“באמא’שך גבי, מה שר החינוך עכשיו? הרי אני מתאים להיות שר בדיוק כמו שאתה מתאים להיות ראש ממשלה”, ככה אמרתי לו לעורך העיתון וכבר חשבתי שסגרנו את הפינה האפלולית הזאת ואני יכול להמשיך לשוטט לי לבדי בחוסר מטרה בברלין המושלגת.
אבל אז, במפתיע, הגיעה הודעה מחשמלת מהנכדה שלי. זאת שעוד לא נולדה, שאפילו לא יודעים מי מהילדות שלי תהיה האמא שלה. “היי סבא”, היא אומרת לי “אתה כבר לא צעיר, כבר גידלת כמה ילדות ועזרת לכמה אנשים לאהוב את עצמם ולהירפא מהגיהנום של ילדותם, אמא אמרה לי שאפילו הקמת בית ספר, אז מה אכפת לך, תגיד להם, לכל ההורים אובדי העצות האלה מה באמת ילדים מבקשים, תגיד להם מה אתה היית עושה, אם היו מפקידים בידיך הרועדות את ילדי ישראל?”
כשאני מדמיין את החיוך שפרוש על פניה הקורנות הופך לעננה של אכזבה כשאני מספר לה שהתחמקתי מהמשרה שהוצעה לי, אני לא יכול לעמוד בזה. אחרי הכל הנכדה שלא נולדה הראשונה שלי! מדלג על דור או שניים ומנסה בכנות ובאחריות לענות לה. מה אני יכול כבר להוריש לה מלבד כמה רעיונות? אז מה את שואלת נכדה דמיונית מתוקה שלי?
דבר ראשון אני רוצה לדעת מה אתה חושב שילדים אמורים לקבל ממשרד החינוך?
טוב. קודם כל, כדי לכבד את הילדים נשנה את שם המשרד שלנו. אני עוד לא פגשתי את הילד שצריך שיחנכו אותו. למרות שפגשתי המון מבוגרים שרוצים לחנך וגם כאלה שמוכנים להישבע שהחינוך שקיבלו כילדים הועיל להם. אבל כמו שאת כבר יודעת, ללמוד על טבע האדם ממבוגרים זה כמו ללמוד על טעמו של תפוח מתפוח רקוב. אני מעדיף להקשיב לילדים. מה לדעתך השם ההולם למשרד שמייצג את מה שהמדינה הזאת רוצה לתת לכל הילדים שלה? כמו כל מחנך שמכבד את עצמו אני זורק שאלה ומיד עונה עליה… בעוד הנכדה שלי, במבט מהורהר, מסתכלת מבעד לשמשה באנשים שצועדים בשלג, מחפשת שמות, אני מציע: משרד היצירה.
תכל’ס, תקציב המשרד כולו יהיה מוקדש לפעוטות וילדים ונערות וצעירים. ואנחנו (במשרד היצירה) אשכרה בפועל נברא יש מאין את עתיד המדינה. איך שאנחנו רואים את הילדים ומה שאנחנו במשרד נותנים להם בהווה, יעצב את דמות המדינה בעתיד. כך בעזרת השם החדש שבחרנו (פה אחד) גם נבדל את המשרד שלנו ממשרדים אחרים, כמו משרד הביטחון, משרד המשפטים ומשרד הבריאות, שבעיקר עוסקים בהישרדות. למנוע אסונות, להגן מפני אויבים, להקל על הקיום ולשמר את מה שהושג עד כאן.
טוב, סבא, תקרא למשרד שלך איך שאתה רוצה אבל מה המשרד שלך עושה עם הילדים האלה?
מודעה
אוקיי. אז את שואלת למעשה מה ילדים מבקשים לקבל מהשבט, קהילה, מדינה שלהם?
אני בטוח שאת תאהבי את המדיניות שלי, אבל תהיי מוכנה לזה שזה יעצבן את כל מי שחינוך בשבילו זה הקניית ידע וערכים וכבוד למסורת. כי אצלנו (בשונה ממשרדי החינוך הישנים) ילדים יקבלו מהמערכת אמון מוחלט.
