בתקופה בשנים האחרונות עלה באופן משמעותי מספר הידיעות המבהילות אודות גננות ומטפלות המתעללות בילדים רכים הנתונים תחת חסותן. קוראי העיתונים עלולים לחשוב שמדובר בזן אלים של מגיפה מדבקת, הפוגעת במטפלות בפעוטונים ומסכנת את הילדים של כולנו, או בדרישה לאישיות אכזרית כתנאי קבלה למטפלות וסייעות בגנים. אבל כשקוראים את האותיות הקטנות באותן ידיעות ניתן לפגוש, לפחות בחלק מהמקרים, בתיאורים המתרחקים מהרף הפלילי ומאלימות פושעת. מטפלת אחת אכן קשרה פעוט לכיסא לכמה דקות כדי שתהיה לה הפסקת אוכל. אחרת טלטלה בעוז את הטרמפולינה בניסיון נואש להרדים ילד. ברור שלא ראוי לקשור או לטלטל ילד בטרמפולינה, אבל כשמקבצים ביחד מספר גדול של תינוקות/פעוטות בגיל שבו הם זקוקים לתשומת לב אישית רציפה ומרבית, לא ברור איך תצליח מטפלת שאין לה יכולות של מרי פופינס לחולל את הקסם.
הבהרה: אני מגנה כל אלימות מכל סוג שהיא, ובוודאי כלפי חסרי ישע. כל פגיעה כזו מחייבת העמדה לדין וענישה ברף המחמיר. ועדיין, האינפלציה במעשי ההתעללות בתינוקות ובפעוטות ו”הטיפול בבעיה” בעיקר על ידי רישות הפעוטונים במצלמות ובאמצעי האזנה העוקבים אחרי גננות ומטפלות כאילו מדובר בארגון פשיעה ולא במוסד חינוכי, מחייבת עצירה לרגע, התבוננות ואולי גם חשיבה מזווית אחרת.
איור: אוריין שביט
השבוע אמר לי ראש מועצה אזורית גדולה ש”ההורים של ימינו רוצים לשגר את הילדים למערכת החינוך בבוקר, לקבל אותם בערב, רצוי אחרי מקלחת, לבושים בפיג’מה, לסיפור לפני השינה”. זה היה קיטור לא לייחוס, כי הבחירות לשלטון המקומי קרבות וראש המועצה (שמקדיש זמן ניכר מזמנו להסעות ילדיו ממסגרת למסגרת ומחוג לחוג) יודע שהוא, להבדיל מראשי ממשלות, נמדד כל יום על פי הישגיו בתחום החינוך. ואולי יהיה מדויק יותר לומר שהוא נמדד על פי יכולותיו לספק הפעלות על פני היום לילדים, כדי שההורים שלהם יפגשו אותם כמה שפחות. זה נשמע לא טוב, אני יודעת.
אם כבר הגענו לסמנטיקה, השימוש ההולך וגובר במילה “מסגרת” במקום גן, בית ספר, מטפלת, מתאר את התהליך שעברה ההורות שלנו באופן הקולקטיבי. אנחנו מביאים לעולם יותר ילדים ממה שנוכל לגדל ולחנך, ואנחנו שולחים אותם ל”מסגרת” שתעשה את כל מה שאנחנו לא מצליחים לעשות לבד בבית. ומכיוון שכדי להיות הורה אתה לא צריך הסמכה, רישיון או ביטוח, הרבה יותר נוח לנו להאשים את הגננת או הסייעת או המטפלת.
פניתי אל פורום המכונה “הורים לוקחים אחריות, פורום מרכזי הורות יישוביים”. הוא הוקם על ידי השלטון המקומי כדי לעודד הורים לקחת אחריות אישית מול האתגרים שהמציאות המודרנית מציבה בפניהם. מעבירים שם הרצאות וסדנאות על רשת בטוחה, חוסן פסיכולוגי ומניעת אובדנות אצל מתבגרים, על בשלות רגשית בהגעת ילדים לכיתה א’, על פחדים וחרדות, מיניות, הפרעות קשב. נושאים חשובים והתמודדויות משמעותיות. אבל אני רציתי לשמוע מה דעתם על אחריות הורית, על ההורות העכשווית שלא לוקחת אחריות על הילדים בגיל הרך. ביקשתי לראיין את אחת מ-רכזות הפורום, עובדות הרשות המקומית. כולן סירבו. הן לא רצו להיכנס לשדה המוקשים הזה, וניסו לאתר עבורי הורים מהפורום שידברו איתי. ושוב, אף אם או אב לא הסכימו. יש גבול לאחריות ההורית.
