האמירה המוכרת לפיה האמת היא הנפגעת הראשונה בכל מלחמה אינה קלישאה ריקה, אלא שיקוף מדויק של הווייה פוליטית שמושתתת בעיקר על דיסאינפורמציה ותעמולה. זהו תיאטרון שבו אנו משמשים צופים פאסיביים שנדרשים להריע לגיבורים ולשנוא את הנבלים, ובד בבד לאמץ אג’נדות שאת טיבן אנו לא אמורים להבין ובצדקתן אסור לנו לפקפק. במהלך השבועות האחרונים נעשו מאמצים להסביר לנו שיש אופן אחד ויחיד שבו ניתן להבין את הסכסוך ארוך השנים בין רוסיה לאוקראינה, וכי אין כל אלטרנטיבה הגיונית וריאליסטית לגרסה הנפוצה.
אך האם זה באמת כך?
אקדים ואומר שהפלישה הרוסית הינה פשע מוסרי וחוקי. גם הטענה שזהו מהלך תגובה להתקפות על אוכלוסייה הרוסית במזרח המדינה, לא יכולה להוות הצדקה להפרה הבוטה של הריבונות האוקראינית – בוודאי כאשר כבר ברור שהכוחות הצבאיים מתקדמים מערבה, הרבה מעבר לגבולות חבל דונבאס.
המלחמה באוקראינה לא פרצה בחודש שעבר, אלא לפני שמונה שנים, בעקבות הפיכה שלטונית שהובלה על ידי כוחות פוליטיים לאומניים ונתמכה באופן אקטיבי על ידי ארה”ב
הזדהות עם פליטים ועם אזרחים שנפגעים ממתקפה לוחמנית כנגדם היא מובנת מאליה וכל יוזמה לסיוע מבורכת. ועדיין, יש משהו שטחי וקריקטוריסטי באופן שבו הקונפליקט מתואר על ידי השלטונות והתקשורת המיינסטרימית. לעתים עד כדי כך שהוא חוטא הן לאינטליגנציה, הן למציאות, שכן הגורמים להסתבכות ולהסלמה הם רבים ומגוונים, ולא בהכרח תואמים לנראטיב השולט בכיפה.
המלחמה באוקראינה לא פרצה בחודש שעבר, אלא לפני שמונה שנים, בעקבות הפיכה שלטונית שהובלה על ידי כוחות פוליטיים לאומניים ונתמכה באופן אקטיבי על ידי ארה”ב. זו היתה ההתגלמות הסופית והמדממת של ההפגנות האינטנסיביות שהחלו להתקיים בסתיו 2013 במאידאן נזאלז’נוסטי (כיכר העצמאות) שבמרכז קייב ושזכו לכינוי “מהפכת הכבוד”. בראשיתה היתה המחאה אותנטית ובלתי אלימה והיא שיקפה את המיאוס הכללי מן השחיתות ומן המצב הכלכלי העגום (אוקראינה היא אחת המדינות העניות באירופה ונמצאת דרך קבע בפסגת טבלת השחיתות). כמו כן דרשו המוחים להוציא אל הפועל את הסכם שיתוף הפעולה שנחתם עם האיחוד האירופי, שהנשיא ינוקוביץ’ היסס לממש והואשם בשל כך שהוא נכנע למרותו של פוטין.
ככל שנמשכה המחאה, כך היא נעשתה אלימה יותר. קבוצות קיצוניות חמושות השתלבו בתוכה ועל אף שהן היוו מיעוט בקרב המוחים הן החלו להכתיב את הטון. השימוש בנשק היה שכיח, וכך גם מראות של אזרחים ושוטרים פגועים. אלה לא היו קבוצות ארעיות ועצמאיות, אלא ארגונים מוכרים שנמנים עם הקשת המגוונת של הימין הלאומני במדינה, זה שמפלגת סוובודה (Svoboda) היא הנציגה הפוליטית הבולטת שלו.
