צבע אדום

בחרתי לגור בעוטף עזה. כשעשיתי את הבחירה הזאת לא הבנתי את ההשלכות שלה. התאהבתי באורן, בעלי לשעבר, לא ידענו לאן פנינו מועדות והחלטנו לגור בקיבוץ שנה-שנתיים עד שהמחר יתבהר. ואז, במהלך צוק איתן, באחד הלילות הרבים שבילינו בממ”ד בזמן שעזה הופצצה עד עפר מעבר לקירות הבית, נכנסתי להריון עם בני הבכור.

היו אז שמועות שמי שלא יתקבל לחברות בקיבוץ לא יוכל להמשיך להתגורר בו, ואמרתי לאורן שאני רוצה לעבור את התהליך ולרכוש בית כדי שיהיו לי שורשים. רציתי לייצב חיים, לייצר בית לילד שהחל לגדל שורשים בתוכי.

במשך כארבע שנים אחרי מבצע צוק איתן היה שקט בעוטף עזה. זה לא שלא ידענו שאנחנו גרים קילומטר וחצי מהגבול, אלא שחיי היומיום היו טובים. ואז החלו סבבים אינטנסיביים וקצרים של התחממות ביטחונית. היו מלא רעשים של פיצוצים ויריות אבל היה לנו ממ”ד ושגרת חרום שידענו להיכנס אליה בזריזות, וזה היה בסדר.

עוד בקטגוריה

עד שיום אחד זה כבר לא היה בסדר, זה לא היה בסדר בכלל.

אני זוכרת כל שניה ביום ההוא שהתרחש חמש שנים לפני הטבח ב-7 באוקטובר. אני זוכרת כל שניה. הילד היפהפה שלי הרים אליי מבט בבכי קורע לב ואמר: “אמא אני לא רוצה לחיות כאן יותר. אני רוצה לחיות במקום שאין בו צבע אדום בכלל. אני לא רוצה לחיות כאן יותר”.

ואני הבטחתי שלא נגור כאן יותר – ולא קיימתי.

כבר בהיריון, עוד הרבה לפני שהילד בוקע מתוכך בתערובת של חלקי שליה וקסם, את נדרשת לעשות החלטות ובחירות. אילו בדיקות תעשי? איך תלדי? איפה? איך זה ישפיע על הילד ומה לגבי חיסונים וברית מילה וגמילה? החלטה אחרי החלטה, בחירה אחרי בחירה שלכל אחת מהן, כמו דלת מסתובבת, יש השפעה מעצבת על עתידו וגורלו וחייו של הילד. אנחנו חוקרים ובודקים ותוהים ומתענים ולפעמים כשהן פחות מקובלות, כמו להימנע מחיסונים או מברית מילה, אנחנו גם משלמים מחיר.

מודעה

אנחנו מחליטים המון החלטות עבור הילדים שלנו והן משפיעות על הגוף שלהם, על הבריאות, על החיים החברתיים, על שלמותם הנפשית והפיזית. ואנחנו מתפללים שהחלטנו נכון.

שקט מסריח מפחד מוות

ביום ששינה הכל היתה עוד התחממות ביטחונית די רגילה. הבת הקטנה שלנו היתה כבר בת שנתיים והגדול בן ארבע וחצי. המתח החל בלילה. אירגנו את הממ”ד וכשהילדים נרדמו מותשים אמרתי לאורן: “הכל מוכן, בוא נלך לישון במיטה שלנו, אולי לא יקרה כלום”. ובאמת לא קרה כלום. התעוררנו בבוקר בלי אף צבע אדום. הרגשתי שדפקתי את המערכת.

ואכן, כל היום היה שקט. הפעם חמאס לא ירה, רק ג’יהאד, אבל הוא דילג על נירים. בנוהל הקבוע לקחנו את הילדים ליום כיף בבאר שבע. חזרנו בצהרים עם שניהם מותשים ברכב. ב-4:00 נגמרה יממה בלי ירי לכיוון שלנו וב-5:00 אמרתי שכבר בטוח להסתובב וזהו, עוד שניה יש הפסקת אש.