אז מצאתי מטפלת שעובדת בגן של פעוטות. אולה (השם המלא שמור במערכת) עייפה כל הזמן. אני פוגשת אותה בדירתה השכורה באשקלון, מביטה אל הים מהמרפסת בימי החופשה הספורים שיש לה בשלהי אוגוסט. היא חלמה לרדת לים כל יום במהלך החופשה שנקבעה על ידי הנהלת הגן. אבל כשהגיע החופש היא מצאה את עצמה עייפה מדי מכדי לרדת לחוף אפילו פעם אחת. רוב הזמן עסקה בניהול משק הבית שלה ובתיקון תקלות בדירתה, דברים שאינה מצליחה לטפל בהם בעומס של חיי היום יום. המנוחה שלה היא בהייה בסדרה האהובה עליה במזגן.
היא בת 52, אחת מאותן מטפלות שקופות. היא ממש לא רגילה ששואלים אותה לדעתה או לתחושותיה וזה מביך אותה. ההורים שמביאים את הילדים לגן בשבע בבוקר רגילים להנחית עליה ביובש הוראות טיפול. כשהם חוזרים לאסוף את הקטנים בחמש גם הם עייפים. בקושי מסוגלים לטפל בעצמם ובילדיהם. בטח שלא פנויים להתעניין בה. היא מרגישה שקופה. היא זוכרת במטושטש איך העבודה כמטפלת בגן לפני שש שנים היתה הגשמת חלום עבורה. אחרי שנים שבהן ניקתה חדרי מדרגות ובתים, הלכה לקורס עיסוי תינוקות והתקבלה לעבודה כסייעת. “בהתחלה הייתי מאושרת”, היא מספרת. “חשבתי שמצאתי משרה נוחה עם שכר קבוע ובעלת גן נחמדה.” בהמשך היא גילתה שזו עבודה ששוחקת עד היסוד. “אני אוהבת ילדים. אני אוהבת לטפל בהם אבל זה נהיה קשה מאוד”. היא עובדת כל יום משבע בבוקר עד חמש אחר הצהרים, מה שאומר שהיא יוצאת מהבית בשש ורבע וחוזרת קרוב לשש בערב, תלויה בתחבורה הציבורית. “כשאני מגיעה הביתה אני צריכה לטפל בשני הילדים הפרטיים שלי, להכין אוכל ולנקות את הבית.”
מודעה
אולה לא יכולה להרשות לעצמה להופיע עם שם אמיתי ותמונה. היא זקוקה לפרנסה שלה למרות שמדובר בשכר זעום. כשהיא נשאלת מה הדבר שהכי קשה לה, היא אומרת שיש בגן 12 ילדים בכל קבוצה ויש שלוש קבוצות. 36 ילדים. הילדים קטנים מאוד ולכן הן נדרשות כל הזמן להסתכל עליהם ולהבין אותם ולהקשיב להם. “אבל הם לא תמיד יכולים לדבר ולהסביר את עצמם. ויש המון רעש, ואם ילד אחד מתעורר בזמן השינה, הוא מעיר את כולם”.
ההפסקות של המטפלות לאוכל, לשיחת טלפון הביתה – הן כשהילדים הולכים לישון. וגם אז זה לא תמיד מתאפשר. “יש ילדים שיש להם יותר בעיות, והם צריכים יותר תשומת לב. ואין לנו באמת את היכולת לתת את זה, או להבין את הבעיות. אנחנו צריכות לטפל בכולם”.
מדובר בגן פרטי. אין השתלמויות כמו במערכת החינוך, אין העשרה. אבל לאור ריבוי מקרי ההתעללות, מצלמות המעקב חדרו גם אליהם. “פתאום בודקים כל דקה מה אני עושה ואיך אני אומרת. אני כל הזמן חשודה במשהו. לא ברור לי במה. אני מנסה לעשות את הכי טוב. גדלתי ברוסיה, ועכשיו זה מרגיש כמו שההורים שלי סיפרו על ימי סטלין.” בסוף כל יום היא מותשת, פיזית ונפשית. “עכשיו אני שוקלת לעזוב את הגן ולחזור לניקיון. זה כבר יותר קל ואהיה יותר בבית”.
