פלא עולם על קצה הלשון

אנחנו, דוברי העברית, נהנים מפריווילגיה מיוחדת במינה. לא רק שירשנו את אחת השפות היחידות ששרדו מעידן הינקות של האנושות, אלא שגם זכינו לרכוש אותה כפי שהיתה בגרסתה הקדמונית. שלא כמו שפות אחרות מהעולם העתיק, העברית לא נעלמה ואף לא חוותה אבולוציה רדיקלית ששינתה אותה כמעט ללא הכר. היא אמנם הפכה לדגם חיוור של יצירת פאר מיתולוגית, אבל היא לא נעשתה זרה עבורנו. אנחנו עדיין יכולים להבין את כתביה המוקדמים ביותר, שנותנים לנו גישה נדירה ובלתי אמצעית לעולם ששקע במצולות.

ככל שידוע לי, אין עוד שפה עתיקה בעולם שנותרה מובנת ליורשיה המודרניים כפי שהעברית של התנ”ך נהירה לנו. היא אמנם שונה מאוד במצלול שלה, במבנה התחבירי ובהטיותיה המוזרות, אך אנחנו קולטים אותה מייד ובלי מתווכים החל משיעור התורה הראשון בכיתה א’. וזה אינו דבר של מה בכך. דוברי יוונית של ימינו אינם יכולים להבין את הומרוס ואפלטון ללא תרגום או סיוע של לקסיקון מפורט. שפת העולם ההלניסטי, שהיתה בעבר סמל של הגמוניה פוליטית ותרבותית, עברה תמורה יסודית בתוך מערכת העיכול של ההיסטוריה. באותה המידה, ההודי השכיח לא יכול ליהנות מפניני התבונה של ה”בהגווד גיטא” ללא עזרת מורים רוחניים או מלומדים המתמחים בסנסקריט. דוברי המנדרינית בסין נזקקים ללימוד אינטנסיבי על מנת לחוות באופן ישיר את הפילוסופיה של קונפוציוס. הצאצאים הנוכחיים של התרבות הלטינית זרים לחלוטין ללשון ההגות האירופית ולארון הספרים העצום שלה, החל מכתבי קיקרו ואובידיוס ועד ההגיגים המדעיים של אייזק ניוטון ורנה דקארט.

העברית היא בת מזל. היא ניצלה בחסד מהגורל העגום של אחיותיה, והצליחה להישאר בחיים דורות רבים לאחר שפסקה להיות שפה מדוברת. אין ספק שיש לייחס זאת למעמד המקודש של כתבי המקרא, כמו גם לדבקות הקנאית בנוסחי התפילה המקוריים ובמורשת לימוד התורה, שחשפה דורות של זאטוטים לאימת שבטו של ה”מלמד”. כמו כן, שפת התנ”ך שימשה אמצעי תקשורת שכיח בין קהילות יהודיות ברחבי העולם. לאורך תקופת הגלות היא תפקדה כשפת הפרשנות המקראית והפסיקה ההלכתית – החל מיצירות ה”גאונים” של בבל ועד “שולחן ערוך” של רבי יוסף קארו. לעתים היא אף שימשה כשפת פיוט ושירה, כגון הליריקה המופלאה של “תור הזהב” בספרד שנולדה בהשראת התרבות האסלאמית המשגשגת.

עוד בקטגוריה

העברית, אם כן, מעולם לא ממש מתה. היא אמנם יצאה מכלל שימוש המוני ויומיומי, ובכך היא כמעט הביאה על עצמה את הכלייה שנגזרה על השפות המיתולוגיות של האנושות. אולם, בניגוד לכל הסיכויים, עלה בידה לא רק לשרוד את המדבר הקפוא של ההיסטוריה, אלא אף לעשות את הבלתי ייאמן ולחדש את ימיה כלשון דיבור ויצירה.

נקטר עברי משובח

הסופר המנוח עמוס עוז נהג לומר שתחייתה של העברית התחוללה בירושלים, במפגש בין הקהילה האורתודוקסית הוותיקה לבין המהגרים האירופים שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19. בלית ברירה, הוא הסביר, נאלצו חברי שתי הקהילות להשתמש בשפת הסידור על מנת לתקשר ביניהם בענייני דיומא. עם זאת, ההפריה הגורלית של השפה, אותה “נשיקה על שפתיה של היפהפייה הנמה”, אירעה כאשר בחור לחש לראשונה באוזני בחורה מקהילה אחרת את המילים “אני אוהב אותך”. הזוג הזה, קבע עוז, “החייה את השפה העברית”.

