(אגב דף וויקיפדיה, בערך על שמי יש לא מעט שטויות ומידע לא מעודכן. לי זה לא כל כך אכפת, אני די מכיר אותי, אבל בתי הנבונה שלחה כמה תיקונים, וכשהתבקשה להצהיר על מה הם מבוססים היא כתבה שאני אבא שלה. מתברר שזה לא מקור מספיק טוב, והדף נשאר ללא שינוי).
אז להלן הווידוי, נא להרחיק ילדים ונשים (או גברים) בהיריון:
צפיתי בכל פרקי העונה האחרונה של “מאסטר שף”, עד הגמר המר והנמהר.
אני יכול להתגונן מטעמים רפואיים: זה התחיל במחלקה באיכילוב, שם היה מסך טלוויזיה דלוק תמידית ללא קול, שהיה האטרקציה הבידורית היחידה ברדיוס של קילומטר, ומדי פעם שודר בו פרק של אודישנים. זה המשיך בחודשים הבאים כשהייתי במעמד של מחלים, כלומר מישהו שיכול לרבוץ בבית מול הטלוויזיה שעות ולטעון שזה בריא לו.
אבל אני לא רוצה להסתתר. “מאסטר שף” הפכה יעד לגינויים ולבוז בגלל שהיא משודרת בזמנים כאלה ולא מתייחסת אליהם (כמעט כולה הוקלטה לפני השבעה). היא הוצגה בתור דוגמה לניהיליזם, לפשיטת רגל מוסרית, לחוסר טעם פוגעני ומה לא.
נאמר זאת כך, תמר: “מאסטר שף” היא ההפך הגמור מ”להיכנס מתחת לאלונקה”.
מודעה
ואני חושב שזאת הסיבה העיקרית שצפיתי בה. היות שכאמור היא הוקלטה לפני אירועי הזוועה, נחסכו מאיתנו הקדמות והתנצלויות מכורכמות של השופטים וגם הצהרות ניצחון צבאי מצד המתחרים. אי אחד בודד ללא אלונקות. שגרה אווילית.
שגרה? בימים אלה? זה כמו לאכול צ’יזבורגר בבית כנסת. הרי בישראל בימים כאלה לא ממש נהוג לשאול מה נשמע. לא ראית טלוויזיה? נשמע נורא. עדיף להימנע לחלוטין מהשאלה, שמא ייפלט לקורבן בטעות איזה “סבבה” או “טוב תודה”.
אז אני רוצה להציע פה צעד אגרסיבי למלחמה בטרור. טרור, בלטינית וגם באנגלית, פירושו “אימה”. המטרה העיקרית של מעשה טרור היא לא בהישג אסטרטגי אלא פסיכולוגי: הטלת אימה על אוכלוסייה גדולה ושיבוש אורחות החיים שלה.
נגיד, עם שלם שמדבר על “להיכנס מתחת לאלונקה” ועל “לא לירות בתוך הנגמ”ש” הוא עם אחוז אימה. המטרה הסופית של טרור היא לא לכבוש אדמות אלא לכבות כל זיק של שמחה או הנאה, ובמקומן לכפות בהלה, אשמה ותחושת הישרדות. אל תתכרבלו לכם בספה עם איזה ריאליטי בישול אווילי. אל תגידו ששלומכם טוב.
ובהצטרפות מקרים קוסמית ופלאית, זה גם מה שמשטרים דכאנים מעדיפים: אוכלוסיה מבוהלת ופצועה נפשית שמכונסת סביב פחד מאויב חיצוני. אוכלוסיה שכבר מזמן לא מבקשת שלום ושגשוג, אלא לכל היותר קשיחות וכוח סבל.
אז בתקופה כזו, כשגם חמאס וגם פרשני ספורט ושופטי ריקוד מבקשים ממני לא לשכוח לרגע כמה החיים קשים וכואבים, המרד הכי גדול (ומעיין התקווה הכי זמין) הוא להוסיף סוכר לקפה. זאת לא הדחקה, האלים יודעים כמה כאב וצער וזעזוע מלווים אותי מדי יום – זאת התקוממות אזרחית כנגד הטרור, מכל סוגיו. למצוא מה משמח אותי, מה משמח אנשים אחרים. לא כדי שאוכל לברוח מהזוועות שסביבי אלא כדי שיהיו לי כוחות לשנות אותם, וכדי שתהיה לי סיבה.
