל כך בוער, בשעת החירום הכי גדולה שידעה מדינת ישראל, אף אחד לא עושה שום דבר”.
שרידי רכב מהמסיבה: יש כבר חוק שמגביל שכר טרחה, אבל הוא לא כולל נפגעי פעולות טרור
למה אתם יוצאים עם פרשת עורכי הדין רק עכשיו? עברה כמעט שנה וחצי.
“צריך להבין, כשחותמים על הסכם עם עורך דין, לא יודעים מה יהיו התוצאות עד שלא מגיעה דרישה לתשלום. בתחילת התהליך הם לא גובים שום דבר. חותמים על עשרה אחוז, 15 אחוז, זה נראה סביר, ואז אחרי שנה מגיע החשבון. זו הסיבה שעכשיו אנחנו מוצפים בקריאות לעזרה. למרות שצריך להגיד גם לזכות ביטוח לאומי וגם לזכות משרד הביטחון, שהם באמת מתחו את כל הגבולות שלהם כדי לעזור לנפגעים. למעשה לא צריך היום עורך דין כדי למצות את הזכויות בנושאים האלה. צריך להתמודד עם המערכת, אבל אפשר להגיע לאותן תוצאות גם בלי עורך דין”.
אם כך, למה הם בכלל פנו לעורכי דין?
“אנשים חתמו כי פחדו להיכנס לסבך של הבירוקרטיה הישראלית. אלה ילדים בני 20, 30 שעברו טראומה איומה וראו מה קרה לאיציק סעידיאן שהצית את עצמו, או המקרה של שיראל גולן שהתאבדה, וגם בלי זה – מי לא מפחד להתעסק עם ביטוח לאומי ומשרד הביטחון כדי לקבל את הזכויות שלו?”
מכל ה”ביחד ננצח” וקבוצות התמיכה של מתנדבים, שקמו אחרי 7 באוקטובר, אף אחד לא עזר?
“בהתחלה כולם רצו לעזור ויש עורכי דין שעושים את זה בהתנדבות, אבל אין משהו מאורגן. אנחנו כבר יותר משנה אחרי הטבח, אז מי יטפל ב-4,000 נפגעים רק מהמסיבות? ויש לציין שחצי מהם כבר מיצו את התהליך, כלומר קיבלו את החותמת על אחוזי הנכות שלהם מביטוח לאומי”.
איציק סעידיאןשיראל גולן
כמה תלונות הגיעו אליכם על עורכי דין עד היום?
“מאות, גם לכתבים שפרסמו את הסיפור וגם לארגון נפגעי פעולות איבה. אליי הגיעו עשרות רבות עד שבאיזשהו שלב עצרתי ואמרתי: ‘חבר’ה, לכו ישירות לארגון נפגעי פעולות איבה’, שזה הארגון היחיד שמטפל בהם בארץ. אבל כיום אין דרך לקבל סיוע משפטי לשורדי המסיבות. לא רק הם, כל נפגעי פעולות האיבה. הם לא יכולים לקבל סיוע משפטי מהמדינה בגלל החוק שלא קיים. ואז מתפלאים שהם פונים לעורכי דין”.
איך הם הגיעו לכל כך הרבה נפגעים?
“החתימו אותם כבר באוקטובר, בנובמבר, בספטמבר – מייד אחרי הטבח. הלחיצו אותם שאחרי שנה הם לא יוכלו לקבל פיצוי רטרואקטיבי. יש לנו חיילים בסדיר שהיו בנובה, יצאו משם, עלו על מדים והתגייסו באותה שבת. עורכי דין החתימו אותם טלפונית בזמן שהיו בעזה והיו שאפילו הגדילו לעשות, ופתחו עמדות החתמה במלונות של מפונים, עד שהעיריות עצרו אותם. יש לנו מאות עדויות שזה אכן מה שקרה.
“ראינו הסכמים ונחרדנו. אמרנו ופרסמנו והתרענו, שיש על פי חוק טווח שמותר לעורכי דין לקחת. על 30 אחוזי נכות זמנית או קבועה, לדוגמה, גבו בין 12 אלף שקל ל-45 אלף; על 40 אחוז הטווח הנמוך היה 16 אלף שקל והגבוה 60 אלף; על 50 אחוז – 20 אלף עד 75 אלף שקל. מטורף. והיו שגבו את הטווח הגבוה ביותר. למה? כי אלה צעירים מבוהלים במשבר איום ונורא, והם ניצלו את זה”.
היו כאלה שעשו תיקון?
“כן, הצלחנו לחלץ לא מעט שורדים. היו עורכי דין שוויתרו על שכר הטרחה ושחררו אותם מההסכם בלי לגבות תשלום, אבל יש שהגדילו לעשות ואמרו: ‘אם תפסיקו, תשלמו את מלוא שכר הטרחה’, שזה אסור על פי חוק. יש גם הרבה עורכי דין שהתגייסו ומייצגים אותם בחינם, כלומר, אני לא רוצה להשחיר את כל עורכי הדין. אחד המקרים, למשל, שטיפלנו בו במסגרת טרייב היה יחד עם עו”ד רן כהן רוכברגר, שהיה בזמנו פרקליט צבאי. פנתה אלינו חיילת לוחמת מג”ב בת 19, שהיתה בנובה וראתה את בן זוגה נרצח. היא התקשתה לישון בלילות, עישנה וויד, נתפסה ורצו להכניס אותה ל-35 ימי מחבוש. נהדר, מקסים, נכון? כהן כמעט הגיש בג”צ, ואז המדינה התקפלה”.
פנית לעורכי הדין, ללשכה שלהם, למשרד המשפטים?
“כן, פניתי. יש משרד אחד שמרבית התלונות מתייחסות אליו והוא אמר לי: ‘סליחה, יש מחירון של לשכת עורכי הדין ואני פועל בתחום המותר’. כשר, אבל מסריח. ‘אבל אתה על הגבול הגבוה ביותר’, אמרתי לו. ‘אתה אחד המשרדים הגדולים בארץ, ובקלות יכולת ללכת על טווח יותר הגון, למה לעשות דבר כזה?’
“פנינו לכל הגורמים הציבוריים והם אמרו שיעשו בדיקה. הם גם מחכים שהשורדים, שאין להם כוחות, יגישו תלונות בעצמם. כבר כמעט שנה וחצי אחרי, כאילו בואו, אתם באמת צריכים לעשות בדיקה? תראו את ההסכמים האלה, שחור על גבי לבן.
“מדינה מתוקנת צריכה לדאוג למיצוי זכויות באופן אקטיבי. תרימו אתם טלפון לבן אדם ותשאלו אותו מה שלומך, מה אתה צריך, איך אפשר לעזור לך ואל תשלחו אותו להתמודד עכשיו עם רשימה אין סופית של פקידים אפורים, טלפונים ומסדרונות בירוקרטיה מפותלים. הם כבר עברו מספיק מסדרונות בגיהנום”.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
ראיתם את הסרט : ”הם יורים גם בסוסים” – זהו זה אדם שמתמוטט בסוף המרוץ יורים בו.
המין האנושי מתאכזר לחסר האונים, זה משהו סדיסטי.