לידה היא לא מחלה

צילומים: ליהי עמיצור לובל, מיילדת בית ומחברת הספר ״לידה, מלאכת החיים״

בשנים הראשונות לקיום המדינה, לא היה צורך ביום ייעודי ללידות-בית. כמעט כל הנשים ילדו כך, וביטוח לאומי נהג לשלם למיילדת שבאה מהקהילה. היולדת זכתה אז לליווי רציף של מישהי שהכירה מקרוב את רצונותיה, את גופה ואת סביבתה לאורך כל ההריון. הלידה היתה המשך של תהליך ארוך שהשתיים חלקו.

לידה בבתי חולים היתה חריגה באותם ימים. רק נשים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה יכלו להרשות לעצמן קבלת משככי כאבים בזמן הלידה (אתר למשל), עבור תשלום, והן היו יולדות בבית חולים. ומקרב כלל הנשים, מי שאובחנה בהריון בסיכון היתה מופנית אף היא ללידה בחדר לידה.

עוד בקטגוריה

כשבנו את בתי החולים, הצטברו המון מיטות שהיה צריך למלא. מעמד הרופאים, אז כמו היום, היה גבוה יותר ממעמד המיילדת: הן ברמת המגדר, הן ברמת ההשכלה (משום שרק גברים היו מוסללים ללימודי רפואה) והן מבחינת יחסי הכוח בתוך שדה הלידה.

עם הזמן, גם האוכלוסיה ה”פשוטה” רצתה לקבל תנאי לידה רפואיים. לעובדה שהיו מיטות שהמתינו במחלקות התווסף הפחד הטבעי מתקלות וסיבוכים במהלך הלידה, ואלה הביאו בסופו של יום לשתי גישות במיילדות.
הגישה הראשונה היא זו שרווחה תמיד במערכת הבריאות ובפועל קיימת עד היום: הלידה היא סוג של “פצצה מתקתקת” על פי הגדרת משרד הבריאות. הרפואה היא זו שאחראית על הלידה. הרופאות והרופאים תופסים פיקוד על האישה. איש לא מעלה בדעתו את ההנחה שהגוף יודע מעצמו את העבודה. בידי הרופאים הכלים לזרז לידה, לקצר את התהליך, לשכך כאבים, והם אחראים על הנושא. פערי הכוחות במערך הזה ברורים: רופא זכר לבן בעל השכלה – מול מטופלת, אישה, “נבערת” שלא יודעת מהחיים שלה ואין מה לסמוך עליה בענין חשוב כל כך כמו לידה.

רגולציות מצמיתות בשדה הלידה ידועות מזה עידנים; פרעה ציווה להשליך את הבנים הבכורים ליאור. סין ניסתה לצמצם את האוכלוסייה על ידי תקנת חוקים שהתירו לידת ילד אחד.
לפני אלפני שנים וגם היום – מדובר על אקטים פוליטיים של שליטה (בנשים) במרחב שבו מלכתחילה הכוחות אינם שווים. בימינו בישראל, חשוב לזכור נתון נוסף בתוך המשוואה: חדר לידה בבית חולים מקבל 15 אלף שקל על כל יולדת שנכנסת בשעריו. ובמילים אחרות: בית החולים מפסיד 15 אלף שקל על כל אישה שבחרה ללדת בבית.

לעומת הגישה הרפואית הזכרית השלטת קיימת הגישה המיילדותית: האישה יודעת ללדת, לכך היא נועדה. הלידה היא תהליך טבעי והגוף יודע מה עליו לעשות בכל רגע נתון. ליווי רציף של דמות אחת לאורך ההריון והלידה הוא חשוב ומהותי ללידות טובות. זכות האישה לגופה מעוגנת בחוק זכויות החולה, והיא מופרת כמעט בכל רגע נתון.

למרבה הצער, הגישה הראשונה היא הרווחת, השלטת והשכיחה באופן כמעט מוחלט בימינו.
בעבודתי כדולה מזה 17 שנים, וכחברת ועד ב”התנועה לחופש הבחירה בלידה”, אני נתקלת לעתים קרובות באלימות מיילדותית מזעזעת. המספרים לא משקרים; במחקר שנעשה על ידי התנועה לחופש הלידה נמצא כי מתוך 1700 יולדות, 58% מהנשים לא קיבלו את ההחלטות החשובות לגבי הלידה שלהן. 41% דיווחו כי לא כובדה הפרטיות שלהן. 32% זכו ליחס לא הולם במהלך הלידה, פגיעה מילולית או פיזית, פעולות רפואיות ללא הסכמה, וכן הפחדות ואיומים כי אם לא יעשו מה שהרופא ממליץ הן “הורגות את התינוק שלהן”.

מודעה

זוהי, כאמור, הגישה הרפואית הרווחת. נשים שבוחרות בלידה ביתית נתפסות כמי שנוהגות בחוסר אחריות משווע והמערכת כולה מגויסת כנגדן. לכך מוסללים הרופאות והרופאים בבתי הספר לרפואה. בישראל, עד לפני כשנתיים נשללו מיולדות-בית מענקי הלידה. היולדות נדרשו ועדיין נדרשות לעמוד בעלויות – מיילדת, דולה או רופאה שנכחו במהלך הלידה. כל אלה הם עונשים וקנסות על כך שבחרו שלא ללכת בתלם שהותווה על ידי משרד הבריאות.