את אייל שוורץ, גנן, בעלים של שני גני ילדים בהוד השרון ממש לא קל להשיג. לשמחתו, הוא נמצא בזמנו הפנוי עם שלושת ילדיו בבית. “אני עובד עם ילדים הרבה שנים. כשהייתי ילד, לא הייתי מהתלמידים האהובים על המורים והם אמרו את זה. אז בשבילי זה סוג של תיקון איך צריך להיות עם ילדים”. עם זאת, בפעם הראשונה שהגיע לעבוד בגן, הוא אומר, התחושה היתה לא נעימה. הורים הרימו גבה. לא הבינו מה גבר עושה בגן ילדים. הוא חש צורך להתנצל על משהו שהוא אוהב לעשות, משהו שהוא מבחינתו הייעוד שלו בחיים. הורים מסוימים דרשו ממנו אישורים שלא ביקשו מהמטפלות הנשים. וגם ביקשו שלא יחליף טיטולים לפעוטות. “הבנתי שלא סומכים עליי”. הוא בחר לא להמשיך שם ועבר לגן אחר.
אייל שוורץ
לפני 6 שנים פתח בבית משפחתון קטן, שלאט לאט גדל והיום יש לו כבר שני גני ילדים: אחד לגילאי שנה וחצי עד שנתיים והשני לגילאי שנתיים עד שלוש, עם צוות קבוע שעובד איתו כבר שנים. בצוות שלו עובד גנן נוסף ולקראת שנת הלימודים הקרובה שוורץ החליט להעביר אותו לקבוצה השניה. “שתי אמהות חדשות כתבו לי בפרטי שהן יודעות שזה לא בסדר, ויודעות שזה אצלן בראש, אבל קשה להן שגבר יטפל בילדים שלהן. אמרתי להן – אין בעיה, בהצלחה. ונפרדו דרכינו”.
מה אתה אומר על רמת האחריות ההורית בגיל הרך, בישראל?
“לשלוח לגן ילדים בגיל מאוד צעיר מצד אחד זה דבר מאוד בעייתי. מצד שני, אנחנו חיים במדינה שלא מאפשרת יותר מדי, גם אם הורה רוצה, ואני די בטוח שיש הרבה הורים שהיו רוצים להישאר עם הילדים בבית, אבל הם לא יכולים להרשות לעצם כלכלית. כולנו יודעים שחודש בלי שכר יכול להיות בעיה בבית. ההורים עם הגב לקיר. חלק מהם מחכים לרגע לשלוח כבר את הילדים למסגרות. אבל לדעתי רוב ההורים היו רוצים להישאר עוד בבית, בטח עד שהילדים מתחילים לדבר. היום, בישראל, יותר קשה להורים לגדל ילדים. ההורים שלנו תמיד אומרים ‘פעם זה לא היה ככה’.”
בהיסטוריה הישראלית, הקיבוץ החליט שההורים צריכים לעבוד מבוקר עד ליל. אז שיכנו את התינוקות והילדים בבתי ילדים. אפשר כמובן לדבר על מה זה עשה לילדים ולהתווכח על השיטה, אם היא היתה טובה או לא, אבל הקיבוץ, כיחידה משפחתית, החליט להשקיע משאבים מכובדים מאוד בחינוך הילדים וזה בא אז על חשבון מותרות למבוגרים. נדמה לי, שהיום הורים לא יוותרו על עוד נסיעה לטורקיה.
“זה נכון”, הוא מודה. “משהו עמוק בסדרי העדיפויות השתנה כאן. אבל אולי יש לגן בגיל צעיר גם יתרונות. ילד בגיל שנתיים צריך חברה, ובבית אין לו סדר יום, שנותן לו ביטחון. ילדים חייבים מסגרת. קבוצת שווים. כל ילד לומד מהילדים האחרים והם לומדים ממנו.”
גם שי אור הוא הורה מסוג אחר והוא גם מי שפיתח את גישת “הורות כמעשה ניסים”. “לא רק שאני אחראי על זה שאני אבא, אני צריך להבין גם מה זו אחריות. מה הילד צריך” הוא אומר. לדוגמה, כשהוא נדרש לבחור גנים לילדות הפרטיות שלו, הוא ישב בגן שבועיים ושאל את עצמו:
“האם אני רוצה להיות כאן?”