עד היום משרד החינוך (כמו בכל העולם) לא הקדיש את התקציבים שלו להתחדשות אלא לשימור הקיים, בדיוק כמו משרד הביטחון ומשרד המשפטים. אבל רוח האדם היא פלאית, ותמיד היו ותמיד יהיו ילדים גיבורים שמצליחים למרות מערכת החינוך (בטח שלא בזכותה) להישאר יצירתיים ולהמציא, לחקור, לפתח ולחדש. אלא שאלה הם המיעוט. את יודעת שלמדתי פסנתר כשהייתי ילד. ואז כשאחת מהבנות שלי (את מכירה אותה ממש טוב) התחילה לנגן על פסנתר, היתה לה דרך משלה להתאמן. היא ניגנה המון שעות, רק קטעים שאהבה, נהנתה מזה והתקדמה במהירות עצומה. אבל אני הרי מבוגר ובעל ניסיון ומכיר היטב מסורת של מאות שנים של לימודי נגינה על פסנתר. אז הייתי נעמד לצידה ומסביר לה איך צריך לעשות את זה נכון. וכמה חשוב לסיים כל יצירה עד הסוף. להתאמן כך וכך דקות ברצף… למזלי ולמזלה הגדול היא נפנפה אותי בשיטתיות. וכבר בגיל 12 היכולות שלה כפסנתרנית עברו בכמה דרגות את היכולות שלי בגיל 25.
בדיוק כמו הפסנתרן הכושל שאני, כך גם מערכת החינוך המסורתית מקדישה את עצמה לשימור העבר. יש בה כאלה שממשיכים ללמד בשיטות למידה שהם מכירים מילדותם, ישנם כאלה שמקדשים רעיונות פופולריים מלפני 30 שנה כמו: “מי שעושה 5 יחידות מתמטיקה מצליח בחיים”, וישנם גם כאלה שמקדשים טקסטים עתיקים או מנהגים ישנים.
וכך תקציב משרד החינוך, במקום לשרת התחדשות ויצירה מממן את הפחד משינוי.
אנחנו במשרד היצירה נתמוך באפשרות שגלומה בכל ילדה או נער ומעצימה את התרבות כולה. אצלנו נראה ילדים חוקרים ומתנסים במרחב שנועד לכך שנקרא ילדות. כשהם הופכים למבוגרים, מתוך אמון בעצמם וחופש בחירה, הם משאירים מאחוריהם בעבר (כמו נשל מיובש של נחש) את מה שאולי התאים לנו (לא בטוח) אבל בוודאות לא מתאים להם בזמן הזה. אנחנו במשרד מאמינים בתנועה בריאה, פשוטה, בת קיימא, של התפתחות – כמו החוקיות הטבעית שבה המינים ששורדים ומשגשגים הם אלה שלומדים להתאים את עצמם לשינויים. בתנועה הזאת לפעמים משחררים תפיסות שהרגישו כמו הדבר הנכון 50 שנה (“לעשן זה גברי”, למשל) ולפעמים מנהגים שהוכיחו את עצמם בצורה אפקטיבית אלפי שנים (“כל כבודה בת מלך פנימה”).
כל הילדים שפגשתי בימי חיי – בני שנתיים, שלוש, בישראל, בסין, ביוון, וגם פה בברלין – הם יצורים מבריקים וחקרניים שמסוגלים ללמוד כל מה שירצו. אבל מה קורה איתם אחר כך? קהילה חזקה שמאמינה בדרכה פורשת בפני ילדים מגוון אפשרויות, והמבוגרים פשוט סומכים עליהם שיבחרו בתבונה המולדת שלהם את מה שטוב להם.
קהילה או מדינה חלשה, שנמצאת במאבק כדי להצדיק את קיומה ולשרוד בעולם שבו היא כבר לא ממש רלוונטית, מחנכת את ילדיה על אמת אחת, על מסורת אחת, על סט אחד של ערכים. המאבק הזה תמיד דורש כוחנות והפחדה והוא מדכא קטנים וגדולים באותה המידה.
צדקת, סבא. אני באמת אוהבת את הגישה שלך. אבל איך עושים שזה לא יהיה משרד ה…חינוק?
יש כמה קווים מנחים שלדעתי יאפשרו את זה. כבר אמרנו שמשרד היצירה נותן אמון בילדים. המורים של המשרד, גברים ונשים שאותם יפגשו הילדים, לא יחששו לתת לילדים ללמוד בכוחות עצמם ולגלות בהדרגה במה הם טובים, מה מעניין אותם, אלו מנהגים הם רוצים לשמר, ומה סוגי הידע והמיומנויות שהם רוצים להתמחות בהם. תפקיד המבוגרים יהיה בעיקר ליצור מרחב בטוח שבו הילדים יכולים להישען, לנסות, לטעות, לשחק המון וגם להיות בבלבול ובחולשה. כל אחת מהמורות וכל אחד מהמורים יהיו מקור השראה לילדים והם ילוו ברגישות את הילדים בכל התהפוכות שיעברו עליהם במסע מילדות לבגרות.