הפיתוי לאמץ את המטפורה הרומנטית הזו הוא מובן, ואף ייתכן שיש בה גרעין מסוים של אמת. אך ההיסטוריה הרי מוזרה ומסתורית יותר (ולעתים קרובות גם שובבה יותר) מהדמיון שלנו. שהרי המטמורפוזה הקריטית שהפכה את העברית לשפה אקטואלית ופעילה לא התרחשה בארץ ישראל, אלא באירופה – שנים רבות לפני קום היישוב העברי ולפני שהופיעו ניצניה של הציונות, שבשנותיה הראשונות העברית כלל לא מילאה בה תפקיד משמעותי. תאודור הרצל ביומניו אפילו ביטל בזלזול את אפשרות כינונה מחדש של שפת המקרא. “מי מאיתנו יודע די עברית בשביל לקנות כרטיס לרכבת?” הוא כתב בלעג. במדינת חזונו הוא קבע, כי “כל אחד ישמור על לשונו המקורית”, בעוד שהגרמנית, מטבע הדברים, תהיה “השפה המרכזית”.

הגישה הפרגמטית הזו היתה טיפוסית למדי לחוזה המזוקן, שבתחילה סבר בשיא הרצינות שהפתרון היחיד לבעיית האנטישמיות הוא התנצרות המונית של היהודים, ולשם כך אף ניסה לגייס את עזרת הוותיקן. אולם בעת שהציונות היתה עדיין בחיתוליה והתאמצה לגייס תומכים בקרב אוכלוסיה יהודית מנוכרת, הרנסנס העברי באירופה היה כבר בן מאה שנים לפחות, עם רשת ענפה של הוצאות לאור וכתבי עת, וקהל צרכנים בלתי מבוטל של ספרות, שירה והגות בעברית. אמנם בימים ההם היתה התופעה קיימת בעיקר במזרח היבשת, אבל לידתה, למרבה האירוניה, היתה דווקא בגרמניה בסוף המאה ה-18, בהשראתו של הפילוסוף משה מנדלסון.

מודעה

זו עובדה מפליאה למדי שמעטים מכירים. בתיעוד ההיסטורי הממסדי מנדלסון מכונה בשם הכללי “תנועת ההשכלה היהודית”, שהתחוללה בעקבות היציאה מהגטאות, ההתפקרות מהדת ומשבר הזהות הבלתי נמנע של היהודי המודרני. הוא סבר ששפת התנ”ך היא נכס תרבותי ראשון במעלה של האומה העברית העתיקה, ושחידושה הכרחי לא רק למניעת התבוללות, אלא גם ליצירת “רוחניות חדשה שתקיים את העצמיות היהודית”. משכילים “בני דת משה” נענו לאתגר והחלו לפרסם יצירות בעברית וליצור מעגלים חברתיים וסלונים אמנותיים סביב הטרנד החדש. בברלין אף קמה “האגודה לתרבות ומדע של היהודים”, שנטלה על עצמה להפיץ את משנתו של מנדלסון. עם חבריה נמנו עשרות אינטלקטואלים ויוצרים משפיעים, וביניהם היינריך היינה, מהחשובים המוכרים במשוררי גרמניה עד היום.

אולם ככל שהמגבלות החוקיות על היהודים התרופפו ונעלמו, כך הלכה וגוועה האופנה העברית במרכז היבשת והחלה לנדוד מזרחה. אידאל היהודי המודרני, המשלב תודעה אירופית “נאורה” עם זיקה מעשית למורשת אבותיו, התפשטה כאש בקרב קהילות יהודיות בגליציה וב”תחום המושב”. במרכזים עירוניים בפולין, באוקראינה, בליטא וברוסיה נוצרו חממות של תרבות עברית מתחדשת, שבהן התחנך ונוצק הדור שעתיד להגר לפלשתינה ולהשפיע במידה כה מכרעת על הישראליות המתהווה.

