כמו רובכם בחנוכה לקחתי את הילדים לטיולים ברחבי הארץ. באחד הימים הגשומים נכנסנו למדעטק בחיפה שהוא פתרון ראוי לכל גיל ואחרי שהתרוצצנו למעלה ולמטה חצינו את החצר ומצאנו את עצמנו בתערוכת מחשבים.
התערוכה, שאני ממליצה עליה בחום, היתה באמת מעניינת וכיפית וגם מעוררת חשיבה, ובין השאר כללה סוג של משחק ממוחשב שבמסגרתו הילד ואני עמדנו כל אחד מול מסך וניסינו לנחש איך האחר יענה על שאלות.
לאיזו מדינה הוא ירצה לטוס? נשאלתי על ידי המערכת הממוחשבת כשניתנו לי ארבע אפשרויות, לארה”ב, ניחשתי נכונה.
“איזה טעם של גלידה היא תעדיף”, נשאל הילד, וכמובן שצדק. שוקולד אם אתם תוהים, ואם אתם מביאים עדיף שתהיינה בו חתיכות פאדג’.
הסתכלתי על הילד המדהים, הרגיש והחכם שלי. שכל כך קולט כל ניואנס, שרק במזל ובברכת הרוחות הצלחתי להציל מציפורני מחבלי החמאס, שחי בגלות מביתו כבר שנה וחצי בגלל מלחמה, שרואה אותי בוכה כל פעם שמדברים על החטופים, שצופה בי מתנתקת כל פעם שמתקרבים לנירים, וידעתי שהוא לא ישכח לי את זה. הוא לא ישכח שלמרות שהמלחמה חרבה את חיינו והגלתה אותנו מביתנו והסבה לנו כאב מה שאני הכי רוצה הוא אהבה. אהבה ולא שלום. משהו עבורי ולא עבור העולם.
ואז הוא נשאל “מה הכי חשוב לה להשיג?” – האפשרויות היו: חופש, כסף, שלום או אהבה. והילד שגה בתשובה. “מה????” צעקתי אליו בהתלהבות, משולהבת, מהצד השני של המסך, “איך פספסת את זה? אתה גר איתי בבית אתה לא יודע כמה אני חולמת אהבה? כמה אני עצובה מאז הפרידה, כמה אני כמהה?” את כל זה צעקתי לעבר הילד באמצע המדעטק בתוך נחיל אנשים שעצרו מתנועתם והתבוננו בי בעניין רב, כאילו לא היה בן רבע לעשר אלא החברה הכי טובה שלי באמצע שיחה משובבת לב על כוס יין. הילד בתגובה, ובאותה מידה של תדהמה ותרעומת זעק לעברי: “מה אמא את לא רוצה שלום יותר מכל דבר אחר? מה יכול להיות יותר חשוב משלום?”
צעקתי עליו בחזרה: “אהבה!!!”
ושנינו השתתקנו ביחד, התבוננו אחד בשני בדממה, וחזרנו להביט במסכים.
מודעה
כבר באותה שניה ידעתי שזה רגע שלא ישכח.
הסתכלתי על הילד המדהים, הרגיש והחכם שלי. שכל כך קולט כל ניואנס, שרק במזל ובברכת הרוחות הצלחתי להציל מציפורני מחבלי החמאס, שחי בגלות מביתו כבר שנה וחצי בגלל מלחמה, שרואה אותי בוכה כל פעם שמדברים על החטופים, שצופה בי מתנתקת כל פעם שמתקרבים לנירים, וידעתי שהוא לא ישכח לי את זה. הוא לא ישכח שלמרות שהמלחמה חרבה את חיינו והגלתה אותנו מביתנו והסבה לנו כאב מה שאני הכי רוצה הוא אהבה. אהבה ולא שלום. משהו עבורי ולא עבור העולם.
וידעתי שהוא רואה לי.
רואה לי את האנושיות, את חוסר המושלמות, את הפגמים באופי.
בפעם הראשונה בחייו הוא התבונן בי ולא הייתי פניה של האלה הגדולה עבורו. בפעם הראשונה אי פעם הייתי פחות ממושלמת. ובואו, אני לא מושלמת, אבל הוא לא יודע את זה. הילד שלי. הוא לא יודע את זה. אבל אשה מושלמת לא יכול להיות שתיתן עדיפות לצורך אישי, פנימי ועמוק ככל שיהיה, באהבה, על הכמיהה הלאומית העמוקה לשלום, לסיום המלחמה. לחזרת החטופים. לחזרה הביתה.
