זה קולה קסם

זה קולה קסם

הנפש האנושית טובה יותר בלסמן טראומות, וככה היומולדת הראשון שאני זוכר הוא כנראה מגיל 6–7, אני אפילו לא סגור אם זה היה היומולדת שלי או בכלל של אחותי. מה שאני כן זוכר הוא שההורים שלנו התפרעו והביאו למסיבה קוסם, והקוסם בחר בי כמתנדב, ביקש ממני להטות את הראש הצידה, הצמיד משפך לאוזן שלי ומזג מתוכה קולה לתוך כוס. אחר כך הוא הגיש לי את הכוס בחגיגיות וביקש ממני לשתות, ואני לגמתי בחיוך ייצוגי וכל הילדים מחאו כפיים ואני רצתי לשירותים והקאתי את נשמתי, כי קולה מהאוזן.

אני חושב שמאז לא הקאתי בימי ההולדת שלי, למרות ששתיתי דברים יותר חזקים מקולה (אם כי לא מהאוזן). השבוע, נגיד, זה היה בקבוק של”פרימיטיבו”, יין איטלקי שאני אוהב גם בגלל שזה סלט פירות מסחרר בתוך כוס וגם בגלל הבקבוק הכבד והעבה וגם בגלל השם כמובן.

עוד בקטגוריה

פעם שאלו את לי אייקוקה (מיליארדר שהיה סוג של טיוטה לטראמפ) מה הסעודה הכי טובה שהוא זכה לאכול, וכך הוא ענה: “אני לא זוכר מה אכלתי או שתיתי אבל הנערה היתה יפהפיה והירח היה מלא”. אני דווקא זוכר מה אכלנו בסוף השבוע ב”הלנה בנמל” וכאמור גם מה שתינו, והנערה היתה היפה בנשים והירח האיר על עתיקות קיסריה, אבל רק שעתיים קודם לכן היומולדת הזה היה קרוב להיות מתויק ביחד עם ההוא של הקולה באוזן: היינו בדרכנו לצימר שאהובתי הזמינה לנו אי שם בגליל כשהאוטו חירחר וגירגר וסירב להמשיך, 14 קילומטר מהמנוחה והנחלה והחגיגה. תקועים בשול של כביש סואן, קר ומחשיך, גרר בדרך. זרמים עכורים מפעפעים ללא מילים, פוטנציאל אינסופי לתחושת פליטות, קורבנות, אשמה, האשמה וכל הכנופייה. השמש תכף שוקעת, אני מעיף עוד מבט בצללית שלידי ונזכר: הייתי נותן הכל, שוב ושוב, כדי להיתקע איתה, בכל מקום בעולם. זה כל הקסם.

מורשת

ימי הולדת הם קצת פייק ניוז: הם מחזקים בך את אשליית הזמן הלינארי, מדגישים במרקר זוהר את הסיפור שמתקדם בכביש אחד ראשי, חותרים לפנצ’ר את טבעם המעגלי של הדברים. ימי הולדת אמורים להעביר אותך בהדרגה ממנטליות שבוחרת משקה לפי הקנקן לכזו שיודעת לדקלם עפיצות ובציר, כאילו אי אפשר גם וגם.

מצד שני הם זמן טוב לחגוג את קיומך, שזו תמיד מצווה גדולה, שלא לדבר על לעוף על עצמך (נכנסתי לאתר שמספר לך אלו מפורסמים נולדו ביומולדת שלך. מצאתי שם לשמחתי את ג’.ר.ר. טולקין, וגם את נהג המירוצים האגדי מכולם מיכאל שומאכר ואת אריק איינשטיין ואת מל גיבסון וגרטה ת’ורנברג ואז גם את גבי ניצן וחשבתי לעצמי “עכשיו מל גיבסון בודק מי נולד ביומולדת שלו ואומר לעצמו – מגניב, גבי ניצן!”). ימי הולדת הם גם זמן מעולה להשקיף ממרומי פסגתך על המסע שעברת ולחלוק מחוכמתך עם שאר האנושות. וכדי לסייע לבראשית לנסוק ולגרוף עוד ועוד מנויים, מיינתי את אלפי פיסות החוכמה שצברתי עד שהגעתי לעשירייה אולטימטיבית, שתכונס תחת כותרות קליק–בייט ויראליות לחלוטין.