נגיד מנגו
קחו נניח את המנגו. ואני מתכוון לזה מילולית – קחו מנגו. התחילה העונה, והמוח מתפוצץ מהמחשבה שכל יום בזמן הקרוב יכול להיות יום עם מנגו או יום בלי מנגו, וזה תלוי רק בי. מנגו, גבינותיי וגבותיי, הוא ההוכחה ש, כמו שכתבו החברים של נטאשה, “אלוהים לא מוותר עלינו עדיין”.
נכון, אומרים שכדי לדעת אם את חולמת או ערה את צריכה להסתכל על כפות הידיים ולספור אצבעות? אז כדי לדעת אם אנחנו בגיהינום צריך לבדוק: אם יש מנגו, סימן שעדיין לא. במו עיניי ראיתי אנשים שמנגו אחד טוב ריפא אותם יותר מחודש של טיפול פסיכולוגי. זה היה בתקופה שבה היתה לי חצר עם חמישה עצי מנגו מאיה בוגרים שמעולם לא ראו דשן כימי. בכל בוקר הייתי מטייל ביניהם ואוסף רק את הפירות שנפלו לקרקע במשך הלילה. זה הספיק כדי לפטם אותי ואת כל חבריי ומכריי בשפע של מנגו, ויכולתי לראות עליהם את ההשפעה השמימית. מתחילת הקיץ הייתי מקפיא מנגו לגלידות ועושה שייקים וזורק לסלט החסה ואף מבשל במנגו. היתה לי מרינדה שעובדת מצויין עם בשר כבש, אבל כמו שאומרים אצלנו הארגנטינאים – צמחונים יכולים לעשות את זה עם עוף. וטבעונים יכולים להסתפק בדג. סתם, נו, זה עובד מעולה עם טופו. פשוט מועכים בבלנדר מנגו אחד בשל, צ’ילי חריף אדום, שתי שיני שום, כמות דומה של ג’ינג’ר, מעט רוטב סויה, כמה טיפות שמן שומשום, מיץ ליים (גם חומץ אורז הולך, מה אכפת לי) וצרור כוסברה. אפשר לתבל בזרעי כוסברה טחונים, כורכום או בהרט אם בא לכם מזרח תיכון חדש. ואז על הגריל או במחבת – כל המתכון מאוד מודולרי כי זה היופי: אם יש בזה מנגו זה יהיה טעים.
האם מותר לאדם להינות ככה ממנגו כשהצפון בוער? כששבויים עוברים יסורים בלתי נתפסים? כשילדים עזתים מתייתמים מהוריהם והורי חיילים שוכלים את ילדיהם? או שצריך לתת למנגו להישאר ולהירקב על האדמה?
אני טוען שחמאס לא רוצים שאתפנן על מנגו וגם ממשלת החימוס לא מעוניינת בזה, ולכן חשוב ודחוף ובהול שאני אקנה לי קילו או שניים ואעוף עליהם מול סדרה בטלוויזיה (ובשום אופן לא חדשות).
חדשות הסלון
בחודשים האחרונים נאלצתי לצפות בכמויות חריגות של טלוויזיה. המסקנה העיקרית שלי מהתקופה הזו היא שעדיף להיות בריא מחולה. אבל שלוש סדרות נשארו איתי, ומטוב ליבי אחלוק איתכם.
