מוסר ים וחציל צונאמי

במסעות שלי בעולם, בכל סיבוב שעשיתי בכל מקום אליו הגעתי נכנסתי תמיד למטבח המקומי לשחק קצת לצד המארחים עם חומרי הגלם המקומיים.
לאיי אנדמן הגעתי בשנת 2004 ישר אל חוף מס’ 5 היפה והבתולי ולפי הנוהל שלי נכנסתי למטבח לרחרח ולבדוק את אופי המקום.
לצערי, גיליתי שלא הרבה קורה: המקום היה חדש לגמרי עוד לא ממש חשבו שם על אופי התפריט, מה שבעיני כל כך משמעותי.

באתי עם תשוקה עזה למטבח, עם מוטיבציה גבוהה עם המון סבלנות וגם ים של זמן.
ביקשתי מהטבחים רשות לשחק איתם ושננסה ביחד לעשות מטבח משמח יותר. לשמחתי הרבה הם הסכימו.
במשך עשרה ימים הכנו תפריט מהמם, פיוז׳ן הודי ים תיכוני.
השקענו בו המון עבודה והמון מחשבה ותכננו להשיק את התפריט החדש יומיים אחרי כריסמס, ב-26 בדצמבר.

ואז,

עוד בקטגוריה

בסביבות 5 בבוקר, התחילה רעידת אדמה חזקה מאוד (9.1 בסולם ריכטר, על פי העיתונים).
התעוררנו כשהחושות זזות מצד לצד, זה היה כל כך חזק ומטלטל כך שברגע שזה נגמר, נרדמתי מיד שוב וישנתי כמו תינוק.

הפעם השניה שהתעוררתי באותו לילה היתה כשהים הגיע פתאום עד לקצה החושה שלי – הייתי אז תמים וחסר ידע ולשמחתי לא היו לי בראש מחשבות רעות או מפחידות, וחשבתי שזה קשור כנראה לירח המלא של אמש…
התרגשתי מהמחשבה שאני הולך להמשיך לישון כשמתחתי יש ים ושוב נרדמתי.

ההתעוררות השלישית כבר היתה מחזה מוזר למדי, בלשון המעטה:
הצצתי החוצה וראיתי שהים נעלם, השאיר אחריו סירות על החול, המון דגים שקופצים להם ומחפשים מים, משהו שנראה כמו איזה סרט אפוקליפסה.

מוזר!

מודעה

הבטן שלי כבר קרקרה מרוב מוזרות יחד עם ההתרגשות מפתיחת המסעדה, אז החלטתי לשחרר את המחשבה מכל הדבר הזה שקורה, נכנסתי חזרה לחושה בשביל להתארגן לקראת הפתיחה הגדולה שלנו וניסיתי להתמקד במנות החדשות ובדרך שבה הן יוגשו.

פתאום אני שומע את הקול של ג׳וני, חבר שלי, הוא רץ וצועק משהו על ים – בפעם הרביעית אני מוציא את הראש מהחושה ביום הזה, וֿחשכו עיניי:

ג׳וני אכן רץ, רץ כמו מטורף, בכל המהירות, וצועק, והים רץ מאחוריו, לא גבוה מידי אבל חזק, חזק ועוצמתי כל דבר שהוא נוגע בו עף חמישה או עשרה מטרים באוויר עף ומתפרק…

בלי לחשוב עוד רגע, לקחתי את המינידיסק שלי, (שהיה הדבר הכי חשוב שהיה לי באותם ימים), את הדרכון, ורצתי לכיוון האופנוע שעמד ביציאה מן החוף.
ג’וני בדיוק הגיע, קפצנו עליו, התנענו ונסענו הכי מהר שאפשר לכיוון היציאה מהחוף ולכיוון ההרים, כשהים כבר נוגע לנו ברגליים – ואנחנו מצליחים לחמוק בשניה האחרונה ממש מהחוויה המפחידה הזאת.

בדיעבד התברר לי שקוראים לה צונאמי!

ועוד יותר בדיעבד התברר שזה היה הצונאמי הגדול באוקיינוס ההודי – שבו מתו קרוב ל-300 אלף בני אדם.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שקיבלתי את חיי במתנה, אבל זאת פעם מאוד משמעותית, ממנה למדתי שבכל יום יכול להיות לנו צונאמי – פנימי או חיצוני, ולכן, כל יום הוא מתנה, על אמת.

פתיחת המסעדה כבר לא התרחשה ומה שנראה היה חשוב ומשמעותי השתנה ברגע אחד.
את המיני-דיסק שלי כבר מזמן העפתי עם כל הדיסקים שאספתי אז ואני מאמין שאי שם באיי אנדמן, בחוף מספר 5, יש תפריט ממש טעים של פיוז׳ן הודי ים תיכוני אז אם אתם קופצים לבקר, תוכלו לטעום פילה של דג ים ברוטב יוגורט וסומק.