פרשת אֱמֹר היא אחת הַשּׂוֹרְדוֹת הגדולות של התורה. היא אמנם אינה מיתית כמו פרשות גן העדן, המבול האבות והאמהות של ספר בראשית. היא גם לא מפורסמת כמו יציאת מצרים ועשרת הדברות של ספר שמות. אבל אותותיה חקוקים בחיינו ומתקיימים עד ימינו בהיבטים שונים גם מבלי שנדע או נשים לב לכך שמקורם אי שם בספר ויקרא.
בפועל, מי שמציינות מדי שנה במועדם את ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח, ספירת העומר או שבועות – מקיימות את הכתוב בפרשת אמוֹר. מי שמוצאים עצמם מצדיקים פעולת תגמול כלשהי בעיקרון “עין תחת עין, שן תחת שן” מצטטים את פרשת אמוֹר. ידה הארוכה של פרשת אמוֹר משיגה גם את מי שמצא את עצמו מנוע מלשאת אישה גרושה או מתלבט אם להיכנס לאתר ארכיאולוגי משום ששם משפחתו הוא כ”ץ, זילכה, קגן, גינדי וכדומה. ומי שצחקו אי פעם מסצינת הסקילה הגאונית ב”בריאן כוכב עליון”, דעו כי המקור מצוי בפרשת אמוֹר.
פרשת אמוֹר היא גם השלישית ברצף הפרשות “אחרי-מות קדושים אמור”, אשר שמותיהן (שהוצאו מהקשרם) הפכו לפתגם המורה לדבר בשבחם ולא בגנותם של הבריות אחרי מותם. הסמיכות בין מועדי קריאת פרשות אלה לימי הזיכרון הלאומיים מעצימה את כוחה של אִמְרַת השֶׁפֶר המקרית הזו, כמו מסבירה ומצדיקה את הקדושה ואת היראה שבהן אנו מציינים את זכרם של המתים, קורבנות מסענו הלאומי.
אך למרות כל קצוות החוטים הרלוונטיים האלה, נמשך לבי השנה דווקא אחרי פסוק ששרד קצת פחות, החבוי לו בין דיני הקורבנות בפרשה:
“שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַיהֹוָה׃” (ויקרא כ”ב, כז).
התורה מציבה גבול מינימום על גיל הקורבן – אין לקחת את ולד הבקר או הצאן מאִמּוֹ לפני שמלאו לו שמונה ימים. פרשני המקרא הבינו באופן מרחיב את ההגבלה הזו ולמדו מהפסוק שמותר להקריב רק את מי שנולד, ואינו יוצא דופן, (כלומר לא יולד בניתוח קיסרי); ורק את מי שהיה תחת אמו, כלומר שאמו חיה והניקה אותו לפחות שבוע לאחר לידתו. המסר שבהצבת הגבול הוא כי בני אדם אינם חופשיים לעשות במקניהם כרצונם, יש כללי מוסר החלים גם על יחסנו לחיות שברשותנו.
לא רק ההגבלה חשובה כאן, אלא גם ההַקְבָּלָה שעושה הפסוק בין האדם לחיה: גם בעלי החיים נולדים לאמהות, ושמונת הימים שעוברים על הוולד הזכר עד שמופרד מאמו מהדהדים את שמונת ימי המילה, אותה תקופה קצרה שבה גם אנו מניחים לוולדותינו הזכרים להיוותר שלמים בגופם יחד עם אמם. מעניין שהציווי על שמונת ימי המילה מופיע ב-ויקרא פרק י”ב שנקרא גם “תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת” ומגדיר את ימי המנוחה (במקור: הטהרה) הניתנים ליולדת בטרם תידרש לשוב אל מירוץ החיים ומעגלי החברה.
מודעה
ההקבלה, אם כן, אינה רק בין בני אדם לְחַיּוֹת בכלל, אלא בין בני ובנות ישראל לבין החיות המשמשות אותם בפרט. את ההקבלה הזו ניתן לראות כבר בעשרת הדברות, במתנה האלוהית הגדולה שניתנה לנו, הלוא היא מתנת השבת: זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ […] לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ׃ “ (שמות כ’ ח-יא) השבת ניתנת לבריות ולברואים כאחד, כתזכורת לטבע שממנו באנו, תזכורת לכך שגם האלוהות זקוקה למנוחה, וכי מנוחה זו קדושה היא לכל החי.
ר’ חיים חייקל מאמדור, אדמו”ר חסידי מליטא במאה ה-18, מקשר בחיבורו “חיים וחסד” בין הציווי להותיר את ולד הצאן והבקר עם אמו לבין עונג השבת, ומסביר כי אותם שבעה ימים הם “ יְנִיקָה מִתַּעֲנוּג הַבּוֹרֵא”. הוא אמנם התכוון לכך כמטאפורה לחוויית השבת, אך גם כִּפְשׁוּטָה יש באמירה הזו אמת יפה: אותם ימים בהם מצויים האם ובנה יחד מאפשרים להם יניקה מתענוג הבורא, מהרצון ההדדי של העגל לינוק ושל הפרה להיניק. הפסוק הקטן והנידח הזה מפרשת אמור אומר לנו אם כן, שיש יחס הולם לבעלי החיים, לאמהות ולוולדות, שמגיע להם לא רק לחיות, אלא גם לנוח, וגם להתענג.