סוובודה החלה את דרכה לאחר התפרקות בריה”מ כמפלגה הסוציאל־נאציונליסטית האוקראינית, אשר לא הסתירה את זיקתה ואהדתה לנאצים ולארגון הלאומני־אנטישמי של סטפן בנדרה מימי מלחמת העולם השנייה. אחד ממייסדי המפלגה, אנדריי פארובי, היה ממנהיגי מאידאן ולאחר ההפיכה שימש בתפקיד מפתח בממשלה. עד 2019 הוא אף כיהן כיו”ר הפרלמנט.
מודעה
בשיחת טלפון מוקלטת שניהלה ויקטוריה נולנד, דיפלומטית בכירה במזכירות המדינה של אובמה, עם השגריר האמריקני בקייב, היא נשמעת מכתיבה את חברי הממשלה החדשה כמה שבועות בטרם קמה.
אירועי מאידאן הגיעו לשיאם ב־20 בפברואר 2014 בדמות התנגשויות ברוטליות בין המפגינים לבין המשטרה, מה שהוביל למטחי אש שעלו בחייהם של יותר ממאה אזרחים. כעבור זמן מה הטילה המדינה את האחריות לירי על כמה שוטרים ואף העמידה אותם לדין, אבל העדויות שהצטברו מן היום ההוא משקפות אמת מבעיתה שעדיין מהווה פצע פתוח בחברה האוקראינית; זה היה ירי שיטתי ומדויק ורוב הנפגעים סבלו פגיעות ישירות בראש ובחזה. בסרטה המרשים והמתוחקר לפרטים “כיכר התקוות השבורות”, חשפה העיתונאית והשחקנית אנה סטפן את מעורבותם של צלפים מקצועיים בטבח, וביניהם חבורה של שכירי חרב מגאורגיה. החבורה הזאת אורגנה על ידי לא פחות מאשר מיכלי ססקשווילי, מי שהיה בעברו נשיא גאורגיה ולאחר ההפיכה מונה למושל מחוז אודסה.
ההסלמה הקטסטרופלית והלחץ הבינלאומי הצליחו לכפות על הנשיא ויקטור ינוקוביץ’ לפתוח במשא ומתן עם האופוזיציה, ־20 בפברואר 2014, נחתם בחסות גרמניה וצרפת הסכם שהבטיח רפורמות בשיטת הממשל ועריכת בחירות חדשות לקראת סוף השנה. אלא שמנהיגי מאידאן סירבו לקבל את הצעת הפשרה והאלימות לא שככה. ביום שלמחרת הסתערו המליציות החמושות על בניין הפרלמנט. הנשיא ינוקוביץ’ נמלט למוסקבה וממשלתו נפלה.
המידע על מעורבותן הדומיננטית של קבוצות לאומניות בהפיכת מאידאן לא מבוסס על מקורות אנונימיים בקרמלין וגם לא על סוכני דיסאינפורמציה מטעמו של פוטין. אלה עובדות שפורסמו באופן נרחב וכן בעיתונות המערבית הממוסדת. גורמים בינלאומיים רבים הביעו דאגה מן הפריחה הגלויה של ארגונים קיצוניים שאינם מהססים להשתמש בסמלים נאציים וליזום התקפות אלימות על מוסדות יהודיים, על אירועים להט”ביים ועל צוענים – כפי שפורסם במפורט על ידי ארגון Human Rights Watch בשנת 2018. עם השלמת ההפיכה וכינון הממשלה החדשה תחת חסותה של ארה”ב, התגייסו רבים מחברי הארגונים האלה לגדוד המתנדבים “אזוב” שהשתלב באופן רשמי במערך הצבאי של אוקראינה. משימתו העיקרית היתה לנהל לוחמת גרילה כנגד המחוזות הפורשים במזרח המדינה.
