בחלקו הראשון של גילוי הדעת שלי על עולם ההתפתחות האישית, שהתפרסם כאן לפני כחודשיים, עסקתי בכשלים ובצדדים האפלים של התעשייה המשגשגת סביבו. במשך כ-20 שנה הייתי בין האנשים שעיצבו את מתכונתה בארץ ואני בעצמי לא חף מהביקורת שלי; הייתי בין האחראים לחלק מהצדדים השליליים שלה וגם אני חטאתי בחלקם.
המטרה שלי אינה להכפיש; אני מאמין שהתפתחות אישית היא דרך שמטיבה עם העולם, אבל צריך לעשות זאת בצורה הרבה יותר אחראית, מבוקרת ובעיקר מפוכחת, הן מצד ה”ספקים” (המנטורים, המאמנים והמטפלים) והן מצד ה”לקוחות”, אלה המבקשים להיעזר במה שיש לה להציע, שמגיעים לפעמים לטיפולים עם ציפיות לא ריאליות. אני לא אוהב להעביר ביקורת ולהצביע על בעיות ללא ניסיון להציע פתרונות. הנה מספר עצות שלדעתי יכולות לצמצם את הסיכונים ולהגדיל את הסיכויים, להפקת תהליכי התפתחות אישית משמעותיים.
1. לקחת אחריות
אף מנטור, יועץ, מטפל או גורו בעולם – מוצלח ככל שיהיה – לא יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון או לא נכון עבורנו. במקום להיתלות באחרים ולקוות שהם יקבלו עבורנו החלטות, יש להבין שהאחריות מוטלת אך ורק עלינו. זה מעולה להיעזר באחרים, אבל מתוך תפיסה כזו אנחנו יכולים לפעול בצורה הרבה יותר מפוכחת, אחראית ובעיקר יותר אפקטיבית כדי להשיג תוצאות רצויות.
כשפגשתי את מחלת הסרטן היה ברור לי מהרגע הראשון, שהאחריות על הריפוי וההבראה שלי היא אך ורק עליי. נעזרתי ברופאים ובמטפלים אבל אף פעם לא העברתי את האחריות אליהם. הלכתי לקבל חוות דעת של רופאים, ביררתי וחקרתי לגבי טיפולים שהציעו לי, ונעזרתי במומחים לתמיכה במצבי הפיזי והנפשי. כך למשל היה ברור לי שלתזונה יש תפקיד מכריע בהבראה שלי, ולצערי אף אחד מהרופאים הקונבנציונליים שטיפלו בי לא ראה לנכון לדבר איתי על כך. גם כששאלתי במפורש הם טענו שלתזונה אין שום השפעה, אבל לא השתכנעתי ופניתי גם ליועצי תזונה. בדיעבד, אם הייתי סומך רק על הרופאים ומעביר את כל האחריות אליהם, הייתי פוגע בבריאות שלי.
2. מחשבה עצמאית
כהמשך ישיר לאחריות האישית חשוב וכדאי לפתח עצמאות מחשבתית. באופן כללי, האסטרטגיה של “ללכת עם העדר” אף פעם לא מובילה לתוצאות יוצאות דופן, כי העדר או ההמון מייצגים ממוצע.
עצמאות מחשבתית מתפתחת על ידי הצגת שאלות ובחינה של דברים, לעיתים גם בעין ביקורתית. זה דורש מאיתנו קודם כל לסמוך על עצמנו ולפתח ביטחון עצמי, שיש לנו אינטואיציה ושכל ישר לדעת מה נכון עבורנו. כולנו חווינו זאת על בשרנו בימי הקורונה המאושרים, כשניסו לדחוף לנו תכשירים ניסיוניים ומסוכנים תחת לחץ של הפחדה בלתי פוסקת. מרבית האנשים פשוט הפסיקו לחשוב והלעיטו את עצמם, תרתי משמע, בכל מה שדחפו להם לראש ולגוף.
