החלטתי להתחסן כי רציתי לצאת לחופשה באילת עם בת זוגי. במנה הראשונה הרגשתי קצת לא טוב, אבל התקדמנו הלאה ולקחתי גם את המנה שניה. שבוע אחר כך ישבתי בגינה, פתאום הרגשתי לחץ מסוים בבית החזה כאילו מין שריפה, כאילו הלב ממש רוצה לצאת החוצה.
אמרתי לזוגתי: תשמעי, אני קצת לא מרגיש טוב, תהיי בהיכון, כי אני מרגיש שמשהו לא בסדר. היא התקשרה בינתיים לאחיות, הסבירה להן את המצב, תוך כמה דקות קיבלתי הפנייה. רצו לשלוח אותי מפה באמבולנס.הגעתי למיון. מצאו שיש לי דלקת בשריר הלב. הביאו למיון עצמו אקו–לב, ועשו לי את כל הבדיקות ישר במיון. העליתי חום. הייתי בסביבות ה–40 מעלות חום, השתתקו לי הרגליים. הרגשתי מאוד רע.
אחרי איזה יום בא לראות אותי רופא משיבא, כאילו בא לראות את המקרה. סיפרתי לו מה היה, שרציתי לעלות לישון, אמרתי אולי אני ארגיש יותר טוב ואז בסוף התפניתי לבית חולים, כי הרגשתי שעומד לקרות משהו. אז הוא הוא אמר לי: אתה מבין שאם היית הולך לישון את השנת צהריים הזאת, יש מצב שלא היית פה היום… כאילו, יש מצב שזה היה עד כדי כך. הנתונים הראו כאילו הלב שלי עבד בצורה לא סדירה. החדר השמאלי שלי בלב נפגע פגיעה ניכרת. עכשיו אני פשוט מחכה עדיין לצילומים ולבדיקות, גם MRI לב כדי שאני אדע בכלל מה יש לי, וזו בדיקה שסופר קשה להשיג את זה.
אחרי איזה יום בא לראות אותי רופא משיבא, כאילו בא לראות את המקרה. סיפרתי לו מה היה, שרציתי לעלות לישון, אמרתי אולי אני ארגיש יותר טוב ואז בסוף התפניתי לבית חולים, כי הרגשתי שעומד לקרות משהו. אז הוא הוא אמר לי: אתה מבין שאם היית הולך לישון את השנת צהריים הזאת, יש מצב שלא היית פה היום…
אני לא עובד בערך כבר שלושה חודשים ואסור לי לעבוד עוד חצי שנה בערך, אני עכשיו נקרא חולה לב. אני רק בן 27. אין עם מי לדבר. אין איך להתמודד עם זה, גם כשאתה מנסה לקבל את הטיפול המתאים אז כאילו לא יודעים איך להתמודד איתך. שואלים שאלות, אומרים – בטח יש לך איזה רקע משפחתי, משהו מהבית, אולי אמא שלך, אולי אבא שלך, אולי הסבתא, והסבתא הקודמת. אבל לא. ברוך השם אנחנו משפחה שאף אחד לא היה לו אירועי לב. לא היה לנו את הדברים האלה. זהו. מבאס. ממש אני… קצת קשה לי הנושא הזה. זה הכניס אותי קצת ללופ של דיכאונות.
מה אני עושה עם עצמי, ואיפה החיים שלי. עכשיו איך אני מכוון אותם, איך אני מקבל אותם בחזרה? עבדתי עבודה פיזית, עבדתי עם אח שלי בבניה ופתאום אין לי את זה יותר, גם לא יהיה לי את זה יותר. אני לא כל כך מחובר בפייסבוק, ואמא של בת הזוג שלי הכירה לי קבוצה של נפגעי חיסונים, ואמרה לי תיכנס, תראה. אתה תראה הרבה דברים דומים למה שאתה עברת אני חושבת. ו–וואלה, וואלה ראיתי הרבה מקרים כמו שלי. הרבה אנשים
שעברו את אותם דברים פחות או יותר. הרבה דיונים. דיברתי עם אנשים ששואלים שאלות על מה שאני עברתי, אני שואל אותם בחזרה על מה שהם עברו. אנחנו מבינים שאנחנו כבר קבוצה של לא מעט אנשים, כולנו עברנו אירועים די דומים על אותו רקע של דלקת בקרום שריר הלב. לפעמים משתתקים לי קצת הפנים, או פתאום נרדמות לי הרגליים, ולפעמים זה מרגיש קצת כאילו כמו נעילת לסת כזאת, פתאום באמצע היום. ואני מבין שזה לא רק אני. יש עוד הרבה אנשים כמוני שחווים את אותם דברים.
