למה חייבים ועדת חקירה אזרחית?

הבנו די מזמן שהגינות איננה תכונה הממוקמת גבוה, או בכלל, ברשימת התכונות של פוליטיקאים, לכן בבואנו לבדוק מה אומר החוק לגבי חקירת מחדלי המחוקקים עלינו לזכור שהחוק נוסח ע”י הנחקרים העתידיים. באנגלית זה נקרא “לתת לשועל לשמור על הלול” ובעברית “לתת לחתול לשמור על השמנת”.

הטיעון “זה לא הזמן…” שמיד לאחריו מופיעות מילות הקסם “ועדת חקירה ממלכתית”, הן טיח, שליכטה על פצעים מדממים של עם אבל וזועם. כפי שאבקש להוכיח, זה אף פעם לא הזמן. ועדות חקירה ממלכתיות, קל וחומר ועדות ממשלתיות, הן פלסטר על מחלה ממארת שאוכלת אותנו בכל פה – מחלת החפיף, הבריחה מאחריות והיעדר הבושה.

נתחיל כמעט מהסוף. אסון הר מירון, זוכרים? 45 ממשתתפי ההילולה נהרגו, ביניהם ילדים רבים, כ-150 נפצעו, וחודשיים אחר כך הכריזה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

עוד בקטגוריה

כשהשלטון בנוי על ערימת שקרים, כל פיסת אמת היא איום קיומי

22/10/2023

14,13,12,11 – דג מלוח!

12/10/2024

שחור בעיניים

12/10/2024

נא להתרחק משפת הרציף

13/08/2023

מה קרה מאז? בשנתיים הראשונות לקיומה התנהלה הועדה בעצלתיים. ביום 6/9/2023 החל שלב הסיכומים בפני הועדה. לפני כן שלחה הוועדה מכתבי אזהרה לאוחנה ולנתניהו, פרסמה המלצות לאופן שבו יש לאבטח את האתר הקדוש ו… זהו, תודה רבה ושלום ובהצלחה לכולם. הנה אנחנו כאן, עם אסון מחריד שבעתיים. האסון האחרון מחק באופן מוחלט כל משמעות למסקנותיה של הוועדה לאסון הר מירון, גם אם יפורסמו אי פעם וגם אם יהיו חריפות ונוקבות. ספק רב אם המסקנות ימליצו על הגשת כתבי אישום פליליים. וגם אם ההמלצות יהיו קיצוניות ממש, מדובר אך ורק בהמלצות כי גם לוועדת חקירה ממלכתית אין סמכויות מעבר לכך.

חוק ועדות חקירה הוא הדוגמא לחוק שנוסח ע”י החתול בכדי למנוע מאזרחי המדינה לחקור אודות השמנת. ואבקש להדגיש, ועדת חקירה ממלכתית היא הקצה של הקצה, הסנקציה הכי חמורה שיש נגד נבחרי ציבור וגם היא, לדעתי המבוססת על החוק ועל ארועי העבר, חסרת משמעות לחלוטין. ויש עוד סוג של ועדה – “ועדת חקירה ממשלתית” שעליה אפשר בהחלט לוותר מראש כי משמעותה אפסית.

מה ההבדל בין ועדת חקירה ממלכתית לוועדת חקירה ממשלתית? גם שמים וארץ, וגם, במחילה, שתיהן גופים מעוקרים מיסודם. כוחם של הוועדות הללו הינו ככוחו של השעיר לעזאזל, מישהו לשלוח למדבר ביחד עם הזעם והאחריות.

ועדת חקירה ממלכתית מוקמת על פי החלטת הממשלה (סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968). עד היום הוקמו 20 ועדות חקירה ממלכתיות בנושאים שונים. שתיים מהוועדות הוקמו בעקבות מלחמות – ועדת אגרנט (1973) לאחר מלחמת יום הכיפורים וּועדת כהן (1982) לחקר הטבח בסברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון. על שתיהן אפרט בהמשך.

