שבוע וקצת לפני האירוויזיון; התקשורת והרשתות עמוסות ספקולציות והימורים. עושה רושם שכולם במתח ועסוקים בשאלה הגורלית – מה נועה קירל תלבש?? ואני בכלל רוצה להחזיר אותנו לסיפור מעניין שקרה לפני כמעט 50 שנה, באירוויזיון בשנת 1965, שבו זכה השיר –”Poupée de cire, poupée de son” (בובת סמרטוטים) – ששרה פרנס גל הצרפתייה בת ה–17.
את השיר כתב סרז’ גינסבורג והוא נחשב עד היום לאחד משירי האירוויזיון הפופולריים בכל הזמנים. גם אם זה נשמע לכם כמו טריוויה אזוטרית, אני חותם לכם שאתם מכירים את השיר. וכמי שהמנגינה הזאת מתנגנת בראשו כבר כמה ימים בלופ, אני ממליץ לכם בחום, שלא לומר מפציר בכם בקור: אל תחפשו אותו! סמכו עליי ואל תיכנעו לסקרנות. זה דביק כמו מסטיק מתחת לסוליה, רק שהנעל היא תודעתית והמסטיק בלתי גַּריד.
לכאורה, זהו עוד שיר פופ קליט ומתקתק ברוח התקופה ההיא, אבל כמו בהרבה משיריו של גינזבורג, המילים רוויות משחקי מילים, משמעויות כפולות, עקיצות ושלל ניואנסים שהולכים לאיבוד בתרגום.
סרז’ גינזבורג היה זמר, משורר ומלחין צרפתי–יהודי. חלוץ מוזיקלי משפיע ושנוי במחלוקת שנודע בכתיבה פרובוקטיבית ונועזת. לא יהיה מוגזם לומר שהוא בין היוצרים החשובים של המאה הקודמת, למרות הפרסונה המיתולוגית שלו, של רודף שמלות נצחי, או אולי הודות לה. גבר מכוער אך נוטף כריזמה, ששמו נקשר עם הכוכבות הגדולות של התקופה, כולל רומן מתוקשר עם בריז’יט בארדו, האייקונית של אז.
סרז’ גינזבורג: פרובוקטור
“למעשה, יש כאן אמירה חברתית נוקבת על הפופ המסחרי של התקופה ועל השימוש בבני עשרה כפרזנטורים של רעיונות שהם כלל אינם יכולים להבין – כמו שירי אהבה שהם עוד לא באמת חוו על בשרם או משמעויות נסתרות יותר שהם אף אינם מודעים להם כלל”
הלהיט המוכר ביותר שלו הוא הדואט הרומנטי–סליזי “”Je t’aime… moi non plus (אני אוהבת אותך… גם אני לא) ששר בשנת 1969 עם זוגתו, השחקנית ג’יין בירקין (נו, השיר בצרפתית עם הגניחות, אתם יודעים על מה אני מדבר…). השיר ללא ספק היה המיני והפרובוקטיבי ביותר שהוקלט עד אותה תקופה. הוא היה סנסציה בינלאומית, ועורר סערה וצנזורה בכל מקום שאליו הגיע. בבריטניה, למשל, הוא הצליח להגיע למקום הראשון במצעד, על אף שנאסר להשמיעו ברדיו ועל אף שלא היה באנגלית – שני דברים שלא קרו מעולם לפני כן.
ובחזרה לשיר – Poupée de cire, poupée de son – בתרגום ישיר משמעות השם היא בובת סמרטוטים. הזמרת מזדהה כבובת סמרטוטים ושרה בגוף ראשון על החוויה שלה במעין רפלקציה עצמית די בוגרת (“אבל האהבה היא לא רק בשירים, ומה הטעם לשיר על אהבה כשאני בעצמי לא יודעת דבר על בנים”), אך המשמעות הכפולה והנסתרת בכותרת השיר היא שהיא בעצם “בובה של קול” (poupée de son שבצרפתית מיתרגם גם לבובת קש” וגם ל”בובת קול”). כלומר, הזמרת היא למעשה “בובה שרה” בידיו של גינזבורג: בעוד המראה הנערי והנאיבי והאַפִּיל המסחרי שלה מאפשרים לו להשמיע דרכה את עצמו ואת דעותיו.
למעשה, יש כאן אמירה חברתית נוקבת על הפופ המסחרי של התקופה ועל השימוש בבני עשרה כפרזנטורים של רעיונות שהם כלל אינם יכולים להבין – כמו שירי אהבה שהם עוד לא באמת חוו על בשרם או משמעויות נסתרות יותר שהם אף אינם מודעים להם כלל – כמו בשיר הזה, שהיה להיט בינלאומי, בעוד גל עצמה הייתה צעירה מדי מכדי להבין את המשמעות האמיתית שלו.