יוצרים כמו ברנר, ביאליק, ברש ועגנון, שהגיעו ארצה עם ידיעה מופלגת בעברית והכרה מעמיקה של המגמות האמנותיות ברוסיה, בגרמניה ובמערב אירופה, גיבשו את השפה השימושית והמחולנת (והאשכנזית לעילא) השגורה בפינו היום. הם התגייסו במודע ובמלוא המרץ לממש את הצו החלוצי שהגורל תלה על צווארם. הם כתבו רומנים, שירה, מחזות וביוגרפיות, ואפילו תרגמו ספרות מופת ללשון עֶבֶר. טשרניחובסקי עיטר את שירת הומרוס במליצות תנ”כיות, ושלונסקי תיבל את מחזותיו של שייקספיר בניחוח רוסי כבד.

כך התרחשה המוטציה המוזרה שהוליכה בסופו של דבר אלינו – הדור הראשון זה כמעט אלפיים שנה שעבורו עברית היא שפת אם. ואנחנו לא אכזבנו את המטריארכית הנאווה שלנו. אימצנו אותה בהכרת תודה ועיבדנו ממנה תפריט מהודר של שיח ויצירה, של שירה עמוקה והמונית, של פולקלור נועז וסלנג צבעוני. עילויי השפה שבינינו, כמו חנוך לוין, יהודה עמיחי ומאיר אריאל, עשו ממנה מטעמי גורמה והזינו את נשמותינו הצמאות בנקטר עברי משובח. לשון המקרא הישישה גיהצה את קמטיה, נפטרה מהאבנית באיבריה והתמזגה באופן מרשים בקהל עמיתותיה הצעירות. אחד הניסויים המרהיבים בהיסטוריה הוכתר בהצלחה.

ואף על פי כן, לעניות דעתי, איננו מסוגלים לרדת לעומקו של האוצר המרהיב שירשנו. לא רק זאת, אלא שאין לנו את היכולת לשחזר את המהדורה הקדומה ביותר של השפה, כפי שהיא מופיעה בתנ”ך. לא מפני שאיננו חכמים ואיננו יודעים את התורה, אלא כי הכלים המצויים בידינו נשחקו והשתבשו עם חלוף הדורות. במידה רבה, אנחנו קורבנות של תהליך שיטתי וגלובלי של שיכחה, שניתק את בני האדם מפרקים מפוארים משחר תולדותיהם. זו אינה אבחנה היסטורית מלומדת, אלא קביעה אינטואיטיבית ורגשית שנובעת בעיקר מאהבתי הנואשת, והסובייקטיבית לחלוטין, לעברית.

זו אהבה מוחשית, מבוישת, כמעט חשאית – כאהבתו של נער חצר למלכתו היפה, הסקסית, החושנית, המסתורית, הענווה והיהירה, האצילית וההמונית כאחד. העברית היא נימפה פתיינית שנולדה מתוך חלציו האלוהיים של הטבע. היא תהודה אותנטית של איזו קדמוניות מופשטת שנשחקה תחת גלגלי הזמן. עם זאת, היא אינה נובעת מגאוות שבט נפוחה ונדושה, בבחינת “אתה בחרתנו מכל העמים”. אין דבר בין העברית לבין אותה “אהבת ישראל” מצומצמת, הכולאת את נושאיה ומושאיה מאחורי גבולות קוצניים של תיעוב ואימה. היא לא ניזונה כלל מהאידאולוגיות של היהדות האורתודוקסית או הציונות הלאומנית, המבוססות על הכרה מופרכת של עליונות. היא אינה תוצר של ההתנשאות המרירה שמוטמעת בנו עם חלב אמנו, בין שאנחנו דתיים או חילוניים. אדרבה, העברית איננה נעלה על אף שפה אחרת. היא אינה זקוקה לקטנוניות השוביניסטית של התחרות על חיבתו של הבורא. היא פשוט מה שהיא – יצירה מקסימה, עסיסית ומפעימה, וכל כך ייחודית. והיא שלי! היא הכינור בו מנגנת נפשי. תארו לכם איזו מתת קארמה נדירה היא העובדה שאני יכול לקרוא באופן בלתי אמצעי בתנ”ך – אחד היהלומים היקרים שעל כתרה של הציוויליזציה.

כן, אני מודע עד כאב לאופי הדתי והמגויס של “כתבי הקודש”. הרי העוגן והתכלית של כולם הוא האלוהים ותפארתו – וזה כולל גם את הטקסטים הסקפטיים יותר כמו איוב וקהלת. הם למעשה שיר הלל בלתי נגמר לגבורתו ולצדקתו של הבורא, דרישה לכניעות מוחלטת תחת סמכותו הפיזית והרוחנית. ספר הספרים הוא ביוגרפיה מפורטת ופרוורטית של אותו יהווה כנעני, שנפטר מתישהו מבת זוגו “אשרה” והפך למונרך קנאי המקפיד על קלה כחמורה. הוא מגולל את עלילת התפתחותו האבולוציונית של האל – החל מהאייקון השבטי המופיע בחומש, המתגלם בדמות אדם ומדבר מתוך האש, עד אלוהים המופשט והאוניברסלי של הנביאים, המתגלה בחלום בלבד.