המעורבות החיצונית באירועים אמנם מוכחשת נמרצות על ידי ארה”ב, אבל התמיכה הפוליטית והכספית במשטר החדש היתה גלויה מלכתחילה. היא אף כללה את אימונו וחימושו של גדוד “אזוב” וסיוע לפלוגות מתנדבים נוספות (כגון “דניפרו־1”) שהואשמו על ידי ארגון אמנסטי בביצוע פשעי
מלחמה ובחסימת סיוע הומניטרי למחוזות לוהנסק ודונייצק. משלחת של סנטורים אמריקנים וביניהם ג’ון מקיין, הגיעו בעת אירועי מאידאן לאוקראינה ועמדו על במה אחת לצד אולֶה טיאניבוק, מנהיג מפלגת סוובודה, שרק זמן מה לפני כן כינה את ממשל ינוקוביץ’: “מאפיה יהודית־מוסקבאית”.
בשיחת טלפון מוקלטת שניהלה ויקטוריה נולנד, דיפלומטית בכירה במזכירות המדינה של אובמה, עם השגריר האמריקני בקייב, היא נשמעת מכתיבה את חברי הממשלה החדשה כמה שבועות בטרם קמה. את השיחה, שקטעים ממנה אפשר למצוא ביוטיוב, מסיימת נולנד בהתנגדות לעגנית להצעת הפשרה האירופית ואף מקנחת בביטוי “Fuck the EU”.
ההתנגדות שעוררה ההפיכה ברחבי אוקראינה לא היתה שכיחה רק בקרבם של דוברי הרוסית – המהווים כשלושים אחוז מן התושבים ושנוכחותם האורגנית באוכלוסייה משקפת את ההיסטוריה המאוד מורכבת של האזור. לפי כמה סקרים שנערכו, הממשלה החדשה לא זכתה לתמיכת הרוב במדינה. במקביל להקמת הרפובליקות הבדלניות של דונייצק ולוהנסק וסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, החלו גם מחאות מאורגנות שזכו לכינוי “אנטי־מאידאן”. במסגרת התבשיל הקל לעיכול שבישלה התקשורת המערבית הן תויגו כפעולות “פרו־רוסיות” שמקורן בקרמלין, אך למעשה היו אלה יוזמות ששיקפו חרדה אותנטית מההתערבות בריבונותה של אוקראינה ומהשלכותיה החמורות.
באודסה, מרכז המסחר והתרבות שלחוף הים השחור, התרחשה סדרה של הפגנות סוערות. אלה הגיעו לשיא ב־2 במאי 2014 כשפעילי ימין קיצוני התנפלו על המפגינים, הרסו את המאהל שלהם, ירו עליהם בנשק חם ולכדו אותם בבניין האיגודים המקצועיים שבעיר. קריאות העזרה התכופות למשטרה לא הועילו, גם לא כאשר הועלה הבניין באש ועשרות רבות של מפגיני “אנטי מאידאן” נשרפו חיים.
המחוזות דונייצק ולוהנסק שנמצאים בחבל דונבאס במזרח המדינה, הכריזו על עצמם כרפובליקות עצמאיות בחודש אפריל של אותה שנה וזכו מיד להכרה מצד ממשל פוטין. כשלושה וחצי מליון תושבים חיים בהם, רובם עם שורשים רוסיים, וכיום הם מתפקדים כיישויות אוטונומיות עם מערך ביורוקרטי נפרד וכוח צבאי מוגבל שנתמך על ידי מוסקבה. הממשלה בקייב הכריזה עליהן מלחמה דה־פקטו, שכללה בין היתר התקפות אוויריות וארטילריות, שימוש בפצצות מצרר, וכן פעולות קומנדו וירי צלפים מצד גדוד “אזוב”. כארבעה־עשר אלף בני אדם נהרגו עד כה, וישנן עדויות רבות על פציעות גוף קשות וטיווח ישיר של מטרות בלתי צבאיות. על פי פרסומי האו”ם, שיעור הפגיעה בקרב אזרחים בחבל דונבאס במשך שנות המלחמה עולה לאין ערוך על זה שבשאר חלקי המדינה.