ראיתי את עצמי לשניה דרך עיניו, והתביישתי.
באמת התביישתי עד מאוד. זו היתה האמת שלי והתביישתי בה, ובעיקר הצטערתי שהוא רואה לי. את האנושיות.
אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי כאדם אנושי, פגום ופגיע.
מתי שהוא בכתה ג’. הוא סחב איזו שהיא עבודה ענקית שעשיתי לבית הספר במורד המדרגות, ומשום מה פספס מדרגה ומעד. הוא נפל על הרצפה ונחבל, המשקפיים שלו נשברו, העבודה שלי התנפצה על הרצפה. יותר מכל דבר אחר אני זוכרת את חוויית האימה שחשתי מכך שהאבא הגדול, החזק ומזרה האימה שלי יכול להיפצע. לא דאגתי לעבודה שבה השקעתי ימים אין סופיים. דאגתי לו. גיליתי לתדהמתי שהוא שביר וניתן לפגיעה. אני ממש זוכרת את הכיווץ שהרגשתי בבטן. את המבוכה הפנימית מכך שאבא שלי נופל. כיווץ ומבוכה, אפילו כאב, שהרגשתי מאז כל פעם שראיתי את הוריי בחולשתם, באנושיותם, בפגמיהם, והיו כצפוי לא מעט רגעים כאלו, שרובם המכריע לא פיזיים אלא רגשיים.
פסיכולוגים יגידו שזה חלק חשוב בהתפתחות של כל ילד. הנקודה הזאת. הם יגידו שהרגע הזה של השבר הוא חיוני להתפתחות עצמאית. אנחנו כהורים לא יכולים להישאר דמויות על טבעיות מופלאות ומלאות עוצמה כי לנגדן הילד לא יכול להשוות את עצמו, לא יכול למרוד, לא יכול לכעוס, לא יכול לבדוק את כוחו, להעריך את ערכיו או לסלוח. הורה נטול פגמים, חולשות ומאפיינים מעוררי תרעומת זה דבר גדול מדי, מושלם מדי אשר מטיל צל שלא ניתן להיחלץ ממנו.
ולכן השבר הזה, הרגע שבו אנחנו רואים את ערוות הורינו, את האנושיות, הפגמים, ההדחקות, החולשות, חוסר המושלמות, הוא רגע חיוני בהתגבשות העצמי.
הרגע הזה מאפשר לנו להגדיר את עצמנו בנפרד מהורינו, דרך העובדה המעציבה שאנחנו מוצאים נקודה קטנה או גדולה שבה אנחנו מרגישים נעלים עליהם, טובים מהם במשהו ולו קטן, ערכיים מהם או צודקים מהם או פשוט כי אנחנו רואים אותם כחלשים. אני בוודאי שלא אתווכח עם פסיכולוגיים, זה אולי רגע חשוב, אבל זהו בו זמנית, רגע של התפכחות כואבת.
וכשעמדנו שם באמצע המדעטק משני עברי המסך מתבוננים זה בזה, צפיתי בילד מתפכח. לאמא שלו, שהיתה הכי בעולם, מחזיקת האידיאלים הנעלים כולם, חשובה יותר אהבה מהסכם שלום.
הוא ראה לי.
וכן, אני אמא מהסוג הנגיש. כל השנים הקפדתי להיות אנושית בעיניהם. אני מדברת אותי בטבעיות ובנינוחות כדי ללמד אותם לדבר. אני משתפת כשקשה לי, אני בוכה לידם, אני מדבררת את חוסר הסבלנות או העייפות. אני משתפת בכישלונות ולא רק בהצלחות. אני מאפשרת לעצמי להיות פגומה ולא מושלמת כאידיאולוגיה. כדי להוות דוגמה חיה לחיים של כנות שבהם יש לנו מקום להיות. כדי ללמד אותם לדבר על כאב ולשתף ברגש, אבל בכל המקומות הללו זו בחירה שלי. אני מחזיקה את האמת ומנדבת אותה. אז מה ההבדל הגדול כבר? מה אכפת לי כל כך? ההבדל הוא ששם, באותו רגע, הוא ראה לי, בלי שרציתי, בלי שתכננתי, את הדברים הקטנים שלא רציתי לחשוף לעולם בפני ילדיי – את האנוכיות שלי, הילדותיות שלי, החולשה שלי, הרעב שלי. אין לי בעיה שידעו שאני מתגעגעת, או כמהה לאהבה, אבל לא רציתי שידעו עד כמה אני זקוקה. עד כמה אני מתעדפת אהבה על כל השאר. זה היה רגע שובר לב, להיראות כך מול הילד שהכי הייתי רוצה שיתבונן בי בהערצה. כי אני רוצה. למרות הכל אני רוצה, שיסתכל עליי כמו שהתבונן בי מלידתו. שאהיה האהבה הכי מושלמת עבורו. שאהיה דוגמה ומודל וכוונה, כמו כשהוא נכנס לחדר בטעות כשאני מתלבשת, ועוצר לשניה כדי להגיד: “אמא את הכי יפה”. ככה. ככה אני רוצה שיחשוב כל חייו. שאני הכי יפה.
