להיות ליצן במקום הכי עצוב בעולם

שמי אינו חשוב. אני עוד איש מהישוב, שקם מכסאו כמה ימים אחרי ה-7/10/23 והחליט להביע את הסולידריות העממית שבתוכו בעשיה ולא רק באמירה. כמוני רבבות, שהוציאו לעצמם צו 8 מטעם עצמם ויצאו לחזית האזרחית מוכת הטראומה, לעזרת אחיהם ואחיותיהם הנבגדים, להתחיל לבנות את האמון מחדש.

אני אמן ואקטיביסט ומתוך כך הוזמנתי לפעולה באוקטובר, שהיתה המגע הראשון שלי עם חזית הטראומה באילת. השתתפתי בצוות הכולל ליצנים מנוסים וכדי לשמור על מסגרת הפעולה שאליה יצאנו - הולבשתי גם אני כליצן והוסברו לי מספר עקרונות לאמנות עתיקה זו. תחום האמנות שממנו אני בא אינו רחוק, אבל היתה לי זו החוויה הראשונה כליצן.

כולם ביקשו את אוזנו של הליצן. כל אחד ששוחח עם הליצן שנכנסתי למדיו, סיפר את סיפורו, חשף את עולמו באותנטיות מצמררת, סומך בתת-המודע שלו על הליצן. חוויתי את זה גם ממפגשים עם אנשי מקצוע מלב המערכת, שזיהו את העובדה שחסרה להם זווית ראיה. גם הם ביקשו את אזנו ותשומת ליבו של הליצן, אפילו לרגע - בין שלל משימותיהם.

הפרטים והשמות שונו מעט, כדי לשמור על פרטיותם של גיבורות וגיבורי הסיפורים. גם הפרטים שלי שונו מעט, איני מעוניין בחשיפה.

הילדה הבובנאית מהעיירה

את ליאת פגשתי פעם ראשונה בסדנה קטנה שבה הכינה בובה. היא התחברה מהר לחברה החדשה שיצרה לעצמה ומיד קראה לה בשם - דנה. בפעם השניה היא זיהתה אותי כשבאתי להעביר ציוד למורה חבר במלון אחר - והתחננה שאחכה לה, שתביא רגע את דנה מהחדר - כי יש לה המון מה לספר. היא חזרה תוך שתי דקות עם דנה וכך למדתי להכיר את ליאת. היא כבת 10 והתפנתה ביום הראשון למלחמה עם הוריה מהעיירה שבה היא גרה. נזכרתי איפה פגשתי אותה לראשונה ושאלתי איך זה שהיא במלון הזה עכשיו? היא אמרה שאמא לא היתה מבסוטה, אז עברו מלון. נפרדנו כידידים ולאחר מספר ימים, כשהתלוותי לאומן אחר, בפעילות אחרת, במלון אחר, היא שוב צצה, עם פיג'מה - מאושרת לפגוש שוב את הליצן החבר של הבובות. תוך דקה היא חזרה עם דנה, מפגינה כישרון ושליטה בהפעלה. היא ביקשה שנהיה בקשר והסברתי לה שהיא לא יכולה להחליף טלפונים עם איש זר ללא אישור ההורים. ליאת מיד אחזה בידי והובילה אותי לחדר האוכל, לפגוש את אביה. שלמה, אבא של ליאת נראה עייף ומנותק ולקח לו איזה דקה להתחיל להבין מה אני וליאת מבקשים. כמו שלפנו אותו מתוך הרהור פנימי עמוק, מקום אחר. הוא חייך בעייפות ואמר שהוא מסכים וליאת מייד רשמה את מספר הטלפון שלי.

ביום שלמחרת - היא שלחה לי הודעה מוקלטת ארוכה ושאלה מתי ניפגש. הייתי באמצע פגישה ושלחתי לה הודעה כתובה שאחזור אליה עוד שעה. היא השיבה בהודעה מוקלטת "תקליט!” הבנתי שהיא מתקשה בקריאה ושהתקשורת תהיה מילולית. הפעם הבאה שקיבלתי הודעה מליאת, היתה בשעה 2:00 בלילה, כשאני בנהיגה עם רכב מלא ציוד, בחזרה לאילת - אחרי סופ"ש קצר מדי בבית. ליאת לוחשת בהודעה שהיא בקריית גת אצל סבתא ומחר תחזור לאילת - אם חיפשתי אותה במלון. אני עוצר בצד להקליט לה הודעה שבשעה כזו היא צריכה לישון ושניפגש באילת למחרת.