כבר אי-אפשר היה להישאר בבית. פשוט אי-אפשר. אז החלטנו להתפצל. אורן לקח את הילד לכולבו לקנות גבינה וקרקרים, ואני לקחתי את הקטנה על האופניים לשנות אווירה אצל סבא וסבתא – נסיעה של חמש דקות. היה שקט בחוץ. ממש דומם. נפש חיה לא נראתה, הרוח היתה נעימה והכל היה טוב חוץ מהשקט הזה שהסריח מפחד מוות. באוויר עמד ריח של פחד שניסיתי במאמץ גדול להתעלם ממנו, כי ממש, עוד מעט יש הפסקת אש.

כשהגענו הילדה שאמא שלה (ואולי גם הגנטיקה) חננה בהמון עקשנות סירבה להיכנס. הסיבה הפורמלית היתה שהיא לא אוהבת את הבית של סבתא אבל למעשה היא רצתה לקבוע סדרי בראשית (היום היא כמעט בת שבע וזה עדיין לא עבר לה). עייפתי מהוויכוחים עם יצורה שהגודל שלה נמצא ביחס הפוך לאשליית השליטה שלה בעולם, והחלטתי להפגין הורות עם גבולות מיטיבים. הודעתי לה חד-משמעית: “אני נכנסת נרין ומשאירה לך את הדלת פתוחה. כשתרצי תכנסי”.

כך אמרתי, וצעדתי פנימה נחושה.

בלי לוותר התיישבתי על הספה הגדולה מביטה לעבר הדלת הפתוחה. אין ברירה אמרתי לעצמי, היא חייבת ללמוד. הגבולות הללו הכרחיים. היא תראה שאני לא נשברת ותיכנס.

אני לא יודעת לומר מה בדיוק קרה שם. אולי זה הוויכוח המעצבן עם הילדה שהסיט את התודעה שלי. אולי זה השקט המוחלט לאורך כל היום. אולי טמטום זמני. לרגע הייתי בעולם אחר שבו אני אמא טובה, ויש לי ילדה שצריך לחנך ואנחנו כלל לא ביקום שבו היא עלולה למות כל שניה מטיל. דפקתי את המערכת?

Little did I know

שלחתי יד לעבר הטלפון, נכנסתי לפייסבוק והסתכלתי על איזה פוסט מזדמן, מחכה שהילדה תבין שאני עקשנית גדולה ממנה. ואז, ממש בהפתעה כאילו זו הפעם הראשונה, הרמקול צרח: “צבע אדום! צבע אדום!”

לקח לי שניה לקלוט.

לקח לי שניה יקרה להרים את הראש, לזנק על הרגליים, לזרוק את הטלפון הצידה – ולרוץ. יש 14 שניות.

“צבע אדום!” “צבע אדום!” (קריאה שניה אומרת שיגור שני לכיווננו). שלוש שניות להגיע לדלת. נשארו 11.

זינקתי החוצה, הילדה לא היתה שם. הרגשתי פיזית איך הלב שלי צונח למטה בתוך הגוף כמו שמש בתוך ים אינסופי. תשע שניות.

“נרין” זעקתי. “נרין”. “היא כאן”, שמעתי את אמא של אורן. שבע שניות.

העקשנית הנהדרת שלי החליטה להראות לי שהיא לא מתרגשת מגבולות, ושהיא כמוני יכולה ללמד אותי לקח. היא החליטה ללכת לטייל על הדשא והתיישבה תחת עץ האשכולית בחזית הבית.

“צבע אדום! צבע אדום!” (שיגור שלישי). זינקתי עליה והיא התחילה לבכות (חמש שניות). הרמתי אותה, כיסיתי את הראש שלה עם היד כשהיא עדיין בוכה (ארבע) והתחלתי לרוץ הכי מהר שיכולתי לעבר הבית והמרחב המוגן.

