פרשת וַיְחִי
“מְצִיצָה בַּתְּהוֹם שֶׁמֶעֵבֶר לַדֶלֶת,
כְּבָר לֹא כֹּל כַּך נִבְהֶלֶת.”
(שמרית אור, “משנה לשנה”)
פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית. כראוי לשמה היא נפתחת בהכנות למותו של יעקב ומסתיימת במותו של יוסף. פרשת ויחי היא קו התפר בין האישי לקולקטיבי, ובין האוניברסלי ללאומי. מעבר לדף, בספר שמות, ממתינה לנו לידתו של העם שנקרא היום יהודי אך בסוף ספר בראשית העם הוא עדיין משפחה, ישראל הוא עדיין יעקב.
בימים אלה, כאשר בארצנו מושל זרם רעיוני בדלני המניף את דגל היהדות כדי להגביל את כוחם.ן ולהשתיק את קולם.ן של כל מי ומה שאינו נחשבים בעיניו “משלנו”, באה פרשת וַיְחִי לעורר את המתים ולהזכיר לנו כמה דברים על השורשים מהם צמחנו.
ראשית, היהדות היא רק חלק מהסיפור הלאומי של כלל ישראל. יהודה היה רק אחד משנים עשר בנים. יהודה אמנם היה המנהיג הטבעי בחבורה, שידע לקחת אחריות והפגין תעוזה. מזרעו אמנם קמה שושלת המלוכה שייסדה וקידשה את ירושלים הבירה, ומזרעו עתיד לקום משיח בן דוד, על פי האמונה. הפרשה אכן מנבאת את עלייתו של יהודה. יעקב המברך את בניו, פסוק פה שניים שם, מקדיש ליהודה חמישה פסוקי ברכה (בראשית מ”ט: ח–י״ב) הכוללים את נבואת אדנותו – “יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ׃”, את תואר עוצמתו – ” גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה”, ואת המשכיות זרעו – “לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו”.
אך כפי שזרע של צמח, חזק ככל שיהיה, לא יכול לצמוח בלי מים אור ואדמה, כך גם זרע יהודה אינו יכול לצמוח לבדו. יהודה זקוק לכל שאר השבטים כדי שיהיה את מי להנהיג ויחד עם מי לנחול את הארץ. גם יהודה הזכרי נזקק לשותפות נשית, כי כל זרע זקוק לביצית ולרחם כדי להתגלם. מעניין לגלות שאת אלה מצאה שושלת יהודה, לאורך דורותיה, דווקא בגופן של נשים זרות ונועזות. דוגמאות: תמר כלתו האלמנה של יהודה מתחזה לזונה, מפתה את חוֹתְנָהּ, מסתכנת בסקילה ומצליחה להינצל ולקבל מיהודה עצמו הכרה בצדקתה; רות המואביה, העובדת הזרה (היום בטח היו קוראים לה מסתננת) מפתה את הבוס ותחת חסותו מקבלת הכרה בגיורה ובמעמדה; בת שבע החתית, מפתה את המלך, שותקת על רצח בעלה ומעמידה מרחמה את היורש הגדול שלמה. במילים אחרות, אותן נשים שברחמן נבטו הזרעים היהודיים בכללם לא היו שורדות את הממשלה הנוכחית. ולשכוח את ההיסטוריה הזו המתוארת זה לשכוח מה זה להיות יהודים.
שנית, אם יהודה הוא המנהיג, יוסף הוא המנהיגה. אם יהודה הוא זרע המשיח, יוסף היא רחם הגאולה. ותסלח לי האקדמיה ללשון העברית על בלבולי המגדרים והביציות, אך העברית המקראית ממנה אנו צומחות מלאה במעברי זכר נקבה כאילו אין גבולות, כאילו האדם זכר ונקבה הם.ן מראשית הבריאה.
מודעה
כמו יהודה גם יוסף זוכה לחמישה פסוקי ברכה הנפתחים בביטוי סתום שהפך להיות לחש נגד עין הרע: “בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר׃” (מ”ט:כב) מה הכוונה? זו ברכה לבן או בת? ומה זה בכלל פֹּרָת? המילים עָיִן ושׁוּר מפנות אל חוש הראייה, כמו מבקשות: פיקחו עיניים. אך המסורת היהודית בחרה דווקא לשמר את המילים הסתומות במקום לשנן את מה שנאמר במפורש שלושה פסוקים לאחר מכן: “מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם׃” (שם, כה). הברכה מהדהדת גם את הדברים שאומר יעקב ליוסף כאשר הוא מברך את בניו, אפרים ומנשה: “אֵל שַׁדַּי נִרְאָה־אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי׃ (בראשית מ”ח:ג)”.
אבל מה שברור לכל ילדה ולכל ילד (נבוכים) שיקריאו להם את הפסוק – שהכוונה היא פשוט לשדיים, לא היה ברור לפרשני התורה לדורותיהם והם יצאו למסע אינסופי, הכל רק כדי לא להתמודד עם המילה המביכה.