אחת השאלות שאני אוהב בהקשר הזה, היא שאלה פשוטה מאוד: “האמנם?” שימו את השאלה הזו לפני כל דבר – אמונה, תפיסה, דעה שיש לכם או שההמון משווק לכם – ובחנו האם היא האמת המוחלטת? האם אין אפשרויות נוספות? או דרך פעולה אחרת? אגב, גם על הדברים שאני כותב כאן אתם מוזמנים לשאול – האמנם?
מודעה
3. חיים שלמים
החיים שלנו אינם מושלמים. הם לא מתרחשים בפייסבוק, באינסטגרם או בטיקטוק. הם קורים במציאות היומיומית שלנו. והמציאות, כמו במציאות, אינה מושלמת. אין טעם לברוח מזה, להתנגד ובטח לא להדחיק את זה.
החיים שלנו אינם מושלמים, אבל הם יכולים להיות יותר שלמים, אם נקבל את זה וניתן מקום גם לחלקים הפחות נעימים שאנחנו פוגשים במהלכם. יש הרבה הקלה בקבלה הזו והיא בעיקר מחלישה את תחושות הכישלון, האשמה, חוסר התוחלת והתסכול שלרוב נחווים מתוך ציפייה לחיים מושלמים כשהם לא כאלה.
אחת הנקודות המשמעותיות בחיי, שגרמה לי להרגיש חופשי מאי-פעם, התרחשה כשהסכמתי לקבל את העובדה הזו – לקבל את עצמי על כל חלקיי הבלתי מושלמים, את הצדדים האפלים שבי – והפסקתי לנסות להסתיר ולהחביא אותם.
4. מקום לרגשות
בהמשך לחוסר המושלמות של חיינו, גם הרגשות הפחות נעימים הם חלק בלתי נפרד מהם. וכאמור, להימנע או להדחיק את הרגשות האלו לא פותר את הבעיה אלא רק מחריף אותה. באופן כללי, כל דבר שמתנגדים אליו תופס יותר נפח בחיינו, תופח וגדל.
אז במקום להדחיק ולהתנגד, מה שנותר הוא להתמסר לרגשות הללו; לאפשר לעצמנו לשהות בתוכם, לתת להם מקום ולגיטימציה בלי שיפוטיות, בלי הלקאה עצמית ובעיקר בלי המחשבה שאנחנו דפוקים ואחרים אינם כאלה. דווקא במקומות המורכבים יותר רגשית, כשהפסקתי להתנגד ואפשרתי לעצמי לחוות במלואם רגשות כמו פחד, כאב, קנאה, בושה – אלה היו המקומות שבהם התפתחתי הכי הרבה.
5.צניעות אינטלקטואלית
אין זה משנה כמה נלמד, נחווה ונתפתח – לעולם לא נדע הכל. לעולם לא נבין הכל. אין איזו נקודת סיום שבה הכל ברור ומובן. יותר מזה, בחוויית החיים שלי, ככל שהתפתחתי רק הבנתי עד כמה אני לא יודע. היה משהו מאוד משחרר ומקל לטעמי בהבנה הזו שאני לא יודע הכל. הרבה משקל כבד של להיות מישהו ש”יודע הכל” ירד ממני כשהסכמתי לקבל את העובדה הזאת.
נוסף על כך, גישה כזו מפנה מקום לסקרנות ולחוויות חדשות; פשוט לחוות ומתוך כך ללמוד ולהרחיב את ההבנה. אני כל הזמן לומד על עצמי דברים חדשים. זה לא היה יכול לקרות אם הייתי מחזיק בתפיסה שאני כבר יודע הכל. ולכן גם לא משנה כמה קורסים וסדנאות עוברים, או ספרים שקוראים – תמיד יש עוד דרגה שאפשר לצמוח אליה. וזה גם חלק ממהות חיינו – ללמוד, להתפתח ולהכיר את עצמנו יותר טוב.