מודעה

מומחים מסבירים: כך תנצחו את החיה הקטלנית ביותר למין האנושי!

קוראים ערניים של המדור הזה יודעים בוודאי שאני ידיד גדול של מגזר החיות, שלא לומר פראייר מוחלט. אבל כשזה מגיע ליתושים אני גלדיאטור. הייתי יכול לתרץ את זה כקרב הישרדות בשם המין האנושי, כי כידוע יתושים הם החיה שהורגת הכי הרבה בני אדם; אבל היושרה העיתונאית מחייבת אותי להודות שמדובר בעיקר ביתושים של ארצות מוכות מלריה, מחלה שנכחדה בישראל ביחד עם הג’מוסים. לא, אני הורג יתושים כי צימאון הדם שלהם מעורר את זה שלי. אני רואה בכל עקיצה תבוסה צורבת (ומגרדת), ובכל גופת יתוש רגע של התעלות נפש. מה עוד שלאחרונה הממזרים שינו את חוקי הפסקת האש, ובחורף יש פה יותר יתושים מבקיץ.

קוראות ערניות של המדור הזה אולי זוכרות שלמעשה אני ממחזר וכבר פירסמתי פה את הטכניקה. והן צודקות, אבל אלמלא זה היה נוגד את כל חוקי הז’אנר הייתי מצידי מפרסם את זה כאן בכל שבוע, כי כל המציל נפש אחת מעקיצה.

העניין הוא פשוט להפליא, אבל לקח לי המון ימי הולדת לתפוס את זה: הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מפספסים יתושים היא שאנחנו מעיפים אותם במו ידינו. יתוש שוקל חצי כלום, וכשיד נעה לכיוונו במהירות הוא ננשף מאיתנו והלאה. לכן כל מה שצריך לעשות כשרואים יתוש על הקיר הוא לקרב את היד באיטיות מייגעת, משהו כמו שני סנטימטר בשנייה לדייקנים שבכם, והיתוש הדביל לא יחשוב שיש לזה איזשהו קשר אליו עד שיהפוך ליתל”ש. את השארית המפוצלחת אפשר לנקות במגבון, או להשאיר כאזהרה ליתושים הבאים.

האיש הזה שרד מתקפה של החיה השנייה הכי קטלנית!

כעורך ראשי של הפינה הכי פופולרית בעיתון, “בלי לשאול את גוגל”, ידוע לי מזמן שהחיה השנייה הכי קטלנית לאדם הוא ההיפופוטם. כן, החיה השמנמנה והמצחיקה הזאת שרקדה בלט בחצאיות בפנטזיה של וולט דיסני – היא מפלצת רצחנית שטובחת 500 אנשים בכל שנה באפריקה. אם להיות ישרים, העצה הכי נבונה שאני יכול לתת למי שלא רוצים שחיה תהרוג אותם היא פשוט להימנע מיצורים שנעים בין גודל של יתוש לבין מימדי היפופוטם. אבל אני מודע לכך שבימינו אנשים התרגלו לדרוש יותר, ולכן תיחקרתי את הנושא הזה עמוקות (על חשבון חגיגות היומולדת שלי) ואני מביא לכם את המדריך המלא להישרדות מול היפופוטם, שידורג כאן באותיות ולא במספרים כדי לא להטריף את המעצבת:

א. אל תיסעו לאפריקה.

ב. אם נסעתם לאפריקה, אל תסתובבו בטריטוריה של היפופוטמים. אין חיה יותר טריטוריאלית מהם (חוץ מאיתנו כמובן).