זה אולי נשמע מובן מאליו לאוזניים בנות זמננו אשר מורגלות במושג של “זכויות בעלי חיים”. אבל דווקא כאן ועכשיו, החיות שמזינות אותנו בבשרן ובחלבן רחוקות מאיתנו יותר מאי פעם. הפסוק הזה שהפך לכאורה ללא רלוונטי מיום שחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות קורא לי להביט בו, ולבחון איפה אנחנו ביחס אליו, דווקא כאן ועכשיו.
כאן. הקיום היהודי הריבוני בארץ הזו צמח בהשראתו ומכוחו של הסיפור העברי העתיק הזה, סיפור של ברית אלוהית להמשכיות, של גאולה מעבדות לחירות, של הבטחה לשבת בארץ זבת חלב ודבש. ואכן – הארץ זבת חלב. ייצור החלב לנפש בישראל הוא הגבוה בעולם. צריכת החלב הממוצעת לנפש עומדת על 180 ליטר בשנה. חלב שרוב העגלים לא זוכים לינוק ורוב האמהות לא זוכות להיניק. 120,000 פרות חולבות בישראל, עגליהן מורחקים מהן זמן קצר לאחר הלידה, והן מקבלות הורמונים כדי למקסם את תנובתן. הן אינן זוכות לעונג הפשוט של תחושת לשון על הפטמה, רובן גם אינן מרגישות מגע כף יד חולבת, אלא מחוברות למכשירי חליבה ממוחשבים הממקסמים את זיבת חלבן.
עכשיו. אנו בעיצומם של ימי זיכרון לקורבנות האדם, לאחר חגיגות העצמאות על מנגליהן העֲשֵׁנִים, בלב ספירת העומר המובילה אותנו אל חג השבועות, אשר שבעשורים האחרונים הפך פניו מחג ביכורי האדמה לחג החלב הניגר על מוצריו. זו תקופה של צריכה מוגברת של בשר וחלב, מי יודע, אולי גם ראשי הבקר והצאן עסוקים בספירת הימים והשבועות עד שתיגמר.
אנו שרויים בעיצומה של שנת שמיטה, בה אנו אמורים לתת לא רק לחיות אלא גם לאדמה כולה לנוח. אבל בפועל, כפי שמסביר אתר משרד החקלאות: “על רוב הצרכנים, שנת השמיטה לא משפיעה כלל, כיוון שהתוצרת החקלאית ממשיכה להיות מגודלת ולהימכר בחנויות וברשתות השיווק”. השמיטה הפכה להערת שוליים הלכתית המניבה בעיקר פתרונות מנהליים. בפועל, רק 3.3% משטחי החקלאות המעובדים בישראל נחים. אין שמיטה ברפתות ובדירים.
דון יצחק אברבנאל, שהיה ממנהיגי יהדות ספרד בעת הגירוש, ומעבר להיותו פרשן מקרא ומיסטיקן היה גם פוליטיקאי וכלכלן, הסביר כי המצווה להשאיר את הטלה, העגל או הגדי עם אמו היא אחת מהמצוות הנכללות בדיבר העשירי “לא תחמוד”. שכן “לא היתה האזהרה ההיא בלבד על החמדה שבלב – בבית, באשה ובשדה של חברו.” גם לקחת את חלב הפרה מפי ולדותיה, ואת ולדותיה ממנה בטרם עת, זו חמדנות. גם למקסם את תנובת האדמה בכל האמצעים העומדים לרשותנו ולמצוא דרכים טכנולוגיות והלכתיות לעקוף את הצורך בשמיטה, זו חמדנות.
אם בית המקדש הראשון חרב על עבודה זרה, ובית המקדש השני על שנאת חינם, חמדנות היא המחלה הייחודית לתקופה זו של בית שלישי. לא רק את האדמה ואת פריה אנחנו חומדים, גם את מה שמחוצה לה, שולחים מבטינו אל-על לעבר החלל, משוחחים בהתרגשות בפִּיּוֹת שְׂבֵעִים, דנים בטיסת החלל של איתן סטיבה, על הסיכויים להצלחת הניסויים בגידול צמחים בחלל.
אבל רגלינו עדיין עומדות על האדמה הזו. על פלנטה אחת שמקיימת ומזינה אותנו, מצמידה אותנו אליה בכוח המשיכה, עוטפת אותנו ביפי הבריאה, בנדיבות אמהית גדולה. זה הזמן והמקום לחדש את הברית איתה. לשים לב לאותיות הקטנות בהסכם של השמירה עליה ועלינו, מפני הבזבזנות, החמדנות ומפני עצמנו.