בצהרי היום שאחרי - אני מתקשר לליאת לקבוע איתה כדי לתת לה בובה שהשגתי עבורה כתרומה. היא ביקשה בובת בן שתהיה חבר של דנה. אני מתקשר והיא אומרת לי שהיא עם ההורים וסבתא בקניון - אני יוצא לפגוש אותה. היא ניגשת אלי בחיוך מאיר מיד כשאני נכנס לקניון ושואלת איפה דן (היא כבר נתנה לו שם). אני מלביש את בובת הגרב על היד שלה והיא מיד מתעוררת לחיים. ליאת מספרת לדן שתיכף יחזרו למלון והוא ייפגש עם דנה. זו פעם ראשונה שאני פוגש אותה כשהיא לא בפיג'מה. אני מבקש לפגוש את ההורים. ליאת מושכת אותי לסלון יופי קוסמטי - האם יושבת בדיוק על כיסא הטיפולים ומקבלת טיפול פילינג - היא מקשיבה לי כשאני מציג את עצמי, אבל לא מצליחה ממש להתנתק מהקוסמטיקאית. הסבתא יושבת ליד בהמתנה, עמוסה בשקיות וליאת מציגה לי אותה - היא מחייכת אלי רק בעיניים, מנידה ראש בשתיקה. אבא שלמה מגיע גם הוא עם שקיות - אנחנו לוחצים לחיצת יד אמיצה. הוא נראה קצת פחות עייף, קצת יותר עסוק. אני נפרד מהם מהר, לפני שילדים יתנפלו עלי בטעות מתוך מחשבה שאני בדרן. זהו, שלא. ליצן זה משהו אחר.

ילד ניצול מקיבוץ ואחותו

את ליאב ואחותו דנה בננה אני פוגש בלובי של אחד המלונות. שניהם עירניים ואנרגטיים ונמשכים אלי מיד. אני מנהל איתם שיח סימולטני. ליאב בן 12 ואחותו בת 4. ההורים בחדר. עם דנה בננה אני משוחח על קסמים וטריקים ונותן לה לטייל בעולמות אחרים בתוך המגבעת שלי שראשה הקטן נעלם כולו בתוכה ועם ליאב במקביל השיחה גולשת מהר מאוד לתחום העניין שלו - תוכנות סאונד. הוא עובד על פרו-טולס בבית, פה נאלץ להסתפק בתוכנות פרימיטיביות כי יש לו מחשב חלש שקיבל - “שלא סוחב" את התוכנה הכבדה שהוא רגיל אליה… אנחנו ממשיכים את השיחה תוך כדי התרוצצות אחרי דנה בננה ברחבי הלובי - היא דוהרת על בימבה מצחקקת ואנחנו אחריה. ליאב שותל פרטים מסיפורו האישי ואני מבין שהוא נרגש לקראת ביצוע העסקה. אני כשלעצמי לא רואה חדשות כבר הרבה זמן ולא בקיא בלו"ז אבל ליאב מעדכן אותי שאחרי הצהריים יש פעימה בעסקה, עוד שלב. הוא לחוץ לצפות בזמן אמת, לראות את הדברים קורים על המסך, אבל אחראי לשמור על דנה בננה. רק לאחר שאני ממש נשבע לו שזה בסדר - הוא מפקיד את האחריות על אחותו לשעה קלה בידי ומתרכז בדיווחים ביחד עם המבוגרים. תוך פחות מחצי שעה כבר התייצב והודיע לי שהוא חזר לשמור עליה. יום למחרת, ניגש אלי כשאכלתי ענבים עם כמה מוותיקי הקיבוץ ובחיוך נבוך ונרגש ביקש להודות לליצן ששמר על אחותו.

אח ואחות מהוליווד

את רוב ודיאנה אני פוגש לראשונה כשאני יושב לקראת חצות עם חבורת צעירים מתנדבים תחת סככה באחד החופים. מנגנים, משוחחים ואני הליצן ביניהם - מלהג פטפוטי היסטוריה ורוקנרול עם חבר'ה בגיל של ילדיי.