ג. אם לא הקשבתם ונכנסתם לטריטוריה של היפו, חשוב מאוד שאתם תראו אותם לפני שיקרה ההפך. למרות שהם יכולים לפצלח תנין לחצי בין לסתותיהם, הם בכלל צמחונים (למעשה אני חושב שהם טבעונים, נדמה לי שהם לא בקטע של גבינות) – הם פשוט מגיבים רע מאוד להפתעות. בטח יש לכם כמה חברים כאלה, רק שאין להם לסתות של מכבש והם לא שועטים במהירות 50 קמ”ש.

ד. לכן אם ראיתם היפו – זה הזמן לדאוג לכך שגם הוא יראה אתכם. הזדקפו מלוא הקומה, תנו צעקה, כי כאמור זה עדיף מלהפתיע אותו כשאתם כבר קרובים מדי. אם אתם מספיק רחוקים ההיפו יתבונן ויבחן את צעדיכם הבאים. שימו לב והסכיתו: צעדיכם הבאים חייבים להיות רוורס. זה הזמן להתחפף ולהודות לי בהזדמנות הקרובה ביותר.

ה. אם נפלתם על היפו הורמונלי במיוחד והוא קם לכיוונכם, הגיעה העת לתת את הריצה של החיים שלכם. אני כבר חייב להדליף ספוילר קטן: גם אם קוראים לכם יוסיין בולט, היפופוטם שמן רץ מהר יותר מכם. אבל היי, אם תעמדו במקום – המשחק נגמר. אולי תספיקו לצאת ממה שהוא רואה כטריטוריה שלו. אולי תמצאו איזה עץ לטפס עליו. אולי זה היפו אסתמטי.

ו. אם חלילה קרה הגרוע מכל וההיפו השיג אתכם, אל יאוש. יש כמה אנשים ששרדו את זה על ידי מעיכת העיניים של התפלצת או תחיבת היד במעמקי גרונה כדי לעורר רפלקס הקאה או הקראת שירה פלמית עתיקה, השנואה על היפופוטמים לדורותיהם. כל דבר שיגרום להם אי נוחות יכול להציל אתכם.

ז. התנחמו בעובדה שלמעשה היתושים הם רק מקום שני בין קוטלי האדם וההיפופטמים רק שלישיים, במרחק אסטרונומי מהיצורים שקוטלים הכי הרבה אנשים אבל לא ננקוב בשמם כי לחלק מהם יש יומולדת היום.

3. שפים מפורסמים מגלים את הסוד: רק כך תבשלו ביצה קשה ללא פיצלוחים!

נער הייתי ולא ממש התבגרתי, ותמיד שיגע אותי העניין הזה עם ביצים קשות. אי אפשר לדעת אם יש בהן איזה חור בלתי נראה או חריץ דק שבדקים, ומתישהו במהלך הבישול הן יתחילו לדלוף כמו מפעל בחיפה ויזהמו הכל בקצף אפור עכור. שמעתי מלח, שמעתי חומץ, שמעתי לחש קלטי קדום – כלום לא עזר עד שעליתי על השיטה האולטימטיבית. חשבתי

לעשות מזה ריטריט בגליל ולגבות אלף שקל למשתתף, זה כלום לעומת התמורה, אבל היום אני מרגיש אצילי למדי אז קבלו בחינם:

מרתיחים את המים. נוטלים את הביצה בכף, וטובלים במים הרותחים למשך 5 שניות בדיוק. ואז מוציאים בעזרת הכף לעוד 5 שניות. ואז מחזירים וזהו. גם אם יש חור או סדק, ייצא בלון אחד לבן שייסגר מיד ושום בלגנים. אם יש לכם חבר פיזיקאי או כימאי הוא יסביר לכם בדיוק את ההיגיון שבתהליך וגם כל כך ישמח שסופסוף אתם מתעניינים בדברים שלו עד שיפליג עוד ועוד בתהליכי היתוך ואידוי וחוקים מולקולריים כך שאני אישית לא ממליץ. פשוט תאמינו לשפים המפורסמים, זה עובד.