המפתיעה מכולן היא “מסייה ספייד”. זאת כאילו סדרת המשך לסרט הקלאסי “הנץ ממלטה”, אחד מאבות הז’אנר של הבלש העייף. על פניו לא היתה סיבה שאתלהב – בלש שכבר פרש נתקע עם ילדה שהוא לא סובל בתוך פרשה היסטורית שקשורה לכיבוש הצרפתי של אלג’יר. פרנקלי מיי דיר, איי קודנט קר לס. אבל יצרו את הסדרה הזאת שני גאונים – טום פונטנה (“אוז”) וסקוט פרנק (“גמביט המלכה”), והבנתי כמה היצירה שלהם מופלאה רק אחרי שהיא הסתיימה – אפילו עכשיו, חודשים אחרי, אני מוצא את עצמי פתאום באמצע היום מתגעגע אליה. אפשר לטעון שזה המשחק המצוין והבלתי מתאמץ של קלייב אוון, אפשר לתלות את זה בנופים של העיירה הצרפתית הקטנה שבה כל זה מתרחש, אולי בעובדה שאף אחת מהדמויות אינה פשוט “טובה” או “רעה” – אבל האמת היא שקרה פה הקסם הנדיר הזה של פעם באלף, כשפתאום הכל מתחבר והופך גדול מסך חלקיו, עולם אורגני שלם ונושם, אקו-סיסטם מקביל ומלא חיים.
הפלא הטלוויזיוני השני הוא “ברוכים הבאים לרקסהאם”, מעין גרסת דוקו ל”טד לאסו”. במחוז וולש באנגליה שוכנת עיירת כורים לשעבר בשם רקסהאם, שיכולה להתגאות בשני דברים: אצטדיון הכדורגל העתיק בעולם, וקבוצת כדורגל מהגרועות בכל הממלכה הבריטית, שמדשדשת במשך שנים במקומות האחרונים של הליגה החמישית והאחרונה. עד שמגיעים אליה שני דודים מאמריקה – ריאן ריינולדס ההוליוודי ורוב מקלהני הטלוויזיוני (“פילדלפיה זורחת”) ומחליטים להיות הספונסרים של הקבוצה ולעזור לה לחזור לימי תהילתה. זאת לא סדרה על כדורגל וגם לא על שני טייקונים עם מלא כסף, אלא על סיפור אהבה אמיתי בין שני הכוכבים (כלומר כוכב-על אחד וכוכבון אחד, מה שמשמש חומר בלתי נדלה לבדיחות על חשבונו של מקלהני, כולל שיר שלם שריינולדס חיבר כדי ללמד את הצופים איך מבטאים את השם מקלהני) לבין הקהילה המקומית. זאת סדרה מצחיקה מאוד, אוהבת אדם, רגישה ועמוקה שגם שינתה מקצה לקצה את חייהם של אלפי התושבים של רקסהאם, וזה משהו שמעט מאוד סדרות התקרבו אליו.
וגולת הכותרת שעבורה היה כמעט שווה להתאשפז בספה נקראת בעברית “סוויט טות’ – נער עם קרניים”. מה זה הדבר המתוק הזה עם השם המסורבל הזה? איך זה קיבל אישור בנטפליקס למרות שככל שהבחנתי אין שם אף דמות פאן-סקסואלית או סיפור אהבה לסבי, ולמרות שהאסיאתים היחידים הם בכלל הרעים בסיפור? בכל מקרה אי אפשר להאשים את “סוויט טות'” בשמרנות כי הגיבור הראשי הוא חצי ילד חצי צבי, והחברה הכי טובה שלו היא חצי חזירונת. העלילה המופרכת עוסקת בעידן שבו לפתע כל הילדים שנולדים הם בני תערובת עם חיות, ובני האדם המבוגרים הולכים ונכחדים. אבל העלילה היא רק תירוץ. זו סדרה על חברות, על תום לב ועל השאלה אם בני אדם במהותם הם מין שראוי לשרוד או להיכחד, ומעבר לכל זאת פשוט סדרה עם הגיבור הכי מתוק ושובה-לב מאז במבי שהתמסרות לשלוש העונות שלה היא כמו אמבטיית קצף לנשמה דואבת.