ההורים עוזרים מבחינה כלכלית. עזבנו את המושב וכל מה שצריך כדי לצמצם עלויות. אני מטופל בכל התקופה בכדורים – קולציחין, אספירין, אנלאדקס. שלושה חודשים לקחתי אספירין 500 מ”ג. כדור מטורף. מפרק את הכבד. לפני כמה ימים הרגשתי שוב לא טוב, אותם תסמינים של השריפה בלב והבנתי שמשהו לא טוב, והזמנתי לפה אמבולנס. היה לי א.ק.ג. לא תקין, פינו אותי בנתניה, הטיסו אותי, כי חשבו שאני עומד לעבור אירוע לבבי. הייתי מאושפז יום וחצי ושחררו אותי. אמרו לי ללכת ולעשות עוד בדיקות רפואיות כאלה ואחרות. שהן בכלל כבר, כאילו לא קשורות, וזהו. אני עדיין פה ועדיין עם הכאבים האלה. יצאתי ממש לפני כמה ימים מאשפוז ועדיין אני עם התחושות. לפעמים קצת קשה לי לנשום, לפעמים הנשימה היא קצת לא סדירה.
מודעה
פעם יכולתי לעבוד פיזית. 10 שנים עבדתי פיזית. עבדתי בבניה, אם זה להרים דברים, אם זה לעלות על סולמות, לעלות על פיגומים. עבודה שמצריכה התאמצות נפשית ופיזית מאוד גדולה. היום אני לא יכול להרים כלום, אני ממש מתעייף. הגוף מתעייף ורוצה לישון. הגוף כל הזמן רוצה להנחית אותך. גם בנהיגה, קשה לי לנהוג מעל כמה שעות, כאילו, מעל שעתיים כבר אני ממש מתחיל להתעייף. ללכת הרבה אני לא יכול, גם זה גורם לי למאמץ ואז אני שוב מתעייף, ושוב לא מרגיש טוב, וקצת סחרחורות וצריך לשבת, וצריך לעשות הפסקה, או שיש מחסור בנשימה, שזה לא סדיר כזה.
זה כאילו התבגרתי באיזה 15 שנה כזה. נהייתי כאילו על סף… כאילו הוציאו אותי לפנסיה מוקדמת. אנשים מרגישים את הדברים האלה ומתעלמים מהם, אז קודם כל, לא להתעלם. כי יכול להיות שקורה לך משהו, יכול להיות שאתה עובר משהו, צריך להקשיב לגוף שלך. אנשים בני גילי לא מאמינים שזה יכול לקרות, אבל הנה, אני, עובדה חיה. מכירים אותי בחוץ בתור בן אדם שעובד 12, 13 שעות ולא היתה לי בעיה ואם צריך מהבוקר ועד הערב.
נכון, זה מלחיץ. אני עשיתי את הטעות הזאת, בשבילי זו טעות פטאלית כי זה עצר לי את החיים ברגע. זה הגוף שלנו, ואנחנו צריכים לקחת שליטה על הגוף שלנו. לדעת מה לעשות עם זה, איך לעשות עם זה, זה הרצון שלנו האישי והפרטי. לא להיכנע ללחץ בשום צורה.
עשיתי טעות. וואלה עשיתי טעות שאני לא יודע איך אני כרגע אתגבר עליה, אבל אני מקווה שבעקבות הסרטון הזה, אנשים באמת יבינו שזה לא משחק. לא רצים ומזריקים לך איזה משהו – ויאללה! מתקדמים הלאה כאילו כלום לא קרה. לא. צריך לחשוב על זה פעמיים, שלוש, או ארבע פעמים אפילו. זה החיים שלנו”.
עדות 2. אנטונינה שיינין
“אני אנטונינה, אמא של אלונה. הבת שלי בת 34, היתה בריאה, וממשפחה בריאה לגמרי. אבא עד היום בריא, האמא בריאה, בני 50 פלוס, בלי מחלות רקע, סך הכל ילדה בריאה שהלכה לקבל חיסון בסוף חודש פברואר.