מתוך החושך לפתע מופיעים שני ילדים, גובהם וחזותם יתבררו בהמשך כמטעים - במבט ראשון היא נראתה לי כבת 11-12 והוא כבן 14-15. משוחחים בינהם שיחה ערה באנגלית שוטפת ובמבטא מוזר. הם מתקרבים אלינו, ממשיכים בשיחתם, כמעט לא מתייחסים לנוכחותנו - אבל מתקרבים. הם אינם קולניים - אבל גם לא חרישיים - משוחחים שיחה ערה, ומהר מאוד המעגל מפנה אליהם את תשומת הלב. הם מציגים את עצמם כרוב ודיאנה ולאחר כעשרים דקות אנחנו מבינים שהם מדברים רוסית מהבית ועברית מלידה. הם פונו כי אין אצלם ממ"ד, ויש להם דירה פה - הצביעו לכיוון מבני המסעדה הסמוכה על הטיילת. אוצר המילים שלהם באנגלית מסחרר, וברמה גבוהה מאוד. שניהם יפי תואר, גבוהים וחכמים מאוד.

לאחר אותה פגישה, פגשתי בהם עוד פעמיים - תמיד אחרי השעה 23:00. הבנתי שאמם היא טיקטוקרית, עם המון עוקבים. בפעם האחרונה שנפגשנו היה כבר אחר חצות. הם היו היחידים על החוף, רוב שיחק במטאטא משל היה מקל קרב פנים אל פנים - נהנה מהמרחב הפנוי לנופף בו באוויר, דיאנה דיברה עם עצמה בקול רם, מפזמת לעצמה משהו - הפתעתי אותם מהחושך. אתם לא חושבים שהגיע הזמן לישון? הם נעמדו נבוכים. זו היתה השיחה הראשונה שניהלנו בעברית. יש להם הרבה פחות מילים בשפה הזו. הצעתי שילכו לישון, הם הבטיחו שתיכף. כשהלכתי משם שמעתי את האם שרה בחדרה בקולי קולות. איני יודע מה שמותיהם האמיתיים - אבל רוב ודיאנה הם שמות שהילדים האלו נתנו לעצמם. הם סיפרו לי. גם אנגלית הם לימדו את עצמם. והם מתאמנים.

הילד המתרפק מהקיבוץ

את בועז פגשתי בשבוע הראשון לפעילות שלי באילת, באותו אופן שפגשתי את ליאת - בהכנת בובה. הוא היה האחרון בתור, וכשסיימנו ליצור ביחד את הבובה - במקום לצאת איתה לעולם, נשאר איתי. ראיתי ששותפיי לפעילות עוד יתעכבו עם עוד “”קליינטים"” ובמקום לצאת לעשן סוף-סוף, נשארתי לשבת עם בועז, ממתין לראות מה בפיו. על פרצופו העגול היה משוך חיוך אירוני משונה, כזה שלא ראיתי מעולם על פניו של ילד, ופשוט לא מצאתי מה לומר לו כמילות פרידה - אז חיכיתי. ישבתי ברגליים משוכלות, נשען לאחור על הידיים ומשחרר אנחה של התמתחות סוף יום - אהההה.. ללא אומר, הצטנף בועז בין כנפיי, מתרפק על גופי העייף משל הייתי כורסא נוחה, משוחח חרישית עם הבובה שיצר, כמו שילדי נהג לעשות לפני למעלה מ-20 שנה. אני לא יודע איך הצלחתי לנשום. ואולי זו היתה הנשימה הראשונה שלי באילת

לאחר כמעט חודש נפגשנו שוב, אני כבר ללא בגדי ליצן - מלווה אומן לפעולה במלון שבו הוא גר עכשיו. בועז ניגש אלי ישר וביקש בובה במקום זו שהיתה לו והוא לא מוצא. על פרצופו העגול היה אותו חיוך אירוני מוזר, כאילו קפא שם ואותו מבט מרחף.