הגישה של המערכת ושל גורמים ממשלתיים גורסת שלידות בית הינן מסוכנות מאוד.
על פני הזמן היו ניסיונות שונים במקומות שונים לאפשר בחירה ליולדת היכן ועל פי איזו מתכונת היא בוחרת ללדת. הוכשרו חדרי לידה שבהם היה ניתן ללדת עם מיילדת פרטית – בתוך בית החולים. אבל שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן נזעקה וביטלה את האופציה הזו בטענת “אי שיוויון” (כיצד יתכן שיולדת מסוימת בעלת ממון תוכל להיעזר בשירותי רפואה פרטית בתוך כותלי בית חולים, ונשים שידן אינן משגת לא יוכלו לעשות זאת?”). על פניו, טיעון שוויוני יפה. בפועל, פגיעה באותן נשים שכן רוצות להשתמש בכספן על מנת ללדת כפי שהן רוצות ולא מאפשרים להן (גברים אינם מוגבלים בפנייה לשירותים רפואיים פרטיים).
מרכזי לידה אחדים שהוקמו ופעלו ואפשרו קיום לידה טבעית (לידת בית) הוצאו מחוץ לחוק ונסגרו. סגירת מרכזי הלידה הביאה לתוצאה הפוכה, וגרמה לעליית הסיכון ליולדות

הלא שגרתיות. נוצר מצב אבסורדי. אישה שהחליטה שהיא רוצה ללדת באופן שאין לו מענה בבית חולים, ניצבה מול שתי אפשרויות: ללדת לבד ללא ליווי מקצועי, או למצוא רופא או רופאה שיסכימו להיות לצידה כדי שיוכלו לאתר תקלות ולפעול בהקדם בשעת הצורך. אך הרוב המכריע של הרופאים המיילדים נמנעים מלשתף פעולה עם לידות בית כיום, בשל החשש להתייצב מול המערכת, לשאת במחיר של הסתבכות משפטית, ולקחת אחריות על הסתבכויות וסיכונים פוטנציאליים. הפחד להיתבע על ידי היולדות עצום.

בהזדמנויות רבות שבהן אני מדברת על לידת בית, התגובות הן מיידיות ואוטומטיות: “זה מפחיד. ואם יקרה משהו? ואם יהיה סיבוך? ואם יקרה נזק לתינוק? זה לא מסוכן מדי? זה נשמע לי לא אחראי”, וכדומה. אבל העובדות מראות מציאות שונה. ישנם מחקרים רבים על לידות בית ותוצאות הלידה, מחקרים שבדקו את מידת השכיחות של תקלות, פגיעות ממשיות, סיבוכים למיניהם, מעבר לניתוחים, לידות ואקום ועוד. הממצאים חד משמעיים: התוצאות ברוב המקרים הן טובות יותר בלידות בית. ובמקרים שבהן היו תוצאות רדיקליות, הערכים היו שווים פחות או יותר. פיפטי פיפטי, לידות בית חולים מול לידות בית. אלא שהפחד מדבר מגרונם של אנשים והוא ממשיך לחזק ולבצר את הגישה השלטת.

בפועל, ליוויתי בחיי הרבה מאוד לידות בית מדהימות ביופיין. הבת שלי ילדה שתי לידות בית בארה”ב עם מיילדת, דולה, הבעל שלה ואני (על תקן אמא/סבתא ולא על תקן הדולה שאני). אני יכולה לספר כמה שזה קסום ונכון ושקט וזורם ונוח. אין עלייה של אדרנלין וכל המתח הנלווה מעצם הבהילות והיציאה אל בית החולים, אל מקום לא מוכר. יש חום ושקט, אהבה והגנה. כל מיילדת מעודכנת מביאה היום ציוד החייאה למיילדת. ומי שחפצה בכך, מציבה אמבולנס מחוץ לבית – ליתר ביטחון, למקרה שהיא תיפול בסטטיסטיקה ותיקלע למצב מסכן חיים עבורה או עבור התינוק. אם רואים חלילה משהו חריג, יש מספיק זמן להתפנות לעזרה רפואית קונבנציונלית (לעתים רחוקות ישנם סיבוכים פתאומיים מאוד נדירים שגם בבית חולים קשה לתת להם מענה). היום, אישה שבוחרת בלידת בית, יכולה להרכיב לעצמה באופן מודולרי ממש את סגנון הלידה ואת כל מה שנכון ומתאים לה באופן אישי.

בתי ילדה באמבטיה בביתה. היא היתה מסטולה אש מהחומרים הטבעיים האופייאטים שמופרשים בגוף. בכל שלב ושלב היא ידעה בדיוק מה קורה לה. “I’m in the zone” היא אמרה כמה פעמים תוך כדי. וגם את המשפט הלא ייאמן הבא: “אני מרחמת עליכם שאתם לא מרגישים את מה שאני עוברת…”. ואז:” אמא!!! זה כואב!!!” ואז: “הנה אני נושמת.” מדהימה, עוצמתית, חייתית ויפהפיה.

הקטנות נולדו אל תוך הידיים שלה ושל בעלה. היא שכבה במיטה והיניקה מיד בשכיבה.
השיליה נותקה רק כעבור כמה שעות ומיד הפעלנו את המשך “שרשרת המזון”: אני האכלתי אותה חביתה עם הרבה כמון וגהי, כמנהג המרוקאיות, המוסלמיות והתימניות. והיא שכבה מאושרת, היניקה ונחה.
מי ייתן שכל אישה תוכל ללדת ככה בארץ ובכל מקום.