יצירת איור: אירית עמית
מלא אנשים סביבי התחילו בזמן האחרון לומר באמצע שיחה או באמצע ויכוח, כמו איזה טיק או התקף טורט, שהם “מבינים את הסנטימנט”. צריך לדבר על זה, על האנשים ש”מבינים את הסנטימנט” ומה בעצם הם רוצים לומר עליך ועל עצמם כשהם אומרים את זה. אני איש רציני אני, אז עשיתי תחקיר מעמיק, וגוגל אמר לי שסנטימנט זה רגש או רגישות. תודה גוגל.
בדרך כלל, מי שאומר לך שהוא מבין את הסנטימנט אומר “אני מעל הסנטימנט”. שומע אותך, נותן לך לסיים את מה שרצית לומר אבל אז “מבין הסנטימנט” לוקח פאוזה, ובעצם אומר שעד עכשיו דיברת מתוך רגש, ואני, ובכן אני רציונל טהור. אתה אמנם חושב שהבאת איזה טיעון בינינו, אולי אפילו היגיון אבל אני, ממרום שבתי אי שם בגובה הרציונל אומר לך – חביבי, מה אמרת פה? ובכן, לא יותר מרגש. ורגש זה חמוד אבל בוא, זה מקום לאנשים רציניים כאן. אבל למה חשוב לי להגיד שאני מבין את הסנטימנט ולא פשוט לשלול אותו? כי אז אני מפספס משהו אחר שאני מנסה לומר לך עליי בין השורות; למרות שאתה מדבר מסנטימנט, בגלל שאני איש כל כך רציונלי אני גם נאור אז אני לא מבטל את הרגש, אני נותן לו מקום, הרי אמרתי “אני מבין את הסנטימנט”.
אני גם כל כך מתוחכם שאני יודע לזהות שלמרות שנדמה לך שהחזקת איזה טיעון פה מולי, אני זה שאתן לזה את המסגרת הנכונה ואמקם את זה בתוך מה שזה – סנטימנט ותו לא. אולי לחצתי לך פה על איזו נקודה רגישה, כי הרי אתה עמוס רגישויות ואני? אני טייסון של פעם, לא הזקן המתפורר הזה, אני טייסון של הרציונל והדיון הלוגי, ואתה? אתה מלא נקודות רגישות אז איך תחזיק פה בזירה של הדיון שלנו על מה נכון או מה צודק או מה הגיוני. ואני מבין את זה, גם לי יש סנטימנטים פה ושם, ברור, אני אנושי. אבל מרוב שאני מפותח אני מסוגל לבודד אותו ולנהל דיון. אתה, לעומת זאת, תראה אותך, חתיכת חשופית אחרי הגשם בתוך שלולית של רגש רוטט.
הבט, אם נסתכל על השיחה בינינו המצב הוא כזה – אתה סנטימנט, אני מבין את הסנטימנט אך נמצא מעליו. אני מביא טיעון, אומר משהו על הסוגייה שאנחנו מדברים עליה. אתה, לעומת זאת, מביא רק סנטימנט, רק מביע רגש. אני מביא טיעון אתה מביא שיתוף ברגש שלך. אני מדבר על העניין עצמו ואתה בעצם מדבר על עצמך. אז זה לא רק שאני רציונלי ואתה סנטימנטלי, אתה, בניגוד אליי שעוסק בדברים עצמם, אתה עסוק בעצמך. ובוא, זה מקום לאנשים רציניים כאן, צא מעצמך רגע. אה, שכחתי, אתה בסנטימנט, איך תצא משם. אז בוא, אני אוציא אותך משם.
הרציונליות מחפשת אחיזה
זה די חידוש הבידול הזה מהסנטימנט. רק לפני רגע טיעון מסוג “זה מרגיש לי נכון” היה סוגר את הדיון. למרות שבהרגשה שלך אין שום קשר לשאלה – האם זה באמת נכון – הטיעון הזה איכשהו תפס. מעין גלגול בורגני של הטענה של הפילוסוף החשוב והעתיק רנה דקארט, שמבחינתו עצם העובדה שלא יכול היה להטיל ספק בעצם הקיום שלו עצמו, מוכיחה את קיומם של הדברים כולם. הוא עשה את זה עם לוגיקה: עצם העובדה שלוגית אני לא יכול להטיל ספק בקיום שלי כמטיל ספק זה מוכיח את זה שאני קיים. העולם התגלגל והפך את עצם העובדה שרגשית אני מרגיש שמשהו נכון – זו הראייה להיותו נכון. אני מרגיש משמע זה נכון.
