פרשת “וזאת הברכה”
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת הַחַיִּים – הַחַיִּים עַד הָעוֹלָם!
(ח.נ. ביאליק)
היום היהודי מתחיל בערב, החודש הירחי מתחיל בהיעדרה המוחלט של הלבנה, והשנה העברית מתחילה בסופה של התורה. פרשת השבוע “וזאת הברכה” הנקראת בשבת האחרונה לפני שמחת תורה סוגרת את ספר דברים ואת התורה כולה.
השנה הזאת, תשפ”ג, מתחילה בתחושה של סוף. אולי בגלל נבואות סוף העולם האפידמיולוגיות, האקולוגיות והגרעיניות שהתרגשו ומתרגשות עלינו בשטף. אולי בשל צירוף האותיות שלה: תש-פג. כאילו עוד לא נולדה השנה, (המכונה במקורות התפילה “אחות קטנה”), וכבר תש כוחה ופג תוקפה.
ואולי זו רק נקודת המבט שלי. כי אל השנה החדשה נכנסתי מבית העלמין, בלוויה של חבר קרוב ואהוב שמת פתאום ובטרם עת. מחשבות על החיים ועל המוות על סוף והתחלה מתערבלות בי מאז ללא הפסקה, מעלות שאלות משמעות עמוקות. סימן שאלה גדול ניצב מעל כל מילה. כולנו יודעים שלעתים דמעה אחת, מבט אחד, מגע קל, יכולים להביע יותר מכל המילים בכל גיליונות החגים של כל העיתונים וכל הזמנים גם יחד. ובכל זאת, פרשת התורה האחרונה לסיבוב הזה מזמינה אותי לנסות ולהתנסח.
נתחיל ממשהו ארצי מאוד: קבר זה עסק יקר. מאוד. חלקת אדמה צרה המאפשרת הטמנה תקנית של גוויית אדם באדמת ישראל (ולא בקומות או במגדלים) עולה היום בסביבות 70 אלף שקלים, וזה עוד לפני עלויות הקבורה והמצבה. הפסוק הבראשיתי הבסיסי “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” (בראשית ג’:יט) מגיע בימינו עם דרישת תשלום שרוב האוכלוסייה תתקשה לעמוד בה.
“וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֶת־הַגִּלְעָד עַד־דָּן׃ […] וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר׃ (דברים ל”ד:א,ד).
מודעה
הארץ המובטחת שנשקפה למשה מהר נבו הפכה בימינו לבועת נדל”ן מוטרפת, מכוסה שלמות בטון ומלט, מתפקעת מאוכלוסיה חיה ומתה. כולנו צופים על פני השנים בצמיחתם הדי מבהילה של בתי הקברות במבואות ערי המשכנות לכדי נקרופוליסים של כבישים ובניינים ספירליים רבי קומות, שבקירותיהם גומחות צפופות להטמנת עצמות. האם זוהי הארץ שנשבע האל לתת לזרעם של אברהם, יצחק ויעקב?
התורה אינה מנדבת פרטים על מצבו הנפשי של משה במעמד סופי זה, כשהוא יודע כי מותו קרוב וכי לא ייכנס אל הארץ אליה הוביל את העם העקשן הזה. וככל שאנו יודעים פחות, כך גובר הצורך לכסות על הריק במילים שאותן אנו שואבים מחוויית החיים ומחרדות המוות שלנו עצמנו. נחמה ליבוביץ’ הסבירה כי “עצבות זו של סוף כל אדם מרחפת על פני כל הפרשה ומודגשת על ידי המדרשים”, ולכן “הרבו חז”ל לשים בפי משה תפילות ותחנונים לפני מותו”. בחלקם הוא מעלה בקשות לזכות לראות את זיו פניה של הארץ, להמשיך להנהיג את העם, להילחם את מלחמותיו או להבטיח שלא יישכח שם האל הגדול והנורא.
דורות של פרשנים שמשאת נפשם היתה להיגאל מהגלות ולשוב אל הארץ המובטחת כנראה התקשו לדמיין את משה רבנו, גדול הנביאים, פשוט מוותר על האפשרות הזו. אך בדורנו, ברור שזו כבר לא התפיסה הרווחת. עם ישראל היושב בארצו עסוק היום בהנפקת דרכונים זרים וברכישת נכסים ביוון, פורטוגל, קוסטה ריקה ושאר אזורי נֵכָר זולים ושפויים יותר. בימינו נראית סבירה יותר הגרסה לפיה משה פשוט פטר באנחת רווחה את עדת הנודניקים הנודדת ואמר: “לכו אתם, זה בדיוק טוב בשבילכם, לכו אתם” (מתוך “שירו של משה” מאת אריאל הורוביץ).