מודעה

ועדת בדיקה ממשלתית המכונה בטעות ועדת חקירה ממשלתית, מוקמת על פי חוק יסוד הממשלה התשס”א-2001. הממשלה או אחד משריה מוסמכים להקים ועדה לבירור עניין שנמצא בתחום אחריותם. ועדת זיילר לחקירת פרשת האחים פריניאן (2006) היא דוגמה לוועדה כזו. ועדת זורע הוקמה בעניין פרשת קו 300 וּועדת צ’חנובר (1997) לחקירת פעולת ההתנקשות (הכושלת) במנהיג החמאס ח’אלד משעל בירדן. 

חברי ועדת החקירה הממלכתית ממונים ע”י נשיא ביהמ”ש העליון. את חברי ועדת הבדיקה הממשלתית ממנה ראש הממשלה או השר שהחליט על הקמת הוועדה. במקרה של ועדת הבדיקה, לממשלה יש השפעה ישירה על זהות חבריה – בניגוד לוועדת חקירה ממלכתית, שאת חבריה בוחר גורם חיצוני שאינו בממשלה. ההפתעה היא שבפועל, גם ועדת חקירה ממלכתית נשלטת ע”י הממשלה, שכן סעיף 1 לחוק ועדות חקירה מקנה לממשלה ולה בלבד את הסמכות להקים ועדת חקירה, ואת הדוח על הוועדה להגיש לממשלה עצמה. 

גם הגדרת נושא החקירה של ועדת החקירה הממלכתית נתונה לסמכותה המלאה והבלעדית של הממשלה: “בהחלטה על הקמת ועדת חקירה תגדיר הממשלה את העניין שיהיה נושא החקירה”. הממשלה יכולה בהחלט לקבוע מה בדיוק יהיו גבולות החקירה, לפי סעיף 3: “הממשלה רשאית, על פי פניית ועדת החקירה, להבהיר, להרחיב או לצמצם את נושא החקירה.”

וכך למשל ממשלת ישראל הנוכחית יכולה להגדיר לוועדת החקירה הממלכתית את שאלת המחקר במילים: “הכשל הצבאי שהביא לארועי 7/10”. זה מספיק כדי לנקות מראש את הפוליטיקאים, כי תחומי סמכותה של הוועדה צומצמו מראש לשאלת “הכשל הצבאי”.

הוסיפו לזה את האקרובטיקה של שר המשפטים לוין למנות לנשיא העליון שופט “נוח” במקומה של אסתר חיות הפורשת, והרי לך ועדת חקירה ממלכתית מהונדסת מראש. כמה פשוט, וכמה נאיביים מי שסבורים שהאמת תשוחרר ממרתפיו של נתניהו באמצעות ועדת חקירה ממלכתית.

ומהן סמכויותיה של ועדת חקירה ממלכתית? בהיבט הפרוצדורה – כמו סמכויות של בית משפט ביושבו בהליך פלילי. אבל בהיבט התוצאה? כלום ואפס. הסמכויות העיקריות של בית משפט פלילי ניטלו מכל ועדות החקירה הממלכתיות: הן אינן מוסמכות לתת מתן פסק דין שיטיל אחריות פלילית ויקבע עונש למי שנמצא חייב בדין. החלק החשוב הזה נגרע מסמכותה של הוועדה ולא בכדי. המחוקקים דאגו לכך שעניינם יעבור סבב נוסף של שנות התדיינות רבות במטחנות המערכת המשפטית. להם יש זמן. 

אם כך מה המשמעות של הסקת המסקנות של הוועדה הממלכתית? הן אינן יכולות לשמש ראיה בכל הליך משפטי, אין להן תוקף משפטי מחייב. לכל היותר במקרה של חשד לפלילים תעביר הוועדה את החשדות לידיו של היועץ המשפטי לממשלה שהוא מוסמך לפתוח בחקירה פלילית. אם בכלל, ההליך הפלילי יתחיל מאפס, ובלי שניתן יהיה להשתמש בראיות מתוך דוח הוועדה.

תעלולי החקיקה סידרו לנבחרי העם הכפופים לחוק אבל גם מנסחים אותו, הנחות מפליגות עד כדי כך שגם אם תקום ועדת חקירה ממלכתית וגם אם תורכב מנציגים הכי ניציים לממשלה, וגם אם מסקנותיה יהיו הכי קיצוניות שאפשר לשער, עדיין, המסקנות יושחרו, יוסתרו לעשרות שנים, והאחראיים יוכלו לישון בשקט בווילה המאובזרת של המליארדר התורן.

