פרק 2 | כלב
(לקריאת פרק 1)
כלב היה חסר שם וחסר בית לפני שצוקרמן אימץ אותו. הוא הגיע לשם מתוך גלגולים שאין הוא זוכר בבהירות, אבל לעיתים עולים וצפים בו מראות מן העבר. מאבק עיקש בתחרות האכזרית על פיטמה מזינה, התגוששות ומשחקים עם אחיו לשגר, ליקוקי לשונה המחוספסת של אימו, כלבה מעורבת שגדלה בחצרה של משפחה אחת. אחיו חולקו כלאחר יד לילדי השכונה וגורלו לא היה שונה, הוא נמסר לילד אחד בתוך קופסת קרטון ואף הספיק לשהות בצל קורת משפחתו החדשה במשך כמה ימים, עד שאבי המשפחה החליט כי גור טיפש שאין בו היכולת להיגמל מהשתנה וחירבון, עדיף שימצא לו בית אחר. הוא נמסר למשפחה אחרת, סבלנית, הוא נלקח לטיול שלוש פעמים ביום ונהנה מהתקפה של ניחוחות מסעירים, סימן בהשתנה נחושה כל פינה ועמוד וחירבן במקום הקבוע. זו הייתה משפחה אוהבת שניחוחותיה ייצרבו בזיכרונו של כלב עד יומו האחרון.
האם הייתה אישה גדולה שליטופיה בשרניים וקולה רך ומנחם, אב המשפחה היה שב בערבו של יום וכלב נהג לקפץ עליו וללקק את פניו וזכה לטפיחות וליטופים בידיים גדולות וכבדות, תמיד נדפו ממנו ריחות זרים של טבק מעורבבים בבושם מתקתק. היה גם תינוק שרוב הזמן היה במיטתו המוגבהת ובכיו הזעיק אליו יום וליל את כל בני הבית. היה ילד צעיר, נמרץ ופרוע ומיוחד באהבתו, הם התרוצצו ושיחקו, התגוללו והתרפקו בחיבוקים וליקוקים וגירודי בטן נעימים. נדמה היה לכלב שימי הקיץ הארוכים לעולם לא יגיעו לקיצם.
הוא זוכר את ההמולה ואת ההתרגשות של בני הבית, שהוציאו מתוך ארונות גדולים תיקים ומזוודות, מילאו אותם בבגדים ובחפצים בשמחה, כאילו הם מחכים לארוחה דשנה וריחנית, והוא התרגש יחד איתם בכשכושי זנב וברחרוחי רגליים ודילוגים.
אב המשפחה לקח אותו ברכב והם נסעו זמן מה ואז הגיעו למקום לא מוכר, בלי אדמה, והריחות באפו היו זרים.
הם ירדו מהרכב ואב המשפחה ליטף אותו על ראשו, נכנס חזרה לרכב והשאיר את כלב לבדו. הוא ליווה במבטו את הרכב שהלך והתרחק, התיישב במקומו וחיכה שיחזרו לקחת אותו. גם כשכולם הלכו, כלב ידע שהם תמיד חוזרים, אז הוא חיכה בישיבה, רבץ דקות ארוכות, אחר כך הסתובב קצת וחזר לרבוץ. אבל אף אחד לא הגיע. המשפחה שלו לא חזרה לקחת אותו, והוא נשאר לבדו, מפוחד ועצוב.
מודעה
היו עוד אירועים שחרתו בו זיכרונות, החתולה שתקפה אותו בפראות כשהגנה על גוריה ושרטה את אפו הרגיש, הפרעושים שקפצו אליו במסתור המקלט הציבורי המוזנח ועקצו אותו ללא רחם והאיש שקרא לו להתקרב אליו, נפנף מולו בנקניקייה ריחנית ואז כיבד אותו בבעיטה חזקה.
לבסוף הוא נלכד ונלקח למקלט ושם השתלטה עליו חרדה שלא נתנה לו מנוח. הוא רבץ בכלוב ברזל קטן ופחד מהכלבים האחרים, מהאנשים שניקו את הכלובים, ברעש מטאטאים וקירצוף מברשות וטריקת דלתות ברזל, הוא ראה דמויות חולפות על פניו, שמע צעקות ונביחות וריחות עזים שתקפו את נחיריו ללא הפסק.
