זה לא עוד טקסט על קנאביס “רפואי”, זה לא עוד מאמר על סגולותיו של הצמח הירוק וזו גם לא עוד קריאה כללית ללגליזציה בישראל. למען האמת, אם תקראו היטב תבינו שהקנאביס הוא בכלל לא העניין כאן. הפעם אני פשוט זועק את זעקתם של הפוסט-טראומטים (גילוי נאות: אני ביניהם) בדגש על הלומי קרב. הפעם אני צורח את זכויות הפרט של נפגעי ה-7 באוקטובר, בדגש על הלומי העוטף ומסיבות הנובה, משרום, פסיידאק וברן.
כאחד שעבר על בשרו צמיחה מפוסט-טראומה, ציפיתי לראות השנה התעוררות תודעתית חסרת תקדים במדינת ישראל, כזו שתתכתב עם גודל הזעזוע; כשספינה עוברת כזו טלטלה, הגיוני לצפות לשינוי של ממש בהתנהגותם של אנשי הצוות, במיוחד לאור זעקתם של הנוסעים לגבי התנהלות העניינים.
כבר למעלה מעשור שאני מלווה הלומי קרב, פוסט-טראומטים מכל הקשת – חולים וסובלים שמוצאים הקלה בעזרת צריכת קנאביס. שנים שאני בקשר הדוק עם מטפלים שצברו ניסיון רב בטיפול משולב בקנאביס – לכו תשאלו את הפסיכיאטר, ד”ר מיכאל סגל, על הניסיון המוכח שלו בטיפול בפוסט-טראומטים באמצעות הצמח הירוק. את התוצאות אני רואה בשטח, אני שומע מהלומי קרב, אני קורא בהודעות מאנשים עם פוסט-טראומה מורכבת.
וכן, הקנאביס לא מתאים לכולם (אצלי במשפחה, למשל, לא מתקרבים אליו בגלל שיש אצלנו מאניה דיפרסיה). וכן, קנאביס בצריכה לא נכונה, לא מושכלת ולא אחראית עלול גם להרע את מצבו של המטופל. למיטב זכרוני, הכלל הזה תקף גם לכל חומר אחר בעולם; לכולנו ברור מה יקרה לאדם שיקח כדור לא נכון, או יצרוך מינון גבוה מדי של תרופה, גם אם היא מתאימה לו. האם בגלל זה מישהו מעולם הרפואה משער בנפשו לפסול תרופות?
כאן אני כבר עובר לשאלה עקרונית־מרכזית בדיון סביב טיפול בכלל, ובזום-אין בקנאביס בפרט: האם הרופאים אמורים לחנך את המטופלים, או לסייע להם? מי נמצא במרכז, הרופא או טובתו של החולה? האם מערכת הרפואה והפסיכיאטריה אמורה לעזור למטופלים או לנהל אותם?
על כל השאלות האלה ענתה לאחרונה המועצה הלאומית לפוסט-טראומה בראשותו של פרוכטר. קראתי את דבריהם של חברי הוועדה וחשכו עיניי. אני מצטט כאן מתוך מסמך מסקנות המועצה: “שימוש בקנאביס נפוץ בקרב הסובלים מ-PTSD. שכיחות השימוש עלתה בעשור האחרון, הן באוכלוסייה זו והן באוכלוסייה הכללית. כותבי מסמך זה, כמו מרבית אנשי הטיפול, נחשפו לדיווחים ישירים ממטופלים רבים על כך שהקנאביס הפחית את תסמיני ה-PTSD (בעיקר תסמיני עוררות יתר – בדגש על הפרעה בהירדמות וברצף השינה, סיוטים ומתח). לצד זה יש גם דיווחים על שיפור במצבם; נערכו עשרה מחקרים תצפיתיים שכללו סך הכל כ-5,000 נבדקים, והתוצאות של מרביתם העלו כי השימוש בקנאביס שיפר תסמיני PTSD” (כאן מצביעים כותבי המסמך על הסיבות לבעיות במחקרים האלה, ומציינים שיש צורך במחקרים נוספים).
עד כאן דבש ועוגיות חלל. אבל אז מגיע החלק הבאמת מדהים במסמך, שבעטיו המועצה שוללת את הטיפול בקנאביס: “יש ביסוס מחקרי עובדתי לכך שקנאביס קשור בהחמרת תסמינים של PTSD ובתופעות לוואי אחרות. ממצאים אלה עומדים בסתירה לחוויה הסובייקטיבית של מרבית המשתמשים בקנאביס…”
מודעה
הממצאים של הוועדה, אם כך, הפוכים מדיווחי המטופלים שהקנאביס מקל עליהם, כלומר, השיפור במצב שהם חווים לא מעניין אותה. מה שחשוב שהמחקרים לכאורה סותרים את זה. החוויה של מרבית המשתמשים בקנאביס אינה המרכז, אלא חוות דעתם של הפסיכיאטרים! הוד מלכותה, מועצת המומחים הזאת, מבינה שבשטח המתמודדים חווים הקלה משמעותית בתסמינים הנוראים של פוסט-טראומה, אבל זה לא מסתדר לה עם המחקרים שלה, ולכן הם דורשים למנוע את השימוש בקנאביס ממטופלים שמוצאים בו מזור.
הגישה בישראל היא שהרופא אמור לנהל את המטופל ולשלוט בו, במקום לראות אותו, להבין מה עושה לו טוב ולעזור לו. זה כל כך מופרע, זה מנוגד כל כך לעקרונות החירות הבסיסיים של אזרחי המדינה, שמתיימרת להיות דמוקרטית, חופשית, ליברלית, שלא לומר נאורה. חסרים מחקרים? תעשו מחקרים. יש בידכם מחקרים שעומדים בסתירה עם המציאות? תשאלו את עצמכם מה דפוק במחקרים, או שתנסחו אזהרות רלוונטיות במקום לשלול ולבטל משהו שעובד בשטח.
אני מאמין שמטופל חייב להיות במרכז, ושעל הרופאים והמטפלים לשרת אותו לפי מה שמתאים לו ועובד לו.
אני מאמין שהמדינה (בעיקר כזו שנושאת באחריות ישירה לפוסט-טראומה של כל כך הרבה אזרחים) צריכה לאפשר למתמודדים שלה לקבל טיפול לפי צרכיהם עם ליווי, תמיכה והכוונה.
הגיע זמן לעשות ריסטרט מנטלי, תפיסתי, מערכתי כולל. המערכת אמורה לשרת את האזרח, לא להפך. וסליחה אם זה מתנגש עם המחקרים שלכם.
מעניין האם חברי המועצה מקבלים תרומות מהביג פארמה?