אז על מה המהומה? כרגיל על מאומה. במדינת ישראל יש מוסדות ביקורת לרוב, הבכיר ביותר שבהן הוא מבקר המדינה שדוחותיו השנתיים משמשים תמיכה מוצלחת ביותר לעציצים קורסים, והם מעולים גם למי שעדיין זוכר איך מייבשים בין דפיו פרחים. במשרד מבקר המדינה מועסקים כ- 700 עובדים קבועים  בשכר מלא ובדרגים גבוהים של השירות הציבורי. מלבדם נדמה שאף אחד אחר לא מרוויח כלום מקיומו של המוסד החשוב הזה אך הבלתי יעיל לחלוטין.

ברור לחלוטין שמינוי ועדת חקירה ממשלתית לחקירת אסון ה – 7/10 הוא טיוח מראש. חבל על הקצאת תקציב הבורקסים לבנדוד המטאפורי של מיקי זוהר. ואני טוענת, שגם אם יקרה הנס ותוקם ועדת חקירה ממלכתית, תוצאותיה ידועות מראש – 1. טיוח. 2. הסתרה והשחרה מהציבור למען “בטחון המדינה”, ומעבר לזה כלום.  

להוכחת הטיעון הלא פטריוטי הזה, אפשר להציץ בתוצאות עבודה רבת שנים של שתי ועדות חקירה ממלכתיות מהעבר.

הוועדה המפורסמת ביותר בימיה של מדינת ישראל היתה ועדת אַגְרָנָט. הייתה זו ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ביום 21 בנובמבר 1973 כדי לחקור את המחדלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים. לראש הוועדה מונה הד”ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, וחבריה היו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה הד”ר יצחק נבנצאל והרמטכ”לים לשעבר הפרופ’ יגאל ידין וחיים לסקוב.

הממשלה הגדירה את נושאי החקירה כדלקמן: “הכנות צה”ל למלחמה, המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ומהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב.” בהתאם לכך, הממשלה הגבילה את עבודת הוועדה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים.

מעצם הגדרת נושאי החקירה ע”י הממשלה וצמצומה לשאלות שהוגדרו ע”י הממשלה עצמה, נותרו שאלות רבות מחוץ לתחומי החקירה והתשובות לרובן לא נודעו עד היום.

ב־1  באפריל 1974 הגישה הוועדה דו”ח ביניים, שפורסם למחרת ועורר סערה. בדוח הביניים קבעה הוועדה כי היו בידי אגף המודיעין ידיעות רבות שהתריעו על המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון. הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. 

בעקבות פרסומו של דו”ח הביניים התפטר הרמטכל דוד אלעזר מתפקידו, וראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה, שלא מצאה כי היא אחראית למחדל. 

ב־30  בינואר 1975 הוגש הדו”ח הסופי של ועדת אגרנט. רוב עמודי הדו”חות נותרו חסויים למשך 30 שנה, אולם בשנת 1995  בעקבות עתירה לבג”ץ הותרו לפרסום כל הדו”חות למעט כ־48 עמודים שנותרו חסויים. עם השנים, הפך דו”ח הוועדה להיות שנוי במחלוקת שכן לא עסק בניהול המלחמה עצמה, ופטר לחלוטין את הדרג הפוליטי מכל אחריות – בעיקר את שר הביטחון משה דיין.

לאחר ה – 7 באוקטובר ראוי להאיר בזרקור אחת ממסקנותיה של ועדת אגרנט העוסקת ביחס שבין ניתוח הכוונות לניתוח היכולות של האויב לצורך צפיית מהלכיו. ועדת אגרנט קבעה באופן נחרץ שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה”ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב. יש הטוענים שבמסקנה זו עיקרה ועדת אגרנט את הקונספציה המדינית שמנתחת מאז יכולות בלבד ומתעלמת מכוונות מוצהרות. 

ונעבור לועדת כַּהַן – “ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות”, הוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי “לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה”. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, וכיהנו בה היועץ המשפטי לשעבר, שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת.