לולא סבלנותו של צוקרמן, הליטופים שנמשכו אל תוך הלילה, המקלחת הנעימה שעשו יחד, הטיפול המסור והשינה המשותפת במיטתו הרכה, אם לא כל אלה הוא לא היה שב לבטוח בבני אדם. צוקרמן היה אדם מיוחד, כשהגיע למקלט לכלבים עזובים הוא הסתובב בין הכלובים ומשהו גרם לו לעצור ולהביט בכלב. הוא לבש חליפה יפה ומגוהצת ועניבת פסים כחולה ולמרות זאת התכופף כמו ילד ושלח אל כלב יד ארוכה מבעד הסורגים.
כעת הוא מלקק לעצמו את הפצע ברגל כדי להרגיע מעט את הכאב, אמנם הדימום פסק לפני יומיים אבל רגלו פועמת בכאב נורא. הבוקר הוא לגם מים מתוך דלי ליד אחד הבניינים ואתמול ילד השליך לעברו שאריות של כריך. הוא חיכה שהילד ילך ואז החל לאכול באיטיות מהוססת.
הוא סובל מכאבים יותר מהרעב, הלשון שלו מרגישה בפרווה המרוטה ובעור הקרוע אבל הוא מתמודד עם הכאב. הגוף שלו כואב כאילו עלתה עליו מכונית, זו לא הייתה מכונית אלא כלב גדול. לא היה לו סיכוי, אם לא היה עולה לאל ידו לברוח בזמן זה היה נגמר עם הרבה יותר ממכות יבשות ומהפצע העמוק ברגל.
יום אחד צוקרמן לא התעורר, הוא שכב במיטה אבל כלב ידע שאין בו יותר חיים. שלושה ימים ישב לידו, ליקק את פניו בניסיון להעיר אותו אף שידע שהוא כמו פגרי הציפורים שראה בטיוליהם הארוכים. כלב היה רעב אבל הוא לא מש מצדו של צוקרמן, למעט כמה גיחות כדי לשתות מהאסלה ולעשות את צרכיו בפרוזדור. אחר כך דפקו על הדלת וכלב נבח אך צוקרמן כבר לא יכול לענות להם אז הם הלכו, מאוחר יותר הם שבו ופתחו את הדלת ומצאו את צוקרמן במיטה, ואז הגיעו עוד אנשים והיה שם בלגן גדול. הם לקחו את צוקרמן ורצו לקחת גם את כלב, אבל כלב נבח בכל כוחותיו וברח בין רגליהם אל חדר המדרגות ומשם החוצה אל העיר. הוא רץ מהר במסלול שלו ושל צוקרמן, חלף על פני כל הריחות המוכרים ולא עצר כדי להשתין עד שהיה הרחק משם. מאז הסתובב לבדו בעיר. כשהגשם פסק הוא יצא מהסמטה צולע. היה עליו למצוא דבר מה לאכול, מים נקוו בשלוליות גדולות בכביש ועל המדרכות ורוח קרה נשבה בין הבניינים. הוא הריח כלבים רבים וחזקים ממנו, הוא הריח חתולים, מזון, בני אדם, הוא הריח אלפי ניחוחות והכיר רק מעט מהם, ואז ראה את החורבה. הבוקר כבר היה הרחק מאחוריו כאשר נכנס בתוכה פנימה אל אפלולית לחה ונחשול של ריחות מסקרנים. הוא מצא שאריות מזון ואכל מהם ואז נשכב בין בדים רכים, עם גג מעל לראשו וקירות שמגנים עליו מפני הרוח.
ישי רון שלח לנו את כתב היד של “כלב” אחרי שכל המו”לים שאליהם פנה סירבו לפרסם אותו. אנחנו במערכת קראנו ונדהמנו: “כלב” הוא לא רק יצירה משובחת מהבחינה הספרותית, הוא גם מסמך נדיר בכנותו על הפציעה השקופה הנפוצה (והמושתקת) ביותר בישראל – פוסט-טראומה משירות צבאי.
בחרנו לפרסם בעיתון את 10 הפרקים הראשונים של הספר, ותגובות הקוראים חיזקו את אמונתנו בחשיבות שלו.
לכן אנחנו בוחרים, ביחד עם ישי רון, לעשות עוד צעד אחד קדימה, ולהוציא לאור את הספר השלם בעזרתכם ובעזרתכן.
אנחנו פותחים במכירה מוקדמת של “כלב”, מתוך תקווה ואמונה לכסות את עלויות ההוצאה לאור של המהדורה הראשונה.
אז אם תרצו לדעת איך כל הסיפור הזה נגמר והאם בסוף הוא מצליח לכופף את הכפית של אורי גלר), בואו להיות חלק מהקהילה שתגדל את הכלב המופלא הזה –
רכשו כאן עותק של הספר במכירה מוקדמת