שתיל נגד פטיש
אומרים לי להיכנס מתחת לאלונקה ואני מדמיין צפיפות על-אנושית של תשעה וחצי מיליון זוגות בתי שחי מיוזעים בפרצוף שלי. וכשמדרבנים אותי “לצופף שורות” ו”לא לירות בתוך הנגמ”ש” אני מתחיל לספור אצבעות בכף היד, כי זה חייב להיות חלום בלהות שבו חזרתי לצבא.
מי שמסתובב עם פטיש, אומר הפתגם, יראה בכל מקום מסמרים. ומי שמסתובב עם אלונקה על הכתפיים יראה כל הזמן פצועי מלחמה. אנחנו תרבות של אלונקות ונגמ”שים, נלחמים כל כך הרבה זמן עד ששכחנו על מה, מהו הדבר האחד שראוי להילחם עליו: חיים. פשוט חיים, סתם חיים. לא גבורה, לא גאולה, לא תהילה. מאסטר שף. מנגו. יומולדת לילדה. בריזה מהים. שיר חדש של עומר אדם. אלה הדברים שמחבלים מבקשים להשכיח ממך. אלה הדברים ששר הביטחון שלך מבקש להשכיח ממך כשהוא מבטיח מלחמה ארוכה וכואבת בצפון.
ולכן זה כמובן זמן מעולה להתמסר לגידול של משהו באדמה, לא חשוב מה. עציץ, אדנית או גינה. החוויה הזאת של לקום כל בוקר ולראות מה נשמע, כמה עלים כבר יש, האם נפתח הפרח, האם צריך לגרש זחל, האם האדמה מספיק לחה; קצת כמו לספור אצבעות. זה מנתק אותך מכותרות ומסיסמאות ומדביק אותך לכאן ועכשיו, למחזוריות הנצחית של הטבע, לאנרגיית החיים האינסופית שרק מחכה להירתם למשהו, למישהו.
תהילה המאיירת ציירה אותי עם עציץ גאנג’ה. לא לזה התכוונתי, נשבע, לא יודע איך עלה בדעתה לחבר דווקא אותי עם סמים קלים. אבל תכלס גם צודקת. כי אני לא מכיר דוחה פטישים יותר יעיל מגאנג’ה. חוץ מפטריות קסם אולי. אבל כל אחד וטעמו עמו, כמובן. מה שאני אומר הוא שהחומרים המכונים “משני תודעה” (אני מעדיף “מרחיבי תודעה”) הם לפעמים התזכורת הכי מהירה לכך שהחיים הם יותר מהציטוט האחרון של סמוטריץ’.
נכון כל האנשים אומרים שהתקופה הזו “גרמה להם להתפכח”? זה אחד הביטויים המדכאים ביותר שאני שומע לאחרונה. כשהם אומרים “התפכחתי” הם אומרים “איבדתי אמונה”. בכל פעם שמישהו מתפכח, פיה מאבדת את כנפיה. לכן כל כך חשוב שאנשים יתמסטלו קצת – מגאנג’ה, וודקה, פטריות, נשיקות, גת או איוואסקה – לא חשוב מה, על טעם וריח – רק לא להתפכח.
ואז התפכחתי
אוקיי, בואו נפתח את זה.
יש לי שני חלקים. חלק אחד, נקרא לו לצורך העניין גבי, הוא זה שהוביל את כתיבת השורות הקודמות, והוא נחוש להסתער בעיוורון קדימה עם הג’יהאד ההומניסטי שלו, על סף התהום ומעבר.
והחלק השני, נקרא לו גבריאל, כבר פוחד לקרוא פוסטים בפייסבוק שמעוטרים בפנים צעירות, שלא לדבר על פני ילד מחייכות; גבריאל כבר לא מסוגל להכיל את פרצופם האטום של קברניטי מצעד המוות הנורא מדרום ועד צפון, מהעבר הזה של הגבול ומעברו השני. הוא אומר כוסאומו מאסטר שף, איך הם מעזים. גבריאל היה מזועזע ממני כשצפיתי בפרקים מדי שבוע (אבל אפילו הוא חייב לכבד אישור רפואי, תודה לאלה). הוא בז לי ומתבייש בי על שאני כותב פה על מנגו ועל ילד-במבי.