יחד עם זאת, התנ”ך הוא קודם לכל מטמון מרהיב של ספרות, שירה ופילוסופיה, הכתוב בשפה פיוטית, צבעונית, מוזיקלית ומלאת השראה – לעתים קרובות נשגבת מבינתו ומכישוריו של המלומד העכשווי. העברית המקראית היא שילוב מכושף של מצלול מתוחכם ותחביר אלגנטי, שאינו יכול כלל לעבור דרך מסנני התרגום לשפות אחרות. זו לשון שמעידה לא רק על איזו תבונה תהומית שבקעה לה אי אז בנפש האדם, אלא גם על עושר תרבותי מפליג ומצע פולקלוריסטי מורכב ופורה. שום שפה אינה נולדת יש מאין, גם לא ממוחם הקודח של כמה אוריינים אקראיים החורטים את גאונותם על לוחות אבן. היא חייבת להיות השתקפות אותנטית של חרושת תרבותית מסועפת ורבת דורות, של ציוויליזציה חיה ופעילה, שיש לה צורך חיוני בשפה מורכבת ואסתטית לעילא כדי להביע מיתוסים ושירה, ואת יתר אבני הבניין הרוחניות שלה.

מפעל שכחה היסטורי

הוויכוח אודות זמני החיבור של הטקסטים או התוקף ההיסטורי של העלילות והדמויות אינו רלוונטי. כמו כן, אין ערך לדיונים על האופי המיתולוגי של סיפורי האבות, יציאת מצרים, כיבוש הארץ והממלכה המאוחדת תחת דוד ושלמה. מבחינתי, גם שאלת המקורות הגיאוגרפיים והרקע הדמוגרפי של הכתבים אינה רלוונטית כאן. למי אכפת אם הם נוצרו בארץ ישראל, בלבנון, במסופוטמיה, בגרינלנד או באיי פוקלנד. התנ”ך הוא בראש ובראשונה אבן יקרה מעשה ידי אדם, ששרדה את מבחני הזמן והגיעה אלינו, גם אם מעובדת ומדוללת, באדיבותה של מורשת תיאולוגית שמעולם לא אמרה נואש.

אבל גלגליו של מפעל השכחה ההיסטורי ממשיכים לעבוד במלוא המרץ גם כיום, ולהבת הלפיד מאיימת תמיד להיכבות. העברית הולכת ומתפוגגת לאיטה – או לפחות הופכת למודל חיוור וסינתטי של המקור המפואר שלה. זו אינה תלונה אינטלקטואלית מתנשאת או אבחנה מתבכיינת על השחתת העתים וירידת הדורות. כולנו שותפים לתהליך הזה, החל מהבסטיונר בשוק עד המומחה האקדמאי. כל אחד מאיתנו נוטל חלק פעיל, ולרוב בלתי מודע, בהזנייתה. אנחנו עילגים שלא באשמתנו, מוגבלי הבעה, חירשים למצלול העמוק של שפתנו, לגמישותה הפלאית, לדקויותיה, לשאר הרוח שבחסותו היא בקעה.

והרי זו תעלומה נכבדה. איך זה יכול להיות שהדור המתקדם ביותר בתולדות הציוויליזציה – המשכיל, הנאור והטכנולוגי להדהים – אינו מתקרב לקרסולי הישגיה הלשוניים והפיוטיים של אוכלוסייה חקלאית פשוטה משחר עידן הברזל? מאין היתה להם בכלל התשתית התרבותית, ההכרה הרוחנית והעוצמה המנטלית לזרוע ולקצור יבול מופתי שכזה, שבעיניי המשוחדות הוא נשגב יותר מהפירמידות במצרים או מהגנים התלויים של בבל?