מודעה
שנה אחר כך, ב–1966, גינזבורג עשה זאת שוב, והפעם הלך רחוק יותר עם השיר “Les sucettes” (הסוכריות) שכתב במיוחד לגל: שיר על אנני, ילדה שאוהבת למצוץ סוכריות, שיש בו רמיזה בוטה מאוד למין אוראלי (פירוש המילה הצרפתית Sucette – סוכריות – היא גם הפועל למצוץ, ומשפט המפתח בשיר הנאיבי–מתקתק הזה הוא “אנני אוהבת סוכריות”). נראה לי שהבנתם לאן זה הולך…
אם מתחשק לכם לחוות חוויה קרינג’ית במיוחד, חפשו את הקליפ בשחור לבן שבו שרה גל כשסביבה מרקדות סוכריות בעיצוב פאלי במיוחד (בניגוד לצורת הסוכרייה הקלסית שהייתם מצפים לה) כשמדי פעם נדחפים לפריים שוטים רנדומליים של נשים מוצצות סוכריות, שגם הן מאוד פאליות, או את הגרסה שבה סרז’ מבצע את השיר כשניכר עליו שהוא מתאפק שלא להתפקע מצחוק. די בלתי נתפס שההופעה הזאת צלח את הצנזורה של הרדיו והטלוויזיה, כשקשה היה לפספס את הסאבטקסט.
כשגל בת ה–18 גילתה את המשמעות האמיתית של השיר, היא חשה נלעגת והסתגרה שבועות בבית. בדיעבד הבינה פתאום למה היו כל כך הרבה מבוגרים על סט הצילומים ולמה הייתה אווירה כללית של גיחוכים נבוכים בין גברים מעונבים. שנים אחר כך היא סיפרה בריאיון שהרגישה שהמבוגרים סביבה בגדו באמונה ונצלו את תמימותה. למרות התחושות האלה, המשיכה גל להעריך ולעבוד עם גינזבורג, שאמר פעם בריאיון שזה “השיר הנועז ביותר של המאה”. הוא כנראה צודק.
אפילוג
האקלים החברתי–תרבותי שבעבר אפשר לגברים כמו גינזבורג לפעול ולהתבטא בדרך פוגענית כלפי נשים, נמצא במגמת שינוי. יש לנו עוד עבודה לעשות, בתוך התעשייה ומחוצה לה, אבל אנחנו ללא ספק נמצאים היום במקום אחר (אולי כדי להמחיש על איזו רמה נמוכה אנחנו מדברים כאן, חפשו ביוטיוב את הסרטון שבו גינזבורג השיכור אומר לוויטני יוסטון בת ה–21 מה הוא היה עושה לה בשידור חי או את הדואט–אייטיז שהקליט עם בתו שרלוט בשם “lemon incest” – גילוי עריות לימוני??! – כשבקליפ נראים יחד האב ובתו בת ה–12 במיטה חצי ערומים).
חייבים להודות שיש משהו מרשים ומעורר השתאות ב”להגניב” לאירוויזיון ולתודעה הציבורית פיסת מחאה, ככה בשושו, בלי שאף אחד ישים לב. אבל נשאלת השאלה – האם אפשר היה להעביר את המסר בלי שזה יהיה על חשבון הזמרת? אולי אפשר היה לשתף אותה בסוד ולרתום אותה לתעלול, במקום לעשות זאת מאחורי גבה של טינאייג’רית בתחילת הקריירה שלה? דווקא תרחיש כזה באמת יכול להיות הפשע המושלם – מעשה קונדס מחאתי, פיגוע תרבותי ללא קורבנות ונפגעים, מלבד אולי התעשייה, שלא יזיק לה לקבל מדי פעם מכה מתחת לחגורה.
היו שטענו שהשיר Poupée de cire, poupée de son בכלל מביע אמירה פמיניסטית, ודווקא מעצים נשים צעירות ומעודד אותן להשמיע את קולן מול ההחפצה והניצול שהן חוות בתעשיית המוזיקה. אחרים ביקרו את גינזבורג, הציגו אותו כדמות מתעללת ומניפולטיבית שניצלה לרעה את עמדת הכוח שלו אל מול נערה צעירה.
איזה נרטיב שלא תאמצו, זוהי עוד דוגמה ליכולת של שיר לאתגר את הנורמות החברתיות, להישיר מבט ולבקר את הממסד, כמו את רשויות המס ב–taxman של הביטלס, את רשויות ההגירה ב–immigration man של קרוסבי ונאש או תעשיית ה–teen–pop, במקרה הזה.
הסיפור הזה בהחלט ממחיש את הכוח שיש בידיהם של כותבי השירים להעביר מסר, אם אכן יש מסר אמיתי להעביר, בניגוד לגישה האופורטוניסטית השולטת בתעשייה היום: לסחוט את נוסחת הפלא המנצחת ולייצר עוד שיעתוק גנטי של אותו שיר גנרי ששמענו כבר מיליון פעם.
ועכשיו, במעבר טבעי, הנה התרגום לעברית (באדיבות מרכז הספריות בישראל) לשיר של נועה קירל, המקפל בתוכו לפחות שלושה מסרים חתרניים בעטיפת פופ נוצצת:
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