ב–18 בפברואר קיבלה חיסון, ואחרי יומיים קיבלה תופעות לוואי נוראיות. תוך שבועיים טיפלו בה בקופת חולים, בלי לדעת מה זה. היתה לה התנפחות בטן, גדולה, ענקית. וכאבי שרירים. אחרי שבועיים הגיעה למיון בבית החולים. אז התחיל כל האסון שלנו. בחודש הראשון שטיפלו בה הטיפול לא היה יעיל. אנחנו כבר 5 חודשים בבתי חולים. החלפנו 2 בתי חולים, 7–8 מחלקות.
אלונה שיינין, בתה של אנטונינה
האבחנה היא מאוד קשה, פגיעה אוטואימונית שצריכה הייתה לקבל טיפול אגרסיבי, נוראי. הייתה חודש בטיפול נמרץ. שבועיים הייתה מורדמת ומונשמת במצב נורא. עם דיאליזה. אני לא יכולה לתאר. זה היה על הקשקש. או חיים או מוות. בת 34 שהייתה בריאה לגמרי. אין שום מחלות רקע. לקבל מחלה נוראית של אחד מתוך 100,000! היא התחסנה ממטרה טובה. היא ילדה ספורטיבית, תמיד הייתה עושה הליכות מסביב לקרית גת, בזמן הקורונה, הלכה כעשרה קילומטר. היא החליטה לחזור לחדר כושר, אז אמרה: סך הכל אני עושה חיסון וחוזרת לחדר כושר. זו הייתה כל המטרה שלה. עכשיו אחרי ארבעה חודשים בטיפולים בשני בתי חולים, ב- 7–8 מחלקות הכי קשות. וטיפולים הכי אגרסיביים. אנחנו כאילו בתהליך של השיקום. אבל השיקום הוא לא חודש ולא חודשיים ולא שלושה חודשים. עד חצי שנה, אולי שנה.
אני לא מאחלת לילדים שיקבלו את החיסון. לשום אויב שלי ולשום חבר שלי לא מאחלת מה שאני עברתי חמישה חודשים ועוד לא יודעת מה עוד יהיה, מה יהיה קדימה. היום היא לא מדברת, לא הולכת, לא עושה שום דבר עם הידיים, לא עושה שום דבר עם הרגליים. קיבלה בסוף 100% נכות. מסתירים את המקרים האלה. אבל אני רוצה שיידעו שזה מאוד מסוכן ושלא יגידו ש– 95 אחוז זה בטוח.
קשה לי לתאר כמה כואב לי הלב על מה קרה עם הילדה שלי, ואני מאד מצטערת שעשינו את החיסון. אני לא מאחלת לילדים שיקבלו את החיסון. לשום אויב שלי ולשום חבר שלי לא מאחלת מה שאני עברתי חמישה חודשים ועוד לא יודעת מה עוד יהיה, מה יהיה קדימה. היום היא לא מדברת, לא הולכת, לא עושה שום דבר עם הידיים, לא עושה שום דבר עם הרגליים. קיבלה בסוף 100% נכות. מסתירים את המקרים האלה. אבל אני רוצה שיידעו שזה מאוד מסוכן ושלא יגידו ש–95 אחוז זה בטוח. מה עם מה עם ה–5 אחוז האלה? מה שקרה לנו? שלא יקרה לאף אחד מה שקרה לנו. אני בעצמי מ–9 במרץ עם הילדה בבית חולים. חמישה חודשים הפסקתי לעבוד, נמצאת עם הילדה בבתי חולים 5 חודשים, 24 שעות. לפעמים בשבת אולי בני המשפחה נותנים לי לחזור הביתה. אני לא יודעת מתי זה יסתיים, אבל אני צריכה להיות גיבורה ואני עושה לידה רושם שהכל טוב, ובסדר, וצוחקת, ונותנת כוח לילדה שלי כדי שהיא תרגיש שאני חזקה. כמה שבא לי לבכות, ואני מדי פעם מרגישה שאני חלשה, אני חייבת להיות חזקה”
עדות 3. חיה
“שלום שמי חיה, בת 46, אמא לשלושה ילדים קטנים. ב- 18.3.21 התחסנתי חיסון שני. בשישי התחילו תופעות של כאבי ראש נוראיים. שישי, שבת לא יצאתי מהחדר בכלל. לא אוכל, לא מים לא כלום. לא יכולתי לשמוע אנשים או לראות, היו לי כאבי ראש נוראיים.