וכל כך רציתי לעצור הכל ולנסות להסביר לו. להסביר לו שאני יודעת שנשמעתי אנוכית, ושאולי בעצם בגלל המהירות ומגבלות הזמן פספסתי את השלום, לא עצרתי לחשוב ולא הבנתי לעומק את ההצעה של המחשב לעתיד טוב יותר עבור העולם, וגם שבאמת אני לא כזאת נוראית, שזה פשוט קשה, שהבדידות מצמיתה. שהייתי כל כך מאושרת כשהייתי בתוך אהבה ואני לא מאושרת כבר תקופה ארוכה, שלתת את עומק ועוצמת האהבה הטמונה בי מחיה אותי, זה כורח עבורי ובלי להעניק מהשפע הזה אני מרגישה לא שלמה, שאני כל כך מתגעגעת לגבר ההוא שהיה בית שהריח שלו היה אדמה. שאני נושאת את כל הקושי על כתפיי באומץ ובנחישות ופשוט זקוקה עד כאב לכתף אחת להתכרבל בתוכה ולהרגיש שייכת ובטוחה. שאני נותנת כל כך הרבה וחייבת, פשוט חייבת מקום להישען כדי להישאר חזקה. אבל אי אפשר היה להתחיל להסביר לילד את כאבי הבגרות ועצבות הבדידות, כשאני זו שמהווה לו עולם וקרקע יציבה, אז שתקתי ונתתי לו נשיקה שתמתיק את מרירות הבגידה.
ואני יודעת על בשרי שזה מסע. הילד החל מסע לשבירת ובניית דמותי בקרבו. עשיתי אותו בעצמי מול הוריי לאורך השנים. אני גם יודעת שזה תפקידנו לגדל את ילדינו כך שיהיו מספיק חזקים כדי לבעוט את עצמם הרחק מאיתנו. שזו המיומנות ההורית החשובה ביותר ושהיא חייבת לעבור דרך אכזבה. אני יודעת שגם אני אהבתי את הוריי בשלמות מוחלטת, ואחר כך כשראיתי אותם בחולשתם וחסרונותיהם עברתי דרך קשת רחבה וצבעונית של רגשות אכזבה, כאב, כעס ואפילו בוז. אני יודעת שלאורך השנים למדתי לחוס עליהם, לסלוח להם ולאהוב אותם בחזרה. שבסוף המסע ידעתי להחזיק בתוכי את מלאכת האיזון המופלאה של גם וגם – לזהות ולהוקיר את התכונות הנפלאות כמו שידעתי לזהות ולדחות מעליי את המאפיינים שמהם סלדתי. אני זוכרת בבהירות את הדרך שעשיתי כדי לרכוש בעלות על עצמאותי ועל זהותי.
באותו רגע, כשהסתכלתי על הילד שלי, רציתי כל כך להיות עוד קצת האשה הנערצת הזאת עבורו. עבורו ובעיקר עבורי. רציתי לשמור לשנינו עוד קצת אשליה של שלמות. להשאיר את האהבה שלנו פשוטה. בו זמנית ממש באותה שניה ידעתי שאי אפשר. שזה המסע, והוא נקרא התבגרות. והוא יעבור בו. שנינו נעבור בו. הבטן שלי כאבה, אבל הלב שלי לא התבלבל וממעמקיו התבוננתי בפנים היפות של האפרוח שלי שמתחיל להצמיח נוצות ואיחלתי לו את כל הכוחות ואת כל הברכה שיידרשו לו כדי לצלוח את הדרך הזאת בהצלחה, וקיוויתי אני עדיין מקווה, שגם בסופה אני אהיה בעיניו יפה.
הכותבת היא אם לשני ילדים צעירים, עורכת דין, מגשרת ומנהלת קהילה. מאז ה-7 באוקטובר היא עוסקת בכתיבה ומעבירה הרצאות בכל רחבי הארץ, על חיבור לתקווה ועל צמיחה מטראומה
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