יהודים לדורותיהם, שלא ידעו את יוסף, התווכחו על משמעות הכינוי האלוהי שַׁדַּי. חכמי התלמוד, רש”י, הרמב”ם והרלב”ג הסתפקו בניקוד מחדש – שֶׁדַּי, כלומר האל שמסתפק במה שכבר קיים – שֶׁדַּי לו, או האל שמספיק לאנושות – שֶׁדַּי בו. יש מי שהלכו לחפור שורשים בארמית וערבית כדי לתקף טענה כי שורש המילה הוא ש.ד.ד ומשמעה אל תקיף, מחמיר, המשליך חיצי ברק ורעם. ויש גם את תאוריית ראשי התיבות, לפיה שד”י הוא שומר דלתות ישראל. כמה מלים נזרקו, כמה ניירות בוזבזו, כמה השערות הופרחו לחלל האוויר, רק כדי להימנע מלהביט במילה כפשוטה, לקרוא “שַׁדַּי” ולראות פטמות.
זוהי עוד דוגמה לכך שהנרטיב היהודי הפטריארכלי מושתת על עצימת עיניים עקבית מול מוטיב חוזר ועיקש בתורה – נוכחותה של האלה. יש לה כמה גילויים, אך הבולט ביותר, תרתי משמע, הוא הכינוי אל–שדי, אותו כינוי שבו מזדהה אלוהים בכל הבטחה של פריון ורביה שניתנת לאבותינו. באותה ברכה הניתנת ליוסף, נאמר שדי במפורש, בנשימה אחת עם איברי הפריון הנשיים – שָׁדַיִם ורחם. ועדיין, אפילו פמיניסטית מתורגלת ומסורה שכמוני מתקשה להאמין שזה באמת מה שנאמר, שהתורה מכירה בברכה אלוהית המצויה בשָׁדַיִם וברחם, כפי שהיא בשמים ובתהום. שוחחתי על כך עם ד”ר דבורה לדרמן דניאלי ממכללת דוד ילין, המלמדת חינוך לחשיבה ביקורתית וחוקרת קולות נשיים קדומים במקרא. לדבריה, מחקרים היום אכן מראים ששדי הוא כנראה כינוי האלוהות הקדום ביותר, וייצג את מקור עוצמת ההמשכיות, את האלה האם. הברכה הזו לא ניתנת סתם כך ליוסף. בניו של יוסף הם בניה של אסנת בת–הכהן, שלפי מדרשים מסוימים היתה למעשה בתה של דינה, ולפי פרשנויות אחרות חוץ–יהודיות, היא מייצגת את האלה המצרית אייזיס. זוהי אותה אייזיס שהגילום הכנעני שלה הוא האשרה, עץ החיים.
השבטים אפריים ומנשה המשיכו להעמיד מנהיגות נשית מרשימה: בנות צלפחד משבט מנשה, שהביאו את הדרישה הפמיניסטית הראשונה לשוויון בזכות הירושה; דבורה הנביאה שהנהיגה עם שלם למלחמה, הפקידה את התהילה על הניצחון בידי אישה זרה, והכירה בכאבה של אימו של האויב המת. ועוד. אבל חלק ממנגנון השעבוד שלנו הוא בעצם ההרגל לסווג פרשנות מעין זו כ”קריאה נשית” או כמדרש חדשני. בפועל, העבודה המילולית הזו זהה לחשיפה ארכיאולוגית של גרסת העומק המקורית, של האמת הקדומה. אנו מנקות שכבות עפר ואבק של אלפי שנות הדחקה והכחשה שכיסו על העובדה הפשוטה, שכמו כל הבריאה, גם האלוהות היא זכר ונקבה.
האלה מצויה גם ב”תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת” המופיעה בברכה. אותה תהום, שעל פניה חושך, שהיא אפלת הרחם הקדום ממנו נברא העולם. אלת המים המסופוטמית הקדומה “תיהמת” נשקפת אלינו מתוך התהום. היא מביטה אלינו, אנו מביטות אליה בלי בהלה, רואות את אותם מים ראשונים שעוד זורמים בנו, מחיים אותנו, את הגדולה של הכוח הנשי. אנו מזהות את נהרות הדמעות שבכו אמהות כל השבטים אל מול אריות יהודה הרובצים. הלוואי שנפקח עיניים אל הרחם והשדיים, בלי להתחבא מאחורי פרשנויות ישנות ומפוחדות, לכאורה מצטנעות.
האמונה באלוהות נשית היא השבת עטרה ליושנה, היא הרבה יותר עמוקה ועתיקה מהתוכנית להקים מחדש בית מקדש של עץ ואבן, של קורבנות עשן ודם. האמונה בתחייתה המחודשת של אלוהות נשית אינה זרה ליהדות, אלא שורשית בה. היא שלובה ושזורה בתנ”ך כולו, מהתהום של בראשית עד לקריאתו החוזרת של הנביא: “עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי־עֹז זְרוֹעַ ה’, עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים […] הֲלוֹא אַתְּ־הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי־יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים׃” (ישעיהו נ”א: ט׳–י׳).
לא פשוט להתעורר, לא פשוט להחריב עולמות ישנים של תפיסות, לצלוח את הים, להתיר כבלים. אבל הזעקה לשינוי כבר נשמעת, לא רק בתוכנו, מרחמינו, אלא מהעולם כולו. הדרך כבר נפתחת. בחוכמתנו, באחוותנו, נחזק ונתחזק.