יום ראשון בשעה שמונה, הגעתי למקום העבודה שלי, אמרתי קצת כואבת היד לא נורא. בסביבות השעה תשע וחצי, יד ימין שלי הוכפלה פי שתיים התנפחה מאוד, נהייתה ממש משהו ענק. קראתי למנהלת שלי, לסגנית ולאחות שנמצאת במסגרת שאני עובדת. ראו אותי ואמרו לי את צריכה ללכת הביתה. אמרתי – חבר’ה, משהו לא בסדר קורה.
אני נוסעת. אין לי אוטו, יש לי אופניים חשמליות אז אני רגילה להתנהל באופניים. אני אוהבת אופניים, פחות אוהבת אוטו. הדרך מהעבודה הביתה הייתה נוראית.
יש אנשים שראו אותי ובכו ופשוט לא באים יותר. למה אני לא יכולה לצאת לטיול שנתי? למה אני צריכה ללכת למסיבת סיום של הבן שלי בלי שיניים? וכל הכיתה מסתכלת. למה אני צריכה שהבן שלי יבוא ויגיד לי ‘אמא לא צריך אל תבואי’, למה? אני רוצה לבוא, והוא אומר לי – ‘לא, את לא באה’. כל הזמן את מתרחקת מעוד דברים שהיית עושה. איזו תחושה זאת לאמא, אני לא פנסיונרית, אני לא!
הייתי לבד, לא יכולתי לנשום, הרגשתי שאני בולעת את הלשון. הרגשתי שאני מתעקמת ברחוב לבד, בכביש סואן, ברגע שנכנסתי בפתח הדלת איתן כבר ראה אותי. הוא עמד פה ואני פתאום נכנסתי וכבר לא היה לי כוחות לכלום. פשוט קרסתי. באחת וחצי כבר מצאתי את עצמי בבית חולים, רופאים, אירוע מוחי, הכל מהר.
שאלו אותי שאלות, לא ידעתי לענות – איפה אני נמצאת? מה את רואה מהמבט של כל הרופאים שעומדים סביבך, שאף אחד לא יודע מה לעשות איתי. אני כבר עם התקפי חרדה, אני לא מצליחה לנשום, אין לי אוויר, הם לא מצליחים להבין. הם מסתכלים עליי ומנסים לקשר, מנסים לעשות, אבל לא יודעים מה. אין ידע, אין.
אבל אני בעצמי יודעת מי הייתי ומה אני עכשיו. ההתעקמות של זווית הפה, רגל ימין, יש ימים שאני לא מרגישה אותה בכלל. תחושות נוראיות, כאבי ראש. עקב מה שקרה לי מצאתי את עצמי מטופלת פסיכיאטרית, זה בחיים לא היה לי, ואני לא מכירה את זה ואני לא יודעת מה זה.פתאום מתחילים לתת לי תרופות, כל תרופה עם תופעות הלוואי שלה כמובן. חוסר שינה, חוסר יכולת לתפקד בבית. יש לי ילדים קטנים שצריכים אמא, צריכים מקלחת, צריכים אוכל, צריכים שאני אקפוץ איתם או שאני אקח אותם לגינה. מה אמא, איפה אמא ואיפה זה בכלל. הגוף במין מערבולת כל הזמן של תרופות פסיכיאטריות, של תרופות הרגעה. אבל אני לא צריכה להירגע, כי אני לא חולה פסיכיאטרית! אתם אומרים לי שאני צריכה להירגע אבל תעזרו! אז באים ואומרים – את צריכה לצאת לשיקום בקהילה. שיקום בקהילה זה תורים לעוד חצי שנה, שבעה חודשים, עשרה חודשים, תסעי לכאן, תסעי לשם, תסעי לרופא הזה, תסעי לרופא ההוא.
אתם לא נותנים לי אפשרות להשתקם. אין לי אופציה לקום על הרגליים. אני צריכה לראות נוירולוג, מחר מבחינתי. אבל לי יש תור ב–7/11 אני מחכה לתור חצי שנה כבר. עוד לא ראה אותי נוירולוג מאז שיצאתי מבית החולים, זה אמיתי. אני הולכת להתמודד עם שלושה ילדים. אין לי קצבת נכות כי גם ביטוח לאומי עדיין לא הכניס אותי לפריבילגיה של נכות. אנחנו חיים פה משפחה עם חמש נפשות שהיו עובדים והיו מתפרנסים ומנהלים חיים נורמטיביים, וחיים היום מקצבה של 2900 שקל.