כהתגשמות ישירה של דברי ויקטוריה נולנד בשיחת הטלפון המוקלטת שבה נדונה ההנהגה הבאה של אוקראינה (“Yats is the guy”, כדבריה), בראש הממשלה הזמנית שלאחר ההפיכה עמד ארסני יאטסניוק אשר החל ליישם צעדי צנע קשים ומוכרים שלקוחים הישר מבית המדרש של קרן המטבע הבינלאומית. כמו כן, בוטל החוק שהמתיר למחוזות אוטונומיה לשונית, והשימוש הרשמי בשפה הרוסית למעשה נאסר.
פטרו פורושנקו, נבחר לנשיאות ביוני 2014, וניסה להמעיט בחשיבותם של הכוחות הפוליטיים הלאומניים בממשלתו. אבל נציגים של מפלגת סוובודה כיהנו בה בתפקידי מפתח, והפרלמנט אף העביר חוקים שחלקו כבוד למנהיגי התנועות הפאשיסטיות ששיתפו פעולה עם הנאצים. הצנזורה הרשמית נכנסה להילוך גבוה ושורה ארוכה של ספרים עם מסרים “אנטי אוקראינים” נאסרו לפרסום. המדינה הצרה את החופש העיתונאי וכלי התקשורת הושמו תחת עינו הבוחנת של המשטר. לאחרונה נודע על שלושה ערוצי טלוויזיה “פרו רוסיים” שנסגרו על ידי הנשיא זלנסקי. בנוסף על כך, מליציות עם סממנים נאו־נאציים שתופעלו על ידי גדוד “אזוב” הוסמכו כפלוגות שיטור כדי “להשיב את הסדר לרחובות”, וישנם דיווחים רבים על תקיפות אלימות ושיטתיות כנגד פעילים פוליטיים, צוענים ואירועי להט”ב.
ההפיכה בישרה למעשה את המעבר הסופי של אוקראינה לתחום ההשפעה של ארה”ב והמערב. האפשרות המאוד ריאליסטית של הצטרפותה לברית נאטו היוותה מאז ומתמיד קו אדום מבחינת מוסקבה. פוטין עצמו הזהיר פעמים רבות מפני סכנת חידוש המלחמה הקרה אם נאטו תמשיך להציב את כוחותיה במזרח אירופה. דבר שאירע בין היתר בגאורגיה, רומניה ופולין – בניגוד להבטחה המפורשת שניתנה לרוסיה בתחילת שנות התשעים בתמורה לפירוק ברית וארשה ולהסכמתה לאיחוד גרמניה. אין צורך להיות תומך של פוטין או רוסולוג מומחה בשביל להבין את החשש הזה. כל שנדרש, אולי, הוא לנסות לשער איך ארה”ב היתה מגיבה אם רוסיה היתה יוזמת הפיכה במקסיקו, מציבה בה משטר מטעמה, מחמשת את צבאה ומאיימת לפרוס את כוחותיה בסמוך לגבול עם טקסס.
הלחימה העקובה מדם מחד, ועמדתה הנחרצת של מוסקבה מאידך, הביאו את המדינות השכנות לפתוח במשא ומתן במינסק, בירת בלארוס, ובפברואר 2015 נחתם ביניהן הסכם. הוא נחתם בחסות גרמניה וצרפת והציג מכלול של צעדים מרחיקי לכת שתכליתם היתה השגת פתרון קבע לסכסוך. בנוסף על הפסקת אש כוללת, הסגת כוחות ושחרור שבויים, הוסכם על שינוי חוקתי שיבטיח אוטונומיה למחוזות המזרחיים וכן על השבת השליטה על הגבול לידי אוקראינה. אך ממשל פורושנקו, תחת המטרייה המגוננת של ממשל אובמה, לא עמד בהתחייבויותיו ואף התגאה בזה – דיווחים על כך ניתן למצוא בשפע בעיתונות המערבית. ההפצצות על חבל דונבאס לא שככו, גדוד “אזוב” המשיך למלא תפקיד מהותי בלחימה, ושום מאמצים לא ננקטו לשינוי החוקתי המובטח.