צפו: לאישה הזו נמאס שהווילון במקלחת נדבק לגופה העירום!

האמת שלא אישה אלא איש, אבל אלה חוקי הקליק–בייט. בכל מקרה הישארו עימנו, לקח לי שנים של מקלחות מעוצבנות עד שהגעתי לזה:

מסיבה מתועבת כלשהי (שמעוגנת באופן שטני בחוקי הפיזיקה, אל תשאלו חבר) – ברגע שהתחלת להתקלח, וילון–הפלסטיק מתעקש להיכרך סביבך ולהידבק לך לעור כמו מדוזה תלותית. לפעמים הווילון הזה בא במקלחון עגול, לפעמים הוא בפינת החדר, סוגר על שני קירות. וגם אם מרטיבים את הקירות הללו ומצמידים אליהם את קצוות הווילון, פטנט של מתחילים תמימים – ברגע שתיכנסו מתחת למים החמים ותנסו להתמסר לזרם הנעים, תגלו שאתם לא לבד. הווילון יעקוב ויידבק לגופכם העירום באשר תזוזו, בתשוקה עיוורת.

אז מה עושים חוץ מלהתכווץ בפינה באימה? שנים אני חוקר את הסוגיה הזאת מתוך תחושת שליחות עמוקה. היו שלבי–ביניים ופיתוחים טכנולוגיים של פרופסור מטורף (כמו סדרה של זוגות–מגנטים כבדים במרווחים קטנים שמושכים את הווילון כלפי מטה), אבל רובם היו טובים, בקושי, רק למקלחת אצלי בבית ולא סייעו במקרים שבהם התקלחתי במקומות אחרים (כי אתה לא יכול להסתובב בעולם עם משקולות–מגנטים, למשל).

בסופו של דבר גיליתי שהפתרון, כמו תמיד, נמצא ממש מול האף (שזה, בניגוד לביטוי הנפוץ, המקום הכי טוב, כי בשביל מתחת–לאף צריך להתכופף ולחפש): כמעט בכל מקלחון יש אינסוף בקבוקים ומיכלים שונים ומשונים שרק שניים מהם באמת רלוונטים עבורך כרגע, וכל השאר הם סטטיסטים מפלסטיק, קונוסים. עכשיו כל מה שצריך לעשות (אחרי שהרטבנו את הקירות ליד קצוות הווילון וסגרנו חלונות כמובן) הוא לבחור שלושה–ארבעה מהבקבוקים המיותרים ולסדר אותם במרווחים שווים על קו הגבול שאתן רוצות לסמן לווילון והופה – מעכשיו הטמבל חושב שהבקבוקים האלה הם אנשים קטנים שאפשר להרוס להם את החיים והוא נדבק אליהם בעוז, בשעה שאתן מתמסרות בעונג וללא מפריע למים החמים.

כן זהו. למה ציפיתן, ננו–טכנולוגיה?

רופאים חושפים: זאת הטעות שאתם עושים כשאתם משהקים!