6.כנות רדיקלית
הרבה מהכשלים שתיארתי כאן יוצרים מציאות מדומה, מציאות פייק שנמצאת בראש אבל רחוקה מאוד מהמציאות האמיתית, וככל שנאחזים בה אנחנו בעצם משקרים לעצמנו יותר ויותר. לכן נדרשת כנות. זהו בעיניי אחד התהליכים הקשים יותר ליישום, אבל החשוב ביותר; קודם כל לגלות כנות עם עצמנו ואחר כך לגלות אותה כלפי אחרים.
קחו שניים-שלושה אנשים שאתם ממש סומכים עליהם ונסו לדרוש מהם ומעצמכם לגלות כנות רדיקלית אחד עם השניה. תציפו ותשקפו אחת לשני את נקודות העיוורון שלכם, את נקודות הכשל, את המקומות שבהם אתם מחרטטים את עצמכם ואינכם כנים עם עצמכם. זה יעשה לכם רק טוב. מעבר להתפתחות המשמעותית שתחוו, תיצרו ביניכם אינטימיות מאוד גבוהה, שיכולה להתקיים רק במקום שבו מוכנים לחשוף פגיעות גבוהה מול אחרים.
7. טיפול מקצועי
עולם ההתפתחות האישית הוא “אימוני” ברובו ויש מקרים שהוא אינו תחליף לטיפול מקצועי. כולנו סוחבים סוגים שונים של פגיעות, כאבים וטראומות ולעתים הן כל כך עמוקות שראוי לתת להן מענה מקצועי. זה לא תחליף לאימון, זה משלים אותו ויכול לקדם את האדם בצורה משמעותית, כי טיפול טוב יכול לפרק לא מעט חסמים ואמונות מעכבות שמפריעות להתקדם.
יש הגורסים שטיפול פסיכולוגי מתאים לאנשים “מקולקלים”. אני חושב שזה ממש לא כך ותכלס – כולנו צריכים טיפול כזה או אחר. רק טוב יוצא ממנו. בעשור האחרון אני נמצא באופן עקבי בטיפול. החלפתי מטפלים לאורך השנים, אבל לרוב אני נמצא בתהליך. הטיפול הפך אותי לאדם טוב יותר ושלם יותר, קודם כל עם עצמי – וזה אולי הדבר החשוב ביותר – ואחר כך גם כלפי הסובבים אותי.
8. אמת ואותנטיות
ככל שמטפחים ומפתחים את הפרסונה החיצונית, אנחנו מתרחקים מעצמנו. מצד שני, ככל שנהיה יותר אותנטים, אמיתים וללא תחפושת חיצונית – כך נתקרב יותר לעצמנו. תהליך כזה דורש דיאלוג פנימי עמוק; מה מתאים ונכון לי ומה לא, ומדוע אני רוצה דברים כאלה או אחרים. האם מה שאני מציג יגרום לאחרים לחשוב עליי כך או אחרת? או שזה באמת משהו שהנשמה שלי מבקשת וזקוקה לו. גישה כזו דורשת כנות, דורשת להפגין פגיעות ולהיות מוכן להיפגע. זה דורש אומץ. אבל לדעתי, בעולם שבו תרבות הפייק רק מתחזקת ואלו נעשות תכונות נדירות, גוברת הדרישה (המודעת ושאינה מודעת) לאותנטיות, לכנות ולאמת.
יש הרבה חופש במקום אותנטי ואמיתי, שבו אין צורך להפגין הצגה חיצונית רק כדי שיחשבו עליי כך או אחרת. וכדי להיות במקום הזה נדרש הרבה ביטחון עצמי, ומתבקשת ההבנה שלא משנה מה אחרים חושבים עליי – אני עדיין אהוב ונחשב. לפחות בעיני עצמי.
9.יישום הידע
בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר ביכולת ליישם בחיינו תובנות וידע שרכשנו במהלכם. זה המבחן האולטימטיבי והדבר המשמעותי שבסוף היום באמת מחולל שינוי אצל אנשים. לא תמיד קל ליישם, כי המערכת הפנימית והאגו שלנו מתנגדים לשינוי. אם זה היה קל, כל האנשים היו עושים זאת. ורובם לא. לעיתים נדרשת לכך עזרה חיצונית; סביבה תומכת ומחזקת, שותף לתהליכים, מאמן שיושב על הווריד, מישהו שאפשר לדווח לו על התקדמות או נסיגה – יש לא מעט מבנים אפשריים שיכולים לעזור ולתמוך, רק צריך להפעיל אותם.