במאי 2019 נבחר ולודימיר זלנסקי לנשיאות אוקראינה. קומיקאי ושחקן שקנה את תהילתו כשגילם את דמות הנשיא בסדרת טלוויזיה פופולרית. בקמפיין הבחירות שלו הוא הבטיח להביא את מלחמת האזרחים לסיומה ולאחד את המדינה תחת עקרונות של שלום וסובלנות. הוא זכה לרוב מאסיבי וחלק לא קטן מהאוכלוסייה הדוברת רוסית תמך בו. אבל נשיאותו של זלנסקי היהודי – שבניגוד לתיאורים המשתפכים בתקשורת המערבית מצטייר דווקא כדמות רופסת למדי שאינה מסוגלת להמרות את סמכות אדוניה – לא בישרה על שינוי מהותי ביחס לקודמיו. הסכם מינסק נותר בקיפאונו, גדוד “אזוב” עודנו פעיל וחזק, החוגים הנאו־נאציים ממשיכים בשלהם, הקשר עם נאטו התחזק, ואפילו הטון המילטינטי הכללי מצד המשטר בקייב לא שכך. המצב המשיך להתדרדר בדרך הטרגית להסלמת הקונפליקט ולהחרפת שפיכות הדמים.
כל זה על קצה המזלג. פאזל המציאות שאינו מתיישב בהכרח עם תיאטרון הסאונדבייטס התקשורתי סביב המלחמה, הוא הרבה יותר מורכב ורב חלקים, והוא לא מאפשר תמיד מסקנות נחרצות באשר לאחראים להסלמה ולנוטלים חלק באשמה המוסרית.
פשעי המלחמה שמתחוללים במסגרת הפלישה הרוסית ראויים לכל גינוי, אך כך גם ההתעללות של ממשלת אוקראינה באזרחיה במזרח וההרג שהיא ביצעה/ מבצעת בקרבם. הנגע הלאומני – ואפילו, צריך לומר, הנאו־נאצי – במדינה רחוק מלהיות זניח. השפעתו על התוויית התהליכים הפוליטיים היא משמעותית. גם המעורבות האמריקנית הישירה בסילוק המשטר שנבחר באופן דמוקרטי אינה בחזקת סוד כמוס. ההפיכה של שנת 2014 היתה עוד חוליה מני רבות בשרשרת ההתערבויות שנעשו מטעמה ובמימונה של וושינגטון במהלך מאה השנים האחרונות. מבחינה היסטורית גרידא, הטענה הידועה כאילו ארה”ב עומדת באופן מסורתי לצד משטרים דמוקרטיים מתגלה לעתים כלא יותר מבדיחה עצובה.
אז מה אנו יכולים ללמוד מניתוח הסיטואציה? ראשית, שגם אם נתוודע לפרטים, זה לא בהכרח מציב אותנו אוטומטית במחנה זה או אחר ובוודאי שלא מחייב אותנו לנראטיב מסוים. אין בכך כמובן כדי להקהות את ליבנו לסבלם של בני אדם, בין שהם נמנים על לאום זה או על לאום אחר. אולי פשוט שרצוי ללמוד ולהשיג כמה שיותר מידע על מנת שנהיה נבונים ושקולים יותר בבואנו לגבש עמדות. כבונוס, כל זה עשוי לשחרר אותנו מהלפיתה המנטלית והמניפולטיבית של התקשורת המרכזית.
תודה לאנה סטפן עבור הסיוע בהכנת הכתבה