אולם לא רק ידם של “הכופרים” במעל, אלא גם של הדבקים במורשת, שומרי אמוני ישראל, שלכאורה היו אמורים להיות נשאיה הנלהבים ביותר של העברית. בשל נסיבות משפחתיות, הזדמן לי בעבר לבלות זמן רב בחברת לומדי תורה וקהילות דתיות, שבזכותם למדתי להכיר את המשנה והגמרא, כמו גם כתבים אחרים הזרים לעולמנו ה”חילוני”. אבל שוב ושוב התאכזבתי לגלות שדווקא אנשים העוסקים יומם ולילה בטקסטים היפים והעמוקים ביותר של תרבותנו מדברים לרוב עברית דלה, מבוהלת, בלועה, מצומצמת. למעשה אין בכך כל פלא, שכן תפקידו של התנ”ך בעולם האורתודוקסי הוא מוגבל ופונקציונלי בעיקרו, לרוב כנספח לדיון הילכתי. מלבד קטעי פרשת השבוע, ההפטרות ופרקי התהילים המלווים את התפילות הסדירות בבית הכנסת, הקריאה הישירה בספר הספרים אינה שכיחה ואף אינה זוכה לעידוד מצד המנהיגים הרוחניים – בוודאי לא למען העונג, חלילה וחס, או סתם לשם חוויה ספרותית גרידא.

מערכת החינוך הישראלית תורמת אף היא את חלקה להמאסה השיטתית של התנ”ך, ומוודאת שבוגריה יזנחו אותו לאנחות לאחר תום לימודיהם. תחת שיחוו באופן בלתי אמצעי את הפיוט האורגני והמורכב של המקרא, נופלים התלמידים קורבן לניתוח מדעי מסורס, כולל פירוק לגורמים והענקת שמות מקצועיים לכל שטות ואיוולת. כמו פרח תחת מיקרוסקופ, עוברים הטקסטים עיבוד אנליטי שמפקיע מהם את יופיים הטבעי והפראי, תוך שימוש במערכת מושגים טרחנית כגון תקבולת נרדפת ותקבולת ניגודית, מוטיבים עלילתיים, אנאפורות ואפיפורות, ושאר תוצרים פדגוגיים מייגעים. אם לא די בכך, מצורפות אליהם פרשנויות דלות קלוריות על “דמות משה כמנהיג”, או “הקושי התיאולוגי במאפיינים האנושיים של האל”, או “עקרון הענישה בסיפור מגדל בבל” – שאולי שואב את השראתו מעקרון הענישה בלהיות תלמיד של מערכת החינוך הישראלית.

כאמור, הגורל הזה אינו מנת חלקה של העברית בלבד. היוונית העתיקה, למשל, שעולה עשרות מונים על גרסתה המודרנית, איבדה במהלך ההיסטוריה אוצר מילים עצום, כמו גם את מרבית הטעמים המקוריים שהעניקו לה אופי מוזיקלי מרהיב. לנו אמנם יש יתרון על היוונים בכך שאנחנו יכולים להבין את הכתבים הקדומים שלנו, אולם ממש כמוהם איננו מסוגלים ליצור בשפת הכתיבה של אבותינו ה”פרימיטיביים” – לא עילויים של בית רבן, ואפילו לא מכשפי העברית ומשורריה הכישרוניים ביותר.

והרי זו תעלומה נכבדה. איך זה יכול להיות שהדור המתקדם ביותר בתולדות הציוויליזציה – המשכיל, הנאור והטכנולוגי להדהים – אינו מתקרב לקרסולי הישגיה הלשוניים והפיוטיים של אוכלוסייה חקלאית פשוטה משחר עידן הברזל? מאין היתה להם בכלל התשתית התרבותית, ההכרה הרוחנית והעוצמה המנטלית לזרוע ולקצור יבול מופתי שכזה, שבעיניי המשוחדות הוא נשגב יותר מהפירמידות במצרים או מהגנים התלויים של בבל? כמה זמן ואנרגיה נדרשו להם על מנת לעבד את המיתוסים והמסורות העתיקות לטקסטים כתובים? וכמה תוכן יצירתי נעלם ונגנז, או נערך עד לאין הכר, בדרך להתגבשות המוצר המוגמר שאנו מכירים כיום?