אז לפני שאתם רצים לעוד קורס, סדנה או טיפול, כדאי רגע לעצור ולבחון – האם יישמתם כבר את מה שלמדתם בעבר? האם אתם משתמשים בידע ובתובנות? עוד ידע לא ישנה את החיים שלכם. היישום – כן.
10.על הדרך לתוצאה
התלות שלנו בתוצאה הסופית גורמת לנו לא פעם לסבול בדרך אליה, כי אנחנו מקדשים אותה ונעשה הכל כדי להגיע לשם. “!Whatever it takes” היא יותר מרק סיסמת מוטיבציה נפוצה, זו תפיסת עולם שיכולה לגבות מחירים גבוהים.
במקום להמשיך ולבחון את עצמי ואת חיי על בסיס “הצלחה/כישלון”, “0/1”, “יש/אין תוצאה”, כדאי לאמץ תפיסה חדשה שלפיה כל תוצאה טובה עבורי. אני באמת מאמין בכך. גם האירועים הפחות נעימים או מוצלחים שעברתי וחוויתי בחיי, בגלל האמונה שלי, הפכו לא פעם למקור עוצמה ושינוי מאוד משמעותיים בחיי.
במקום לקדש את התוצאה, עדיף לקדש את הדרך; לוודא שכאשר אני עושה את הדרך לתוצאה אני עובר אותה בצורה מטיבה עמי. כי בסופו של דבר, רוב הזמן אנחנו נמצאים שם – על הדרך. החיים עצמם קורים בדרך ולא על הפסגה שבה אנחנו שוהים זמן קצר, רגעים ספורים עד ימים בודדים. בדרך יש גם כשלים, טעויות, כישלונות ואתגרים. זה חלק מהדרך. אין אפשרות להימנע מכך אז עדיף להשלים עם העובדה הזאת: הכישלונות הם חלק מהדרך וחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
הדברים שהעליתי כאן לא חדשים וידועים. אני חושב שבעומק נפשם מרבית האנשים מכירים אותם, אבל לרוב לא מדברים עליהם ומשאירים אותם בצל. ברוב המקרים, כאשר מנסים להסתיר צל מסוים באישיות מאמצים התנהגות הופכית לו. כך למשל אם הצל הוא התנהגות אגרסיבית, ההופכי שלו יהיה רצון לרצות אחרים. הריצוי הוא פיצוי על הצל שמסתירים אבל כך שוב חיים בשקר ומתרחקים מהעצמי האותנטי. כשצללים נשארים באפלה הם נוטים להתפרץ בצורה לא נשלטת ולא מבוקרת, כלומר, אם מדחיקים או מתעלמים מהם פוגשים אותם בסיבוב בצורה לא רצויה, באופן כזה או אחר. דווקא להאיר את הצללים, לשים עליהם זרקור ולהכיר בקיומם מאפשר לתת להם ביטוי באופן מבוקר ולטפל בהם במקום מואר וגלוי.
מי שמכיר בצללים שלו הופך להיות יותר אותנטי, יותר אמיתי ויותר מחובר לעצמו. באותו אופן, כפי שזה פועל בצורה אינדיווידואלית, כך זה משפיע על תעשייה שלמה שעוסקת בחיפוש עצמי. בפתיח למאמר הזה עשיתי שימוש בצמד המילים “צדדים אפלים”, ולא בכדי; לכולנו יש צדדים אפלים, אלה שאנחנו לא רוצים להכיר בקיומם ולא רוצים להתמודד איתם. אני מקווה שהעצות הללו יאירו גם את הצללים של עולם ההתפתחות האישית, וכשאלה יצאו לאור, אפשר יהיה לשפר אותו ולהשתפר.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