שי אור
הגישה “הורות כמעש ניסים” נותנת אמון מוחלט בילד שהוא או היא יודעים בדיוק מה טוב בשבילם. “תפקיד ההורים הוא לא לעצב ילדים אלא לגדול ביחד איתם.” מחדד אור. “ההורים הם מנטורים לחיים. הילד לומד מתוך ההתבוננות בהוריו. עיקר המעשה ההורי הוא מתחת לפני השטח. כשיש קושי בין ילד להורה או ילד לחבר שלו, צריך לבדוק לעומק מה קרה לו באותו יום. איזו תפיסת עולם יש בבית, במה אמא שלו מאמינה, וכן הלאה.”
הגישה של אור כוללת שבע “בקשות עומק”, המקבילות לשבע הצ’קרות. דרך הפעולה היא תמיד לבחון מה שמתרחש בבית, דרך העיניים של הילדים, לברר, לשאול שאלות.
למה הגענו למצב שבו יש בארץ כל כך הרבה דיווחים על אלימות בגני ילדים?
“זה עוד אחד מהמקרים שבו כל מיני גורמים שמתפרנסים מכך שמחוללים דרמה, מסיטים את הדיון מהעיקר אל הטפל. אם הייתי אבא שהילד שלו נקשר, גם אני הייתי משתולל וזה היה מזין עוד את הדרמה. אז מה; עדיף שנדבר על הבעיה העמוקה, לדבר על מאפיין תרבותי שלא הולך להשתנות ולא ישתנה: כל מה שהמשטרה ובתי המשפט מטפלים בהם לא ישתנה. הנה, מקרי האונס שהמשטרה ‘מטפלת בהם’, אז זה נותן תחושה שמטפלים, אבל זה לא אמיתי ולא מביא לשינוי.”
מה כן יביא לשינוי?
“כשהיינו בחברות שבטיות, שבט שלם, להקה שלמה של אנשים ידעו איך קוראים לכל ילד, מה הוא מרגיש והתפנו לעזור לו בעת צרה. בעולם המודרני לאמא יש כמה חודשים עם התינוק החדש, לאבא יש יומיים, והם לא שואלים איך אנחנו נתפנה לבן אדם החדש שהגיע. אנשים בגיל 28-40 רוצים שהילד ילך לגן, כדי שיוכלו לדאוג לפרנסה שלהם. אף אחד לא גילה להם שילד זה לא כמו לבחור ריהוט או מובייל מזמר. ראית פעם סרט שמישהי נכנסת להריון והיא יוצאת לחקור את הילדות שלה, איך ההורים התייחסו אליה כתינוקת. איך אנחנו מכילים מישהו? איך מתקשרים עם אדם קטן שלא יודע לדבר? אם מישהו היה עושה מסע אזהרה לפני הבאת ילדים לעולם כמו שעושים נניח לסיגריות, ‘רוצה להיכנס להריון? סבבה, במשך 8 שנים לא יהיה לך מעכשיו יום אחד שלא תתעסקי בשאלה ‘איך הוא מרגיש?’ הייתי שמח שישאלו שאלות ויתחילו בשאלה העיקרית: מה אדם קטן חדש מבקש לקבל מהעולם?”
גם אור לא שש לעסוק במקרי האלימות בגנים, מזווית האחריות ההורית דווקא. הוא מעדיף להפנות את תשומת הלב לשאלה אחרת – איך התרבות שלנו כולה מתייחסת לילדים בני שנתיים. “תסתכלי איך התרבות מתייחסת לרגשות של בן השנתיים, נניח, דרך השיניים שלו. האישה שמטפלת לו בשיניים משתכרת 20,000 ש”ח בחודש, ואילו האישה שמטפלת בו רוב שעות היום, משתכרת במקרה הטוב 5000 ש”ח בחודש. ואלו כלים יש לה להתייחס לרגשות שלו, למה שעובר עליו? היחס התרבותי הוא יחס הפוך. מעוות. כל מערכת הגנים ואחר כך בית הספר בנויה אך ורק לפי הצרכים של המבוגרים”.
הידע על כך שהנפש מתעצבת בגילאי 0 עד 4 שנים, מזכיר אור, קיים כבר יותר מ-100 שנים והוא נגיש