המסתורין העוטף את המין האנושי הולך ומעמיק ככל שאנו שבים אחורה במנהרת הזמן – ובייחוד לאותו עידן פורה להפליא שהוליד גם את האיליאדה היוונית ואת האופנישדות ההינדיות, ומי יודע עוד כמה יהלומים הקבורים תחת שכבות העתים. אין ספק שיש לנו את האינטליגנציה ואת כל הכלים הדקדוקיים שהיו לדור שהגה את העברית, אך ייתכן שחסר לנו מרכיב קריטי שאת טבעו קשה להמחיש במילים – אולי שאר רוח, או אולי (במחילה מהאתאיסטים) איזו השראה אלוהית שהקדמונים ראו בה תופעה מובנת מאליה.

כאמור, זה איננו מאמר היסטורי ואין בו שמץ של יומרה מדעית. אבל המחקר האקדמי המצוי אינו מסוגל להסביר איך תרבות גולמית ומרודה, שזה עתה יצאה מתקופת האבן, היתה אחראית לתנובה רוחנית ויצירתית כה עשירה ותוססת. באותה מידה, קשה להעלות על הדעת כיצד הפירמידה הגדולה בגיזה, מופת ארכיטקטוני של יותר משני מיליון אבנים שרבות מהן נחצבו במרחק של מאות קילומטרים, נבנתה באמצעות כלי עבודה מנחושת, ועוד בתקופה שבה טרם המציאו את הגלגל. זוהי רק דוגמה אחת מתוך אינספור תעלומות שנותרו מימי קדם, שלמדע אין יכולת ממשית להתמודד איתן ולדעתי – העברית היא אחת מהן.

זוהי קושייה מסקרנת שנראה שאין לה פתרון מספק. מה היה שם באגן הים התיכון של העת ההיא, שגרם לאוכלוסייה כפרית ונידחת להנביט מתוכה את הפרוזה המשובחת של בראשית, את ההגות המרובדת של ישעיהו ואת הפואטיקה הנועזת של שיר השירים? איזה מין כוח מסתורי היה באנשים הללו, שהפיק פניני חמד כמו: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ”, או “וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת”, או “לֹא־מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם”, או “וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים”; או “גּוֹי קַו־קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר־בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ”.

אני לא טוען שזה לא היה יכול לקרות. אבל איך? ולשם מה? לאילו צרכים הם נזקקו למנעד לשוני כה נרחב, מסועף, גמיש, מסוגנן, עם אוצר מילים כל כך רבגוני? ראו רק את הפעלים והמושגים הקשורים למילה גפן, שגדלה בכרם, ויש לה זמורה, שממנה יוצא שריג, שמטפס בעזרת קנוקנות, וממנו נובט הסמדר, שהם הפרחים שמתוכם יגדלו האשכולות שייאספו בעת הבציר – למעט העוללות, שהן אשכולות הבוסר שיש להותיר לעניים. ואפילו עוד לא הזכרתי את המילה ענבים.

ומה עם התאנה, שמנביטה את הניצן המכונה פגה, שבתחילה מחניטה ואז מבכירה – ואם היא תנשור בטרם עת היא תיקרא נובלת; ולאחר אריית הפירות ניתן לייבש אותם לדבלים, אלא אם כן הם יירקבו ויהפכו לתאנים שוערים “אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ”. ולשם מה כל הפעלים השונים לאיסוף היבול (קציר, מסיק, קטיף, בציר, גדיד), ואוצר המילים העצום הקשור לחקלאות בכלל: חריש, זמיר, עדיר, אביב, גדיש, ספיח, עמיר, לקיש ועוד ועוד.

אני לא יודע אם הצלחתי להמחיש כראוי את הנקודה המהותית שביקשתי להביע. אחרי הכל, אני רק קליינט צנוע ונאמן שהערכתו למותג התרבותי שלו הולכת ומעמיקה ככל שחולף הזמן. מה עוד שאין לי כל יומרה לספק הסבר רציונלי, או רוחני, לנס הלשוני וההיסטורי הזה שנקרא “השפה העברית”. יש שיאמרו שזו הוכחה חותכת לקיום השכינה ולהתערבותה בחיי האדם. יש שיטענו שזה שריד של תרבות עתיקה ומתקדמת שנכחדה ונעלמה, או אפילו תוצר של איזו מהפכה פסיכדלית שהתרחשה בשלהי תקופת האבן. אני בעצמי חושב שאולי אין צורך בפתרון, שכן קסם התעלומה עדיף על פני כל ודאות נדושה ומעוותת. אחרי הכל, אם כבר נפלה בידינו אבן כה יקרה ונדירה, למה לנו להתחקות יתר על המידה אחר מוצאה האמיתי?

תגיות: גיליון 62