שלוש, שתיים, אחת.

הייתי קרובה לדלת כשהטילים החלו להתפוצץ מעלינו. בפיצוץ הראשון עוד היינו בחוץ. בפיצוץ השני – צעד ראשון מעבר לסף הבית ובשלישי כבר בממ”ד. הילדה בכתה. בכי נעלב. בכי כועס. בכי חי. ההתרעות המשיכו. טיל אחרי טיל התרסקו מעלינו. צבע אדום אחרי צבע אדום.

ורק בתוך הממ”ד נזכרתי. רק אז נזכרתי.

רק אז עלה בדעתי שסהר עם אורן בכלבו ואין שם ממ”ד, או שהוא בדרך אתו על האופניים. הידיים שלי כל כך רעדו שלא הצלחתי לפתוח את הנעילה של הטלפון. בפעם השלישית זה הצליח. שמעתי את הילד ממרר בבכי. “תן לי אותו”, צעקתי. “זה לא יעזור עכשיו”, אמר אורן. “תסמכי עליי אלמוג, אני לידו, נכנסנו למיגונית, הוא בטוח. אני מטפל בו”. “תן לי את הילד שלי”, צרחתי. הילדה לצדי חזרה לבכות.

אורן העביר לסהר את הטלפון. הילד קרא לי בקול שהיה כבר צרוד: “אמא” “אמא” וחזר לבכות בהיסטריה. “בובו אני כאן”, אמרתי לו, “אני אוהבת אותך”. “היה לכם צבע אדום כשהייתם בכלבו”? ניסיתי לנרמל לו את האירוע, אבל הוא לא התמסר. “זה לא ייגמר”, הוא בכה, “זה לא מפסיק, אנחנו לא נצליח לצאת מכאן. אני לא אחזור הביתה לעולם”. “זה ייגמר”, הבטחתי לו. רק עוד קצת. “זה כבר נגמר”.

אבל זה לא נגמר. לא באמת.

בעולם האמיתי הם חברו אלינו אחרי חצי שעה.

בעולם האמיתי סהר רץ אל הממ”ד וקרס לתוכי בבכי קורע לב.

בעולם האמיתי הקטנה זיהתה שהוא החזיק שוקולד שמישהו נתן לו בכולבו כדי להרגיע אותו, וסהר לא היה מסוגל לגעת בו. היא חטפה את השוקולד בלי למצמץ.

בעולם האמיתי הוא רק נאחז בי ובכה ואני, כבר מיומנת, שאלתי שאלות וניסיתי להראות לו שהפחד הוא חלק ממהלך שלם שיש לו התחלה וסוף, והנה כולנו יחד בטוחים בממ”ד. כי ככה, ככה מלמדים אותנו לעשות ב”חוסן” כדי למנוע טראומה. כי הורים לילדים בני ארבע בעוטף צריכים לדעת את הא’-ב’ של טיפול בטראומה.

וסבא שלו. סבא שלו שהוא האיש עם הלב הכי אוהב, הכי גדול, הכי נדיב. סבא שלו שהקים בשתי ידיו את הקיבוץ. שהיה חקלאי ומגדל ומרכז גד”ש. שבגיל 75 עדיין מדריך ישובים ומגדל מזון באדמה הזאת, עם הידיים ששכחו מזמן איך היו לפני שנעשו מיובלות מעבודה ומאהבה. סבא שלו שאוהב את המשפחה שלו יותר מכל דבר אחר. ואוהב את אורן יותר מכל הילדים שלו (למרות שאסור לגלות את זה), ואוהב את סהר יותר מכל נכד אחר (למרות שאסור להגיד את זה). סבא שלו ליטף לו את הראש ואמר: “אתה ילד כל כך חכם סהר. ילד כל כך חכם”.