קודם כל תירגעו, אתם לא עושים שום טעות, זה פשוט עובד נהדר מבחינת הטראפיק. מתברר שהאנושות בטוחה שבגדול היא טועה בהכל, ולכן אם רואים כותרת שמבטיחה לגלות לה איפה היא טועה היא לא תעמוד בפיתוי. אבל אנחנו עיתון של זכויות אדם אז חשוב לי להבהיר שלשהק זה בסדר גמור. וגם לגהק (לאהובתי כלילת–השלמות יש גרפסים של נהג משאית סיציליאני). וגם להפליץ (אבל בחייאת לא במעלית, כולה שלוש קומות להתאפק). אבל בכל אופן נניח שהתחלתם לשהק וזה כבר מעצבן גם אתכם וגם את סביבתכם, הכי חשוב שלא תאמינו לאבא שלכם. לאבא שלי עליו הערסל בגן עדן, היתה אמונה עמוקה שהדרך הכי טובה להפסיק לשהק היא להיבהל נורא. לכן כשמישהו מאיתנו היה מתחיל לשהק, הוא היה מחכה להזדמנות הנאותה ומסתער מאחורינו בשאגה מרעידת–ג’ונגלים. שנאנו את זה בכל ליבנו, זה מעולם לא גרם לאיש מאיתנו להפסיק לשהק (אלא אם סופרים את הפעם שבה אחותי התעלפה), אבל אין ספק שזה הסב לו הנאה אדירה.

עם השנים נוספו עוד ועוד שיטות שעבדו באופן חלקי מאוד. לשתות כוס מים בלי לנשום. לשתות מהצד ההפוך של הכוס (נשבע). מים עם סוכר. לרצות לשהק (כי שיהוק הוא עניין לא–רצוני, אם תנסו לשהק בכוונה בחיים לא תצליחו. בתיאוריה זו שיטה גאונית, במבחן המציאות היא מתרסקת). אבל היום אני יודע שיש רק שיטה אחת בדוקה שמתקרבת למאה אחוזי הצלחה: עומדים זקוף, ותוך כדי נשימה עמוקה מותחים את הידיים גבוה ככל האפשר. נשארים כך, עוצרים נשימה ככל שיכולים. משחררים נשימה וידיים. זה בדרך כלל מפסיק את השיהוק כבר על הפעם הראשונה, אבל אם לא כל מה שצריך לעשות הוא לחזור על הפעולה שוב ושוב, אפילו כמה שנים, עד שיעבוד.

וטרינרים מגלים: זאת הטעות שאתם עושים כשכלבכם נקלע לקטטה!

אקדים ואתנצל: במקרה הזה אתם באמת עושים טעות, אין דרך לייפות את זה. וגם אני, לאורך שנים של חיים לצד כלבים זכרים. הווטרינרים צודקים ואתם טועים.

ברוב המקרים כשפורצת קטטה של כלבים, האנשים שלהם מנסים להציל את היום בעזרת קריאות וצעקות רמות בסגנון “לא, ארנולד! מספיק, לא! פויה ארנולד!”. הטעות הראשונה היא כמובן שקראתם לו ארנולד, זה שם קלאסי של כלב כאפות. הטעות השניה והלא פחות קריטית היא שלמרבה הצער, כל מה שהכלבים מבינים מזה הוא שגם האנשים הצטרפו עכשיו לקרב, ושגם הם נובחים, ומכאן שצריך להסלים את האלימות. לכן במקרה של ספק עדיף לא להתערב, בדרך–כלל כלבים בודקים מי יותר חזק ואז משחררים, וזה ייגמר מעצמו בלי נזק ממשי. ואם מתערבים – רק בטונים רגועים ובקור רוח (בגדול זה אותו דבר עם קטטה של אנשים).

אם כל זה לא עוזר, אפשר לתפוס את רגליו האחוריות של הכלב המנצח ולמשוך משם, וכך לא תאבדו יד (לא חותם שגם זה עובד אותו דבר עם אנשים).

חשיפה: כך תרוויחו מיליון שקל בשנתיים בלי לעבוד!

אופס, מתברר ששלושה עמודי עיתון זה כלום לעומת שפע התבונה שיש לי לחלוק, ולא נשאר לי מקום לסעיפים הבאים. אז נמשיך בשבוע הבא, כי בעדה שלי יומלדת זה בתוקף מינימום חודש. ממליץ לכם לעשות מנוי דחוף על בראשית, כי לא תקראו על זה בשום מקום אחר.

תגיות: החיים עכשיו במבצע!