טבח סברה ושתילה היה אירוע מכונן ונפשע במסגרתו טבחו אנשי הפלנגות הנוצריות במאות מתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה שבמערב ביירות. הטבח התרחש במהלך מלחמת האזרחים בלבנון  בין 16  בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982. כוחות הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים בידיעתו ובחסותו של צה”ל שכוחותיו כיתרו את המחנות. צה”ל הורה לאנשי הפלנגות לפגוע בפעילי אש”ף בסברה ושתילה, כחלק מהשתלטות צה”ל על מערב ביירות. במהלך העימותים במחנות קיבלו נציגי צה”ל דיווחים על טבח ועינויים, אך הם לא נקטו בכל פעולה כדי למנוע זאת. מספר ההרוגים בטבח שנוי במחלוקת והוא נע בין כמה מאות ועד ל-3000 מוסלמים.

ועדת כהן פרסמה את מסקנותיה ב-7 בפברואר  1983 וקבעה שלא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של צה”ל בטבח סברה ושתילה. עם זאת נקבע, כי מספר קציני צה”ל ידעו במהלך הטבח על קיומו ולא פעלו בנחרצות מספקת להפסקתו.

מעבר לכך הוועדה קבעה כי שר הביטחון אריאל שרון היה אחראי באופן מסויים לטבח שכן התעלם מהסכנה שהפלנגות הנוצריות ינקמו במוסלמים על רצח בשיר ג’ומייל . הועדה המליצה ששרון יתפטר. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הועבר לתפקיד של שר בלי תיק.

מסקנותיה של ועדת כהן היו בסיס להליכי אזרחיים, בין השאר לתביעת דיבה שהגיש אריאל שרון נגד הטיימס. 

עם הגשת דו”ח הוועדה בפברואר 1983 סבר בגין שהקטע המתייחס אליו מחייב, ולו בעקיפין, את התפטרותו שלו. מסביבו נעשו מאמצים למנוע ממנו את ההתפטרות, אך ביום ראשון, 28 באוגוסט 1983. לאחר תקופת זמן שבה בחן את עצמו, הגיע מנחם בגין למסקנה שעליו להגיש את התפטרותו. באותו היום הודיע לממשלה:” ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה, ובאתי באופן מיוחד לישיבה זו של הממשלה כדי למסור את ההודעה, משום שבזה קשור תהליך קונסטיטוציוני מיוחד, וכל עוד לא מסרתי את ההודעה הזאת – תהליך זה כלל לא יתחיל”. 

פעם פעם, כשבמדינת ישראל עדיין היתה בושה לא רק כסלוגן בהפגנות, בושה אמיתית, כזו עם סומק בלחיים והשפלת מבט, כזו עם צמד המילים “אני אחראי”, או רחמנא ליצלן – “אני מתפטר”, היתה משמעות ציבורית לחקירה ממלכתית ולמסקנות שהיא מביאה לציבור. היום, כשהמילה המוקצית “בושה” הוצאה מהלקסיקון והיא מועמדת להדחה אחרי שתושלם הדחת המושג – סבירות, אין שום משמעות לתהליך שבו שלושה מכובדים, שניים מהם שופטים, יתכנסו וידונו בכובד ראש בניסוח התשובה לשאלה שהוגדרה ע”י החשוד העיקרי.  

 פעם פעם, המדינה היתה הרבה יותר קטנה, הציבור היה הרבה יותר מעורב, מקורות המידע היו דלים והנגישות למידע קריטי היתה אפסית. היום יש אינסוף מידע בחוץ – ברשת, בכלי התקשורת, בפירסומים בארץ ובחו”ל, ברשתות החברתיות בארץ וגם במדינות ערב ואפילו בעזה עצמה. הכל מונח על השולחן, צריך לבדוק, לחקור, לאסוף, ולפרסם.

ולכן אנחנו סבורים שהיום צריך לבצע עבודה אזרחית מסוג שונה, עבודה שבה הציבור חוקר עבור עצמו. עבודה שבה הגדרת השאלות לחקירה לא תתבצע ע”י החשוד. שהחוקרים לא ימונו ע”י צד שמכוון את התוצאה מראש, ושלא תהיה השחרה והסתרה.

ולכן אנחנו מקימים את ועדת החקירה האזרחית. גם אם לא נגיע לאמת, די לנו שנתקרב אליה בכלים שנתונים בידנו.  

לחצו למעבר לקמפיין הגיוס להקמת ועדת חקירה אזרחית לאירועי ה-7.10 >>