אמא של חני וחוף הים

את חני אני פוגש בחמ"ל המתנדבים של החברה האזרחית בטרמינל הישן. בלילה שלפני היה לי קר ורציתי למצוא צעיף עוד לפני שיסגרו. חני נערה מתבגרת, יושבת בכיסא גלגלים משוכלל ואמא עומדת ומנסה להסתכל מסביב - מעל ראשי האנשים, כנראה מחכה למישהו. לחני מוגבלות הגורמת לאנשים להתעלם מנוכחותה, אבל אנשים כמוה הם חלק מעולמי ומחיי לפני יציאתי לאילת, ולכן ניגשתי אליה בטבעיות והתחלנו לשוחח. חני מבינה הכל ומתקשה בדיבור, אבל יש לה חוש הומור ושמחת חיים. אמא שלה, למודת ניסיון חיים, מזהה מיד שאנחנו מתקשרים, שאני רואה אותה, ומניחה לנו לשוחח, רק מדי פעם עוזרת לי עם מילים שאני מתקשה להבין. לאחר כמה דקות היא מצטרפת לשיחה. הן פונו מאחד הישובים העירוניים כי אין להם מרחב מוגן, כבר ביום השני למלחמה. לחני אח צעיר עם לקות דומה והן מחכות עכשיו לאבא ולאח בטרמינל. ותגידי, אני שואל את חני - איפה הים יותר שווה - במרכז - או באילת? הים התיכון, או ים סוף? אני לא יודעת, היא עונה. עוד לא היית בים? אני מתפלא, את כבר יותר מחודש באילת? לא.. חני משיבה. אני שואל את האמא - תגידי, בא לכן לים? איזה ים… היא עונה לי בביטול, מהחלון רואים את הים. תני שניה את הטלפון, אני מבקש. היא מוסרת לידי את המכשיר ואני מתקשר ממנה לחבר באילת - תגיד אחי, אני שואל - איך אנחנו עוזרים לחני להיכנס לים? היא יושבת על כיסא גלגלים. אהה, הוא אומר לי, לא בעיה - יש את *** מחוף *** שיש לו את האפשרות לעשות את זה. תן לי כמה רגעים, אני יוצר את החיבור.

לפני שנפרדנו, אמא של חני נתנה לי טיפ, ישר לאוזן, שאחד הדברים שהכי מצחיקים את חני - משום מה - זה אפצ'י קולני. מייד גייסתי את האף האדום לאפצ'י של הלייף, הכי יפה שיצא לי בקריירה, וחני נקרעה בצחוק מתגלגל משוחרר, אחד היפים ששמעתי.

העולים החדשים מהפס החם

אני פוסע בטיילת לאחר חצות וגולש אל החוף, מאחת הסככות אני שומע התנגנות של איטלקית. אני מופיע אל המשוחחים מתוך החושך - בונה סרה - אני מכריז בפומפוזיות ליצנית, מנסה לגרד מתוך המוח שלי ולהבין אם אמרתי משהו נכון באיטלקית או ספרדית. ערב טוב, הם עונים יחד בעברית במבטא איטלקי כבד. אני עף עליהם והם זורמים איתי - מפליג לי לאיטליה, נכנס למסעדת שף בפיאצה ברומא ואנחנו נקרעים מצחוק 5 דקות. אני שואל אם אפשר להצטרף והם מפנים לי מקום על החול, בסככה לידם. רוברטו ואדריאו, בני כמעט 40, רווקים וחברי ילדות, יהודים וציונים מאחת הקהילות באיטליה. הם עשו עליה, חודש לפני המלחמה ועובדים במטבח של הפס החם באחד המלונות של נפגעי הטראומה הכי קשים. הם עובדים עד חצות, 6 ימים בשבוע. לאט לאט, השיחה הפכה לאישית יותר, הסרתי את האף האדום, גם קצת בכיתי, כשסיפרתי על הבן שלי, שנמצא בצו 8 כבר שבועות. ואז, המאצ'ואים האיטלקים הודו שגם הם באים לכאן בסוף היום, לשתות כוס יין להזיל דמעה. הם יודעים עבור מי הם מבשלים. ולכמה דקות, שתקנו ונזלנו ונהיינו חברים.

ליבת מהמושב

אני נכנס לאחד מבתי הספר שהוקמו אד-הוק עבור קהילות המפונים באילת.

אני מהלך ב"מסדרונות" ונכנס לאחת ה"כיתות". בפנים - כ-50 נערות ונערים והמורה מיטל (אני מנחש מיד שהיא מפונה גם כן). ערימה של ספרים לחלוקה נמצאת על השולחן לידה והיא מנסה להתחיל את המפגש - שמסתבר שהוא שיעור אנגלית ל-4 יחידות בגרות, עבור צירוף של כמה כיתות, כדי שלא יצברו פיגור בחומר. אני מנסה לעזור לה להרגיע את ההמולה (באנגלית, אוף קורס! זה שיעור אנגלית - אנד איי אם א קלאון) ואיכשהו השיעור מתחיל, ללא שקט.