ורק אני, רק אני שמעתי את זה. רק אני ראיתי איך הלב של האיש הטוב הזה, שאני אוהבת כל כך, איך הלב שלו נשבר לרסיסים שהתפזרו על רצפת הממ”ד. רק אני ראיתי אותם כי גם הלב שלי היה שם מרוסק.

כי בו ברגע ידענו שנינו, אבא של אורן ואני, שאנחנו נעזוב. שאני אקח משם את הילד שלי ואת הילדה שלי. שאני אקח משם את הנכדים שלו ואת הבן שלו. שאני אקח משם את המשפחה שלי ואת הלב שלו, ואעזוב אותו מאחור עם האדמה האהובה הזאת והקיבוץ שבנה והחיים שנותרו לו לחיות.

ואז הרגע חלף, וסבא נישק את הנכד על הראש ונתן לו להיכנס למזוודה שלו, ואני התחלתי להקריא סיפורים ברצף כאילו “הבית של יעל” ירכך משהו. ושידלנו אותם לאכול ארוחת ערב בלי הרבה הצלחה, והוא לא הסכים לחזור לאופניים אז סבא הקפיץ אותו הביתה, והוא לא הסכים לשים את הנעליים בכניסה כי אולי יהיה צבע אדום, ואני ידעתי שזו “הימנעות” אבל ויתרתי, כי חשבתי שעדיף שיימנע מאשר יחווה עוד צבע אדום על האופניים, ואפשר לטפל בהימנעות גם מחר.

ומקלחות, כמה שיותר זריזות. למרות הפחד.

והרדמה, בממ”ד כמובן, וזה לגמרי בסדר שהם מבקשים שלא נעזוב אותם לבד גם כשהם ישנים.

וזהו. הכל בסדר.

כולם שלמים, רק שריטה קטנה ומדממת, כמה לבבות שבורים והחלטה אחת של אשה אחת, של אמא אחת, שהשאירה לשניה ילדה על דשא מתחת לעץ אשכוליות אדומות והיתה עלולה לאבד אותה. של אמא שהבטיחה לבן שלה שלא יחווה עוד אימה.

אלא שלא מילאתי את ההבטחה הזאת. לא עזבתי. לא הקשבתי לתחנוניו של הילד שהריתי וילדתי וגידלתי בכל כך הרבה אהבה ודאגה.

מסע בעולם כאוטי

לחיים יש כוח משלהם. בדיוק פרצה מגיפת הקורונה ואז משבר שהוביל לפרידה שלי ושל אורן, ואז הצורך לייצב את החיים. והקריירה שהחלה לפרוח והצורך לפרנס את הילדים, הפעם כאם חד-הורית ובכלל – התרגלנו לסבבים. כי הם המשיכו סבב אחרי סבב. פעמיים בשנה.

אצל הילד שלי השריטה של היום ההוא הפכה לחרדה כמו פצע שנסגר מבחוץ אבל התפתחה בו מוגלה. וטיפול ראשון בחוסן וטיפול שני וטיפול שלישי – והחרדה לא נעלמה.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר והעולם שלנו התנפץ. והנפש המופלאה של הילד שלי, כמעט בן 10, לא הצליחה להחזיק יותר את גודל השבר.

מה קורה אם אנחנו מגלים שעשינו החלטה לא נכונה? או שהחלטנו הכי נכון שידענו והבנו והילדים נפגעו? איך נוכל להמשיך לחיות עם עצמנו כאשר הילדים הם אלו שמשלמים את המחיר?

ומתי, מתי יהיה לנו אומץ לשנות החלטה.

קוראים לי אלמוג, אני הרבה דברים וגם אמא, וזה המסע שלי כאם בעולם הכאוטי הזה. אני יודעת איפה החל המסע ואין לי מושג לאן הוא יוביל אותי. אני מזמינה אתכם ללוות אותי לאורכו.