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי ה’׃ … וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (דברים ל”ד ה-ו). את הביטוי ‘וימת על-פי ה’ הבינו חז”ל כעדות לכך שמשה זכה למיתת נשיקה, כלומר מוות שלא בא מידיו הקוצרות של מלאך, אלא מתוך נגיעה באור השכינה עצמה. לפי המדרש משה הוא אחד מששה אנשים שזכו למוות מתוק שכזה והם, לפי סדר מיתתם: אברהם, יצחק, יעקב, מרים, אהרון ומשה. ששת הגדולים. המוות אותו מוות, אך מה גדול ההבדל בין הראשונים לאחרונים, בין האבות שמקום קבורתם במערת המכפלה בחברון ידוע מתועד מוכר וקיים עד ימינו אנו, לבין שלישיית אחי הנבואה שנקברו אי שם במדבר, בדרך בין שם לכאן.
אם אכן “במותם ציוו לנו את החיים” כדברי המשורר, הרי שאברהם ומשה הותירו לנו ציוויים הופכיים, כמו שני קטבים מנוגדים. בקוטב אחד, הפורמט של אברהם: חלקת קבר שנקנתה בסכום כסף נאה, אחוזת עולם, כאילו נאחזות העצמות היבשות בקרקע, עוטות על עצמן שכבות של אבן שיש מקומית, ואליהן נאספות עוד ועוד עצמות. קודם עצמות הקרובים והקרובות, ואחריהן לאורך מאות ואלפי שנים עוד עצמות, עוד בורות, עוד לוחות שיש. ציווי המוות של אברהם מייצר חלקת אדמה הולכת וגדלה שלא מניבה יותר פרי ולא מצמיחה עוד דשא. אפשר לחרוט בה אותיות, להניף בה דגלים, להקים גדרות, להשתטח עליה, להתווכח עליה, להילחם עליה, למות עליה.
בקוטב הנגדי, משה, שלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ, כלומר לא רק מקום קבורתו אי שם בערבות מואב לא נודע ולא ייוודע, גם אופן קבורתו אינו ידוע. אין כאן מודל לחיקוי כזה ראה וקדש, אין משא ומתן על מקום או מחיר, רק קבלה אילמת של דין האמת הנצחית, הפשוטה, כי מעפר אנו ואליו נשוב. ואין זה משנה מאיזה צד של הנהר או הגבול, בכל מקרה העפר אותו עפר, והאדמה אינה שייכת לאדם, אלא להיפך, אנחנו שלה.
רבי יוסף חיים מבגדאד, המכונה הבן איש חי, מגדולי מנהיגי יהדות ארצות האסלאם בסוף המאה ה-19, עסק בשאלה: מפני מה הוסתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מהתלמוד הוא מביא את ההסבר כי מטרת הקבורה הנעלמת היתה שֶׁבְּעֵת הגלות לא יבואו בני ישראל למקום הקבר להתחנן בפני משה שיתפלל בעדם ויבטל את רוע הגזירה, שהרי אם היו עושים כן היתה רוחו הגדולה של משה מתמסרת לתחנונים ומשכנעת את האל להיעתר. והבן איש חי שואל: האם נלמד מכך כי ה’ מתאכזר לבני ישראל בכך שמנע מהם את הגאולה בעזרתו של משה? והוא משיב בשלילה. לא אכזריות יש כאן כי אם מתנה. שהרי אם היתה לנו האפשרות להחיש את הקץ, לתקן כל טעות או עוול בהשתטחות על קבר קדוש, אולי היתה המציאות נוחה לנו יותר, אך לא היינו למדים ממנה דבר וודאי שלא מתקנים את דרכנו. על פי הבן איש חי, הציווי לחיים שהעניק לנו מותו של משה הוא כי “בכדי להגיע לידי גאולה אמיתית ותיקון השלם דרושים מעשינו. רק כאשר יתעורר כל איש ישראל לתקן עצמו… אז תבוא הגאולה במהרה בימינו.”
זוהי, אם כן, מורשתו של משה, המנהיג העניו, לוחם החירות הנאמן לאמת. לא פיסת אדמה להיאחז בה עד מוות, אלא שאלת חיים גדולה ונעלמה, שעל כל אחת ואחד מאיתנו למצוא את התשובה לה בעצמו, בעצמה. וזאת הברכה.
מותו של משה והידיעה כי מקום קבורתו לא נודע, הם שיעור בצניעות , עם כל גדולתו וכברותו ,סיים משה את חייו כאחד האדם, נטול קדושה , מעפר באת ואל עפר תשוב . יש משהו מלמד בכך שאין קדושה בגוף מת, ועליה לקבר היא סוג של עבודת אלילים שמנוגדת לדת משה. כל ההשתטחות על קברי צדיקים, מורים, נביאים היתה ועודנה עבודת אלילים וחילול קודש על ידי ריקוד סביב עגל הזהב . לא קבר רשבי ולא נחמן מאומן או רחל או מערת המכפלה או כניסית הקבר או מסגד אל אקצא או אבן הכעבה או כל קבר אחר. מי שהותיר אחריו מורשת רוחנית , משפטי אמת , תורה מוסרית, הוא נצרב בזיכרון עולם ולא אבן או שריד גשמי שהותיר אחריו.