מי שמנצחת על הבלגן היא ליבת. נערה דקיקה, קולנית וקופצנית. ניכר מיד שהיא מנהיגה, הליצנית של הכיתה.

ליבת קמה ומורידה את מסך ההקרנה. אחר כך קמה ומעלה אותו. מעירה הערות, זורקת בדיחות. ברור שאם ליבת לא מסכימה שיהיה שיעור - פשוט לא יהיה שיעור. הקרקס נמשך כך כמה דקות ואז אני נעמד בדרמטיות ואומר בקול רם וסמכותי: המורה מיטל, אפשר את ליבת לעשר דקות בחוץ? בכיתה משתרר שקט ולהפתעת כולם - המורה מיטל מאשרת, וליבת יוצאת במבט מתריס - אך ברצון, אחריי החוצה. אנחנו מתיישבים על שולחן קק"ל - זו מול זה, פנים מול פנים, שנינו רוכנים קדימה, לשיחה בארבע עיניים. עיניה רושפות ומזלזלות. ליבת, מי את? ספרי לי רגע, מאיפה את באה? כולם בסדר במשפחה? כולם איתך פה? היא לוקחת נשימה ומספרת. כן - כל המשפחה פה, כולם חיים. הם ממושב ***, רק סבא וסבתא נשארו באשקלון. אין להם ממ"ד אבל הם מתעקשים להישאר בבית והיא דואגת. מכאן עברנו לשיחה על מנהיגות, על היכולת שלה להשתמש בכוח שלה לעשות בלגן - וכמה זה חשוב לעשות לפעמים בלגן - כי חייבים קצת צחוקים, בין כל הבולשיט של הגדולים, אבל שעם אותו כוח היא יכולה לעשות גם דברים אחרים. שנינו הסכמנו - שאם לא היה לי אף אדום וריח של פאק-דה-סיסטם, היא לא היתה מדברת איתי בכלל. ליבת חזרה לכיתה ואחר כך, כשעברתי שם, היה יחסית שקט.

ילד בלי ילדות

אני מלווה אמן לפעילות עם ילדים באחד המלונות. הלו"ז הפלואידי של פלנטת אילת מייצר רווחים לא צפויים ומחייב גמישות, וכך יש לי לפחות חצי שעה פנויה עד שנתחיל. הליצן מזהה זוג קשישים, יושבים בשתיקה בלובי. היא סורגת והוא בוהה אל מעבר לקירות הלובי השקופים, אל הבוהק האילתי. אני מתיישב לידם, על כורסא פנויה בסמוך לסבא ולוקח עיתון שמונח על השולחן, מעיין בו במהופך, מין גאג של ליצנים, בשתיקה ובריכוז. כעבור כשלוש דקות של שתיקה, פונה אלי הסב ואומר "כל הכבוד שבאת לשמח את הילדים".

אני מניח את העיתון ומתבונן בפניו המאורכים, בראשו המקריח בעיניו המפוכחות הכחולות. אני דווקא רואה לפני ילד, אני משיב לו, ילד שובב אפילו! לי לא היתה ילדות. הוא משיב. אבל היית פעם ילד, לא? כן, אבל מגיל חמש הייתי בלי אבא ואמא ובעצם בלי אף אחד בעולם. עליתי לארץ לבד בגיל 15 ובגיל עשרים הגעתי לקיבוץ. אנחנו נפרדים בלחיצת יד. אני חושב לעצמי כשאני מתרחק ממנו שמלבד המבטא, הוא מזכיר לי מאוד את סבי, הקיבוצניק. לאחר הפעילות עם האמן, בדרך החוצה מהמלון, אני כבר לא רואה את סבא וסבתא מהקיבוץ.

ביציאה, פונה אלי בחורה צעירה, מתנדבת של אחד הארגונים שמביאה שקיות עם צמר ומסרגות לכל הסבתות בכל המלונות - היי ליצן, הסבא הזה, ששוחחת איתו - לא דיבר כבר שלושה ימים. לא אמר מילה - אפילו לא בוקר טוב. פשוט שתק. אני מודה לה על המידע. באותו לילה, לילה קצר במיוחד, אני בוכה במיטתי, בכי תמרורים של געגוע לפעם בקיבוץ.