אתם לא ממהרים להכניס אותי לוועדות רפואיות, יש לכם זמן. תמתינו. אבל כשאמרתם לי להתחסן אני לא אמרתי לכם תמתינו. אני באמת לא מקבלת עזרה, חוץ מתרופות. הפסיכיאטר דוחף לי כל שני וחמישי. שום טיפול לא נתנו לי, שום טיפול לא הציעו לי, פשוט השאירו אותי בבית ככה וזהו. תסגרי את הדלת. אף אחד לא מכיר אותך. אף אחד לא יודע מה עברת.
עבדתי בחינוך המיוחד, 35 שנה. זה עבודה פיזית, העבודה האחרונה שלי היתה פיזית. אני לא אוהבת לשבת, אני זזה, הנה חיה פה, הנה שם, הנה היא בכיתות, חינוך מיוחד זה עולם ומלואו, זה עבודת קודש חבל על הזמן. כל החיים עשיתי הכל לבד, גידלתי לבד, ילדתי ילדים לבד, הייתי הבנאדם הכי שמח והכי מאושר והכי פעיל והכי עובד ומשכיל והחיים שלי נהרסו ואין מה לעשות. החיים שלי היום ככה אני רואה אותם, שהם נגמרו לי. לחזור להיות מי שאני? אני לא חושבת.
אפילו לצאת היום לחנות, זה עינוי. והמבטים של האנשים. בלי שיניים, מקל הליכה, לא מטופחת. פעם הייתי אוהבת לצבוע את השיער וליהנות ולצחוק ולשים שירים וכל השכונה היתה באה. היום אני לא רוצה כלום. רק רוצה לחזור למי שהייתי ואני יודעת שזה לא יקרה.
לא כאמא, לא כבת זוג. מי צריך עכשיו אישה נכה? היינו יוצאים, מטיילים. אני אומרת מה הוא צריך אותי, הוא צריך לעזור לי להתקלח, כי לא נותנים עזרה. הוא צריך לפעמים להלביש אותי, אם הרגל לא מתפקדת בכלל אז אני לא עומדת. איזו הרגשה זו לאישה, שאת צריכה לקרוא לבעלך כל עשר דקות: ‘איתן תביא תחתון, איתן תביא לי את זה, איתן תביא לי מים, איתן’. זה בחיים לא קרה, חיה נתנה לכולם, והנה אני צריכה כל הזמן להיתמך. אנשים לא באים יותר, חברים לא באים יותר. ‘אנחנו נבוא כשתרגישי יותר טוב’. לא כל אחד יכול לראות אותי במצב הזה. יש אנשים שראו אותי ובכו ופשוט לא באים יותר. למה אני לא יכולה לצאת לטיול שנתי? למה אני צריכה ללכת למסיבת סיום של הבן שלי בלי שיניים? וכל הכיתה מסתכלת. למה אני צריכה שהבן שלי יבוא ויגיד לי ‘אמא לא צריך אל תבואי’, למה? אני רוצה לבוא, והוא אומר לי – ‘לא, את לא באה’. כל הזמן את מתרחקת מעוד דברים שהיית עושה. איזו תחושה זאת לאמא, אני לא פנסיונרית, אני לא!
בוודאי שלא אלך לחסן את הילדים שלי ולא משנה מה המחיר של זה יהיה. כמובן שהם יפעילו מיליון סנקציות על הנושא הזה, ברגע שהם יחליטו שמחסנים גם את היותר קטנים. הרי מתחילים לדבר על זה ואנחנו שומעים את זה בתקשורת אבל אחת כמוני, שרואה חדשות, שיושבת בבית נכה – לעולם לא יקרה שמישהו יעז לגעת לי בילדים, או להגיד לי ‘תשמעי אם הם לא יתחסנו אז הם לא ילכו לגן’, אז מבחינתי שלא ילכו לאף מקום. אני אומרת את זה כבר עכשיו, אני אגיד את זה לכל מי שיתקרב לילדים שלי – שלא יעזו להתקרב לילדים. זה מה שיש לי להגיד להם. בגלל זה הצטלמתי היום. לא מעניין אותי מה יהיה איתי, זה לא משנה בכלל וזה לא מעניין אף אחד. אותי מעניין כרגע להציל את הילדים שלי. כי אני את גופי כבר תרמתי למדע. עכשיו אני רוצה שיעזבו אותנו במנוחה!”
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