ובגלל זה זה כל כך חשוב. כי מרגע הקמת המדינה הזאת שוכנענו שזה לא חשוב, השמחות הקטנות והטיפשיות שלנו, האזרחים הקטנים והמטופשים. זה אפילו מביש. הכל פה חיים או מוות, הכל פה חירום. זה החמיר והעמיק בשנות הקורונה, שבמהלכן נוכחנו בתופעה פיזיקלית מרתקת: ככל שגובר החירום מצטמקת החירות. אז מה אם אין מסעדות, הופעות, מסיבות, נסיעות, טיולים, חגים, חתונות, ספורט? כל הדברים האלה הם מותרות, שטויות קטנות ומטופשות של אזרחים קטנים ומטופשים. שנות הקורונה מעולם לא תמו (ולראיה – חוק סמכויות החירום לקורונה עדיין בתוקף) – הן רק התמזגו לתוך החירום הבא. ושוב אין מקום לשמחות הקטנות והמטופשות שלנו, אין לנו זכות להיאחז בפיסות זעירות של אור. זה לא יאה, זה מפריע לאבא ואמא להתרכז.
כמעט כל מי שלמדה בבית ספר ישראלי מכירה את זה – טקס יום השואה, כולם וגם את בחולצות לבנות מגוהצות ופנים אבלות. מיטל מי”א 2 שרה “ונזכור את כולם”, העיניים שלך תופסות לזיק אחד את העיניים של אוריה ופתאום קורה הנורא מכל, מזנק לך מהבטן כדור לוהט של צחוק, ואת מנסה לחנוק אותו בכל מחיר, ואת רואה שאוריה קלטה אותך, ואבוד לשתיכן.
האמת היא שזאת תגובה מאוד בריאה. הטבע מבקש איזון, הכל בו מתקיים בו-זמנית גם אם בעינינו זה לא ראוי. הצחוק הזה שעולה ממעמקי בטנך באמצע הטקס הוא כמו הזרע שמתעקש לנבוט בלב גחלי יער שרוף. העונג הזה שאתה חווה כשהטחינה מהפיתה של הקבב נוטפת עליך חצי שעה אחרי שהתבשרת על חבר שהותר לפרסום – הוא מלחמת הקיום שלך, לא נעים להודות, אבל זה אחד הביסים הכי טובים שאכלת בחיים שלך. אתה עדיין חי קיבינימט. זדיינו מוחמד ויחיא, קפצו לי בנימינים. סליחה גבריאל, לא להפריע. אני פה אטפטף לי קצת עמבה מלמעלה, מה כבר ביקשתי. חמש דקות מזויינות בגן עדן. וקולה.
הכל כן חוץ מטופו שהגוף לא ממש מעכל. תלמד מה הגוף שלך יכול לעכל ומה מתאים לך לאכול ( למשל לפי סוג דם ) ואז נראה אולי תרגיש יותר טוב. בלי איווסקה, פשוט קצת אמונה זה סם נהדר בלי תופעות לואי.
נכון מקומם שלוקחים מאתנו את כל הקצפת והדובדבן, רק אמונה תחזיר אותנו לגן עדן.
המזון משפיע על הנפש. ומקוממם אותי הכפיה שלהם. אך הכופה על עצמו כופה.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
נהדר
מרגש, מרומם מהדהד , כולל ובעיקר בציור של הג׳אנגה🥭
תודה על המילים ועל האישור להישאר שפויים.
הכל כן חוץ מטופו שהגוף לא ממש מעכל. תלמד מה הגוף שלך יכול לעכל ומה מתאים לך לאכול ( למשל לפי סוג דם ) ואז נראה אולי תרגיש יותר טוב. בלי איווסקה, פשוט קצת אמונה זה סם נהדר בלי תופעות לואי.
נכון מקומם שלוקחים מאתנו את כל הקצפת והדובדבן, רק אמונה תחזיר אותנו לגן עדן.
המזון משפיע על הנפש. ומקוממם אותי הכפיה שלהם. אך הכופה על עצמו כופה.
תודה ❤️