אוקיי, נחמד. עוד משהו? (היא שואלת, קצת עייפה מהנאומים שלי).
אז כן, יש עוד משהו מאוד חשוב ומהותי. משרד היצירה מתייחס בצורה שונה לגמרי גם אל ההורים. בשיטה הקיימת היום, הורים שולחים ילד למערכת החינוך כמו שמכניסים אוטו למוסך. מביאים אותו למוסכניק בבוקר, הולכים משם הביתה ומגיעים אחרי הצהריים לקחת אותו מתוקן. במוסדות משרד החינוך של היום, יש הפרדה בלתי נתפסת בין מי שנמצא עם הילדים שלנו רוב שעות הערות לבין מי שמשכיב אותם לישון, ובהרבה מקרים יש גם חשדנות ועוינות בין אנשי היום לאנשי הלילה. לא פעם המורים מנסים לתקן את מה שההורים מקלקלים, וההורים עוסקים בלרכך את פגיעות המורים. אז אנחנו, במשרד היצירה, מתחילים מההורים. אנחנו לא מקבלים למערכת ילד שהוריו לא רואים את עצמם שותפים מלאים למסע. זה כמו טיול מאורגן: המורה הוא המדריך. נפגשים לפני שיוצאים למסע. יוצרים אמון. ההורים לומדים להכיר אותו והוא לומד אותם. בגלל שהוא מנוסה במסעות האלה ומכיר כל כך טוב את האזורים של הנפש, הם פתוחים להדרכה שלו. את יודעת, שבשבטים של ציידים-לקטים ניתן למצוא ילדים שלווים ובטוחים כאלה, כי שם כל עולם המבוגרים מתאחד כדי לתמוך בהתפתחות של הילדים? ככה זה יהיה אצלנו במשרד.
אבל סבא, תרד רגע לקרקע, מאיפה יש למורים ולהורים זמן לכל זה?
יש להם המון זמן. אצלנו המורים לא מוציאים את הנשמה על דקלום ידע אינסופי בשיעורים מול לוח, על בדיקות נוכחות, על הכנה לבחינות והם גם לא מאבדים שעות שינה על קריאת עבודות בית. המורים פשוט נמצאים עם הילדים. הם מקשיבים להם. לפעמים מספרים משהו או מעבירים שיעור על נושא שהם דלוקים עליו או שהילדים ביקשו. הדרישה העיקרית שלנו מהם היא: נוכחות זה תפקיד מורכב. אבל זמן יש להם בשפע. וגם, הם כבר לא צריכים לרדוף אחרי ההורים. השותפות בין הורים למורים זו הנורמה. ברור שיקח המון זמן להשריש אותה. את יודעת כמה זמן לקח לצאצאי העבדים להרגיש חופשיים? את יודעת כמה דורות לקח (ברוך השם את כבר נולדת לזה) לתפיסה לפיה אישה היא חפץ לשימושו של הגבר להפוך מנורמה לסטייה? אז גם לתפיסה שלפיה להושיב ילדים ליום שלם על כיסאות מול לוח לקח שנים עד שהיא הפכה נורמטיבית. ילדים למדו לגמרי אחרת עד לפני 300 שנה. זה לוקח זמן.
אנחנו במשרד (תראי אני כבר מתלהם כמו פוליטיקאי) לא עסוקים בלשמר את הקיים וגם לא בלמחזר את העבר. אנחנו לשים בחיל וברעדה את העתיד, מאפשרים לילדים התרחבות והתחדשות, כי הם ילדים. אנחנו לא עוזרים לילדינו להשתלב במציאות חולה, אלא יוצרים מציאות שהולמת ילדים בריאים.
טוב סבא, (היא מחייכת חיוך גדול שיש בו גם חיבה וגם קצת מבוכה לנוכח ההיסחפות שלי). סיימת? יופי. זה נשמע ממש טוב. אני אשתדל לזכור את כל זה כשאני אהיה שרת החינוך.