דיון מהסוג הזה בדרך כלל היה נתקע. היית מתווכח עם מישהו על סוגייה כלשהי, על צדק כלשהו ופתאום הוא היה מוציא את הג’וקר – “זה מרגיש לי נכון”. זהו. תעצרו את העולם, זה מרגיש לו נכון. נותר לנו רק להנהן ולומר: אוקיי, אי אפשר להתווכח עם זה, נעצור כאן. אבל מה אם לצד השני יש משהו אחר, הפוך, שמרגיש לו נכון? אין כל כך מה לעשות עם זה. אתה במה שמרגיש לך נכון ואני במה שמרגיש לי נכון. אבל מה עם הנכון עצמו? מה עושים עכשיו? מה עם הצדק? איך מתקדמים לכיוונו כששנינו תקועים, כל אחד על האי שלו, שמלא בנכון שלו? איך נכריע בדברים שדורשים הכרעה במציאות? לפי מה שמרגיש לך או לפי מה שמרגיש לי?
לוגיקה עדיין מחויבת למודלים, לכללים שמכריעים אם טיעון הוא לגיטימי או לא, איזושהי מחויבות הדדית לסטנדרט ששם גבולות גזרה לעצם הדיון, אבל רגש, איך עובדים איתו? יש סיכוי שעולם מהסוג הזה לא מותיר ברירה אלא להכריע דרך אלימות. אתה במרגיש שלך, אני במרגיש שלי – מי שיצליח לאכוף את המרגיש שלו – הוא זה שיכריע.
מודעה
רגע, אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן. אנחנו דווקא מדברים על אלה שמבינים את הסנטימנט של זה שמתווכח איתם, ועל ידי זה דווקא שוללים אותו כי הוא כולה סנטימנט. למה דווקא עכשיו פתאום שונמך מעמדו של הסנטימנט, כשרק לפני רגע הוא היה הכי חשוב והיה בכוחו לעצור כל ויכוח? יש סיכוי שההצפה של העולם במידע, בדעות וברגשות בלי פילטר כלשהו של מומחיות או היררכיה כלשהי שאומרת: זה מידע תקף וזה לא, אנחנו בדודא למשהו שיעשה סדר, שינתח את הבליל, יכניס טיפה רצף קוהרנטי למהומה ולבהלה ולחרדה ולמבוכה. משהו שיגיד: זה אמת, זה שקר, זה מידע וזו מניפולציה, זה ערוץ לגיטימי רציני וזה ערוץ 14.
חלק מהדודא הזו, מהתשוקה לאיזשהו רעיון מארגן, לאיזשהו מבנה יציב בתוך השטף הפסיכי מסביב, מקבל מענה כשהמנהיגות כולה הופכת פסיכית, משחררת לגמרי את הרצון להיגיון, לערכים קוהרנטיים, לנימוקים רציונליים ולמידע שיש לו תוקף, ומתמסרת לסנטימנטים, מציפה ונושפת על כל הגחלים ומגבירה את האש, מעצימה את החשדנות, זורקת קיסמים מתלהמים למדורה, קונספירציות משוגעות, ערימות של טוב ורע מוחלטים, כמעט מיתולוגיים, דיבורים על קטסטרופות וקדושה.
חלק מהתשוקה הזו מבקש את שיבת הרציונליות. אבל בתוך השטף האינסופי של משחקי הכוח והמידע ומה לא, הרציונליות לא מצליחה למצוא אחיזה ונשאר רק פסאדות של רציונליות, מניירות של דיון קר שמתיימר להבין את הסנטימנט אבל נמצא מעליו; שובה של הרציונליות כמשהו מועדף, כמשהו שיש לו יתרון מובהק על הדברים האחרים. רגע, אולי זה בעצם הסנטימנט המניע של “המבין את הסנטימנט”? הו לא, יתכן ומצאנו נקודה רגישה אצלו, הוא אשכרה בול כמוני, מחפש ענף להיאחז בו בעיצומו של המפל.
אני מבין את הסנטימנט
בלי קשר לכלום, יש לי מתבגרים בבית. כשהם בבית ובוקעים מהחדר שלהם אפופי זעם לא ברור וטרוניה מתמשכת, משוטטים בבית ומחפשים לצוד סיבה לכעוס בגללה. ישויות שנעות על הציר של – הכול סוער ואין דבר קטן מדי לדרמה מצד אחד ומצד שני אין שום דבר שמצדיק מבחינתם לקום מהמיטה. מצד אחד רגעים שהמתבגר לא מפסיק לחפור על דברים שוליים במיוחד ומצד שני דברים חשובים הוא מסכם ב”כיף” או “חרא”. מצד אחד שעות מול המראה לסדר איזה גבה סוררת או להסתיר איזה חצ’קון, ומצד שני, למה בעצם להתקלח אם אפשר פשוט לשים מלא דאודורנט?
עכשיו, אני יודע איך זה. כולנו יודעים. היינו מתבגרים, אנחנו מכירים את הקיום הזה של רגש גולמי שמנסה להתמקם בעולם תוך כדי שהעולם סאחי בלאטה. יודעים. אבל אז המתבגר הזה דורש דברים, נוהם כעסים, מאתגר לך את היכולת לעמוד יציב מול הסערה.
אז איך מתמודדים? אני בטוח שכולכם עושים מלא טעויות. אני, לעומת זאת, מסתכל עליו ומבין את הסנטימנט.