משה ממשרד הביטחון

את משה אני רואה כמה פעמים בכמה מלונות שמכנים אותם בפלנטת אילת - “מלונות קו ראשון". ברור לי שהוא בכיר, תמיד נמרץ ומעורר סביבו התרגשות ומוקף בצוות שלא מדביק את הקצב. הוא גוץ נמרץ ונמוך, עם בגדים אזרחיים ושיער מתולתל ומאפיר.

תמיד שמתי לב שהוא שם לב אלי. החלפנו מבטים וחיוכים.

לאחר שבועיים בערך אנחנו נתקלים פנים אל פנים במעבר בין שני חלקי לובי - זה שאפשר לעשן בו וזה שלא - בדלת הזכוכית.

או, יופי! סופסוף אני מוצא זמן גם בשבילך, מצטער שהתעכבתי, יש לי כמה דקות בשבילך, אני מכריז בעליצות. להפתעתי משה אומר לי - בוא! ואנחנו מתיישבים בפינה שקטה ומעשנים במהירות. אני מרגיש שיש לי הזדמנות ופוצח בנאום. בקול שקט ונמוך, אני מדבר בכאב על אשליית החוסן, על הבגידה, על משבר האמון, על המערכות שעסוקות בעצמן, על הסולידריות העממית שצריכה להחליף את כל השקר שחיינו בו. משה מקשיב לי חצי סיגריה ופוצח במונולוג מהיר ושקט משלו. הוא אומר לי שהוא חושד שהקלטתי אותו, כי הוא אומר את אותם הדברים "בחלונות הגבוהים", הגבוהים מאוד. לשנינו ברור שאני לא יכול לשרוף אותו והוא לא יכול לשרוף אותי. אני לא שואל בדיוק מאיפה הוא ומה תפקידו והוא לא שואל אותי מאיפה אני בא ומי אני. הבטחנו שנמצא את הזמן לכוס תה, הוא מיהר לדרכו - “למשימות הלא נעימות" לדבריו, שעוד נותרו לו לאותו יום.

החבורה מאופקים

אני יוצא מהסושיה בטיילת, עייף מאוד אחרי יום שהחל בשש בבוקר, מתחיל להתקדם לכיוון הרכב כשמיירטת אותי חבורת צעירים בבגדי יציאה. כארבעה זוגות בתחילת שנות העשרים שמטיילים בטיילת בהילוך איטי ומנהלים שיח מהיר. הם מקיפים אותי, אני מתיישב על חומת אבן והם בחצי גורן סביבי - ספר בדיחה, אח שלי, אנחנו מהעוטף. מה אני נראה לך? יובל המבולבל? מני ממטרה? אז מה אתה? הוא שואל. אני ליצן, זה משהו אחר. אני מאוד עייף, אבל אם אתם רוצים להקשיב, אני מוכן להסביר. רון מחזיק בידיו שקית גדולה של גרעינים ומפצח. אני מרגיש שהוא מסטול מאיזה סם שאני לא מכיר. לא וויד ולא אלכוהול, זה בטוח. משהו מדור של סמים שהיפי בלוי כמוני לא מכיר. האנרגיה שלו מחשמלת. יאלללה, תסביר. חבורתו נאלצת להקשיב, ברור שהוא המנהיג. אני לוקח חופן גרעינים מהשקית של רון ומתחיל לשוחח עם החבורה, משתדל שזו לא תהיה שיחה רק ביני לבין רון. כל הזמן הזה, הוא משליך את קליפות הגרעינים על המדרכה ואני מפצח ושם את הקליפות בכיס. חברתו דווקא גילתה עניין והיסתה את האחרים ואפילו ידעה מהו ארכיטיפ (ושברה לי סטריאוטיפ). לבסוף לא יכולתי להתעלם ופניתי לרון: רוצה לשים את הקליפות אצלי בכיס? למה אתה זורק על הרצפה? מישהו מנקה את זה אחר-כך. שינקו הערבים הבניזונות, הוא אומר, שינקו. אבל לא רק ערבים מנקים פה, אתה יודע. יש פה גם יהודים שמנקים, עובדים זרים. לא לא, הוא עונה לי, פה מנקים ערבים.

שינקו הבניזונות, כושלאמשלהם. בוא רון, מושכת אותו חברתו, בואו נמשיך. והחבורה ממשיכה בדרכה מצחקקת, משאירה אותי על חומת הבטון, לפצח את חופן הגרעינים שנשאר לי ביד. שמרתי את הקליפות, עד עכשיו, אצלי בכיס.