שמעו קטע; הרחק הרחק מכאן חי לו שבט שמקיים כבר מאות שנים טקס חניכה ביזארי.
זה הולך ככה: בגיל 6 כל ההורים שולחים את כל הילדים (לא רק ילדים רעים!) למקום שבו הם כלואים מדי יום למשך חמש שעות עם 30 ילדים בני גילם. יש מבוגר שמשגיח עליהם בחדר, הוא סוגר אחריהם את הדלת וגם פותח אותה להפסקות קצרות. תפקידו לשמור על המשמעת והסדר וללמד את הילדים בשיטת הוראה עתיקה ונטולת יצירתיות. הוא מכונה “מורה”. המורה הוא גם זה שבוחן מדי פעם עד כמה מבינים אותו הילדים, כשהוא מלמד אותם בדיוק כמו שלימדו אותו, דברים שלא ממש מעניינים אותם. המורה גם מקיים בין הילדים תחרות יומיומית שבה זוכים בהערכת המורה הילדים שהבינו אותו הכי טוב.
בשבט הנידח הזה הגיעו למסקנה שהחל מגיל 6 אין צורך שילדים ישחקו יותר מחצי שעה במהלך שעות הבוקר (שעות החניכה). וזה עוד לא הכל: גם בשעות הערב כשהילדים חוזרים לבקתות ההורים, התחרות על הערכת המורה נמשכת! תצפיות רבות מעידות על קשר ישיר בין הערכת ההורים לילדיהם לבין המידה שבה זכו הילדים להערכת המורה. לכן לא תופתעו לשמוע שההורים תורמים בנדיבות את חלקם לטקס החניכה. הם עוקבים בעניין אחר תוצאות התחרות וכשהילד חוזר לבקתה הם יותר מתעניינים בהתקדמותו בתחרות מאשר בכמה חברים יש לו או למה הרגיש עצוב במהלך הבוקר. ההורים מפקחים על הילדות והילדים כדי שילמדו למבחנים ומאפשרים להם לשחק – בשעות הערב – רק במידה שהם כבר מוכנים למבחן.
כשילד לומד ומצטיין נניח כמתופף או כרקדנית או כמנהיגה או כרוקח שיקויי מרפא, או כחלילן או כאופה (או כל תחום אחר שהמורים אינם מלמדים בטקס החניכה), אין לזה השפעה על מקומו בתחרות או על מידת ההערכה של הוריו. למעשה רק בתום החניכה, בגיל 18 ומעלה, יכולים ילדי השבט להתמסר גם בשעות הבוקר לתחומים שמרתקים אותם או שהם מוכשרים בהם, תחומים שהם לומדים בשמחה וללא צורך בתחרויות במבחנים או בפיקוח.
כדי שלא ייפלטו ילדים מטקס החניכה פיתחו בני השבט חומרים משני תודעה שאותם נותנים ההורים לילדים שמתקשים בלימוד של תחומים שלא מעניינים אותם. לפעמים החומרים משני התודעה נוטלים מהילדים את שמחת החיים שלהם אבל ההורים דווקא שמחים כי בזכותם הילדים שלהם נשארים בטקס.
במהלך מאות השנים שבהם מתקיים הטקס, התגלו לבני השבט דרכים אחרות, הרבה יותר נעימות, ללמוד את מה שנלמד בטקס החניכה, אבל בני השבט עדיין מאמינים בו בכל ליבם. מדי שנה הם מכשירים מורים חדשים להקניית ידע בתנאי כפייה, מפתחים שיטות חדשות כדי לגרום לילדים ללמוד את מה שלא מעניין אותם, ומפתחים סוגים חדשים של כימיקלים לעיצוב המוח שלהם. בעשורים האחרונים הם גם מקיימים מערך שלם של מקצועות שכל תכליתו הוא שיקום של הילדים, ההורים והמורים מהתסכול, הדיכוי הרגשי והאלימות שטקס החניכה מחולל בנפשם.
רק ביום שבו נסכים להיפרד מטקס החניכה העגום המעוות הזה יתגלו בפנינו אינסוף צורות למידה שמתקיימות כבר עשרות שנים מחוץ למכון השיפוצים המקומי שלנו, שמיעוט מזערי של מורים והורים כבר נהנים מהן
זהו סוד גלוי שכאשר אין ילדים בסביבה, בני השבט, נשים וגברים שעברו בעצמם את 12 שנות החניכה, מרבים לשתף בסבל שעברו בטקס. בצלקות שהתחרות השאירה בנפשם. בנזק שגרם הטקס ליחסיהם עם הוריהם ולתחושת הביטחון בבקתה. רבים מהם מודים בגלוי שהשנים שהעבירו בטקס היה זמן מבוזבז, ושהסיבה לכך שרצו בכל בוקר ללכת לטקס, לא היתה כלל מה למדו עם המורים אלא הדקות שבהן שיחקו עם חבריהם.
מודעה
ניצולים מדברים בגלוי על הנתק שבין תכני טקס החניכה לבין צרכיהם כמבוגרים בשבט. בני השבט שביקרו בשבטים אחרים גם מספרים בגלוי על דרכים אחרות ללמוד ולשגשג בעולם כמבוגרים, ללא כל לימודי כפייה. ובכל זאת, בכל שנה בסתיו, תוכלו לצפות באלפי בוגרים של טקס החניכה, מבחירה חופשית וללא שום איום או כפייה, יוצאים מבקתותיהם, אוחזים בידיהם של ילד בן שש תמים ובוטח, או ילדה בת שש שלא באמת מבינה לאן הולכים, ובחיוך רחב של גאווה על פניהם, מלווים אותם אל מתחם החניכה, כשברקע מוזיקה עליזה וחגיגית. כך הם מעבירים אותם לרשות המורים ובחיוך רחב או בלב נחמץ ממשיכים בחייהם.
אולי זה לא מאפיין את השבט כולו, אבל אני נשבע ששמעתי ממקור ראשון שבאחד ממתחמי טקס החניכה מתנוססת על קיר הכניסה הכתובת:
“מהי אי שפיות? לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות”
“איזה מזל שלא נולדתי בשבט הזה” אמרתי לעצמי כששמעתי לראשונה על טכס החניכה המחריד הזה. אני לא הייתי עומד בכך. אין מצב. אני הרי חייב אווירה רגועה ותחושה שאני מוערך בכל מקרה כדי שהמוח שלי ייפתח לדברים חדשים, לידע מורכב… האם אני פגום? האם את שונה ממני? האם אתם הייתם מאמינים למישהו שטוען שהוא אוהב אתכם וקשוב אליכם אבל עדיין שולח אתכם יום יום במשך 12 שנה לטקס חניכה כזה?
כדי שלא ייפלטו ילדים מטקס החניכה פיתחו בני השבט חומרים משני תודעה שאותם נותנים ההורים לילדים שמתקשים בלימוד של תחומים שלא מעניינים אותם. לפעמים החומרים משני התודעה נוטלים מהילדים את שמחת החיים שלהם אבל ההורים דווקא שמחים כי בזכותם הילדים שלהם נשארים בטקס
אני, אין לי מושג איך הייתי שורד את זה. באמת.
או שאולי יש לי. קצת…?
השקר שלפיו בתי הספר הם המקום שבו ילדים מקבלים את הידע ואת הכלים להשתלב ולהצליח בחברה, מדכא אותי יותר מכל שאר השקרים הרבים שאופפים את חיינו. אבל לפני שנמשיך אני חייב להבהיר משהו ממש חשוב לכל מורה או מנהל/ת שקוראים אותי כאן. המורות והמורים שפגשתי היו אנשים מעוררי השראה. ואני יודע שבכל יום קורים דברים נפלאים בבתי ספר כתוצאה מהאהבה והמסירות והיצירתיות והתושייה של מורים. השקר הגלוי שעליו אני מדבר לא קשור בשום צורה למורים ולכן גם לא יהיה מושפע מהרמה של המורים או מהשכר שהם מקבלים. ואם כבר מדברים על זה, שכר המורים חייב לעלות, ולו רק כפיצוי על עגמת הנפש היומיומית שנגרמת להם כשבמקום להקשיב לילדים שהם מסורים להם ולפתח צורות למידה יצירתיות שאפקטיביות לתלמידים וגם מרתקות את המורה, המורים עצמם בתחרות ובפיקוח כדי לגרום להם שיבחנו וישלטו ויענישו כדי להשתלב בטקס החניכה.
להגיד שבית הספר הוא מקום שבו ילדים לומדים להשתלב בחברה, זה נכון. אבל אין לזה שום קשר להענקת הידע ולהשגת תעודת הבגרות שסביבם כל המערכת הזאת מקרטעת. מערכת החינוך היא כמו מכונה משומנת ויעילה. כשנותנים לה לעבוד ללא הפרעה יש לה אחלה תוצאות. פשוט מכניסים לתוכה בגיל 6 ילדים שאולי עדיין יודעים מי הם ומרגישים ראויים לאהבה ולהערכה על כך, ואחרי 12 שנה מקבלים ממנה נער או נערה בני 18 שאין להם מושג מי הם, שלא מסוגלים ליהנות מעצם קיומם ושנמצאים במאמץ תמידי להשיג הערכה על פי מדדי החברה.
אז אם למשל היינו רוצים חברה שבה כולם כל חייהם בתחרות, במלחמות ובמאבק על ערך–זה בדיוק טקס החניכה שאנחנו זקוקים לו. חברה שבה החזקים (העשירים, האקדמיה, תעשיית הפרסום, התקשורת, תעשיית האופנה, תעשיית הפורנו, תעשיית הספורט וכו’) מייצרים את המדדים. ואילו ה”חלשים” (כלומר, כל השאר) נאבקים כל חייהם כדי להתאים את עצמם למדדים ומדי פעם משתכרים או לוקחים שאכטה – כדי לעמעם את כאב ההחמצה של חייהם.
להגיד שבית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים ומתכוננים לחיים זה כמו להגיד שמכון פרופורציה (לרפואה אסתטית) זה מקום שבו נשים הופכות ליפות. בשני המקומות יש בעלי מקצוע מעולים או גרועים ולשני המקומות יש לפעמים תוצאות טובות. אבל כמו שמכון פרופורציה קיים כדי לעזור לאישה לראות “מה צריך לתקן בה”, כך גם בית ספר קונבנציונלי שבו חולפים ילדות ונעורים על ילדינו, קיים כדי לעזור לילד ללמוד “מה חסר בו”. זוהי תפיסת העולם שממנה הוא צמח ושאותה הוא משמר. רק ביום שבו נסכים להיפרד מטקס החניכה העגום המעוות הזה יתגלו בפנינו אינסוף צורות למידה שמתקיימות כבר עשרות שנים מחוץ למכון השיפוצים המקומי שלנו, שמיעוט מזערי של מורים והורים כבר נהנים מהן.
האם ידעתם שבבתי ספר שאין בהם ציונים כמעט ואין שום גילויי אלימות? כולנו הרי מאוד מודאגים מגילויי האלימות בבתי הספר. עוסקים בכך היום רבות. מזועזעים מאלימות של ילדים כלפי מורים או כלפי ילדים וילדות שחלשים מהם, משיימינג בתוך הכיתות, מחרמות, משיימינג ברשת. לא מבינים איך זה קורה? למה זה קורה לילדינו? ממש תעלומה.
זהו סוד גלוי שכאשר אין ילדים בסביבה, בני השבט, נשים וגברים שעברו בעצמם את 12 שנות החניכה, מרבים לשתף בסבל שעברו בטקס. בצלקות שהתחרות השאירה בנפשם. בנזק שגרם הטקס ליחסיהם עם הוריהם ולתחושת הביטחון בבקתה
קחו ילד או ילדה בני שש. תמימים, חזקים ושמחים. תפעילו עליהם אלימות בכך שתחייבו אותם ללכת כל יום למקום שבו לא כיף להם. תוסיפו קצת אלימות בכך שתחייבו אותם לשבת בחדר סגור ליד שולחן בלי לקפוץ ולצעוק ולרוץ ולצחוק ובלי לגעת ולשחק 5 שעות ביום. הוסיפו עוד קצת אלימות כשהמבוגר ששולט בהם מפחיד אותם, וכשהם לא מצליחים לשבת בשקט אבל לא יכולים ללכת הביתה הם גם לא בסדר ואשמים בכל זה. שימו על האש שנתיים שלוש חמש וכל האלימות שהכנסתם לתוכם כמו גרעיני הפופקורן תתפוצץ לכם בפנים כשהם יקללו בכיתה, ישפילו ויכו ילדים חלשים בהפסקות או יעשו שיימינג לילדים אחרים בוואטצאפ של הכיתה. אכן, נורא.
מורים והורים יקרים; טקס החניכה הרשמי שלנו, זה שמטפח מצוינות ותחרותיות, הוא טקס אלים מטבעו. האלימות על כל פניה, היא זו שמתפרצת החוצה ומפתיעה אתכם כל כך, והיא תמיד תופיע בקצה של היותר חלשים, ושל הפחות כנועים, אלה שעוד לא תובנתו עד הסוף.
קל הרבה יותר לקיים את “ואהבת לרעך כמוך” מאשר את “ואהבת לילדך כמוך”. אבל זה אפשרי. בסך הכל נדשרת הסכמה שלכם, ההורים, קורבנות מתקן החניכה השבטי, לשאול את עצמכם: “מה אני הייתי מרגיש/ה אם הייתי צריך היום להימצא כל בוקר 5 שעות במתקן החניכה הזה? כיצד הייתי מגיב?” וזה הכל. הסכמה בסיסית פשוטה וכנה שמה שאנחנו לא רוצים לעצמנו גם לא ניתן לילדינו, מקרבת את היום שטקס החניכה הנורא הזה יעבור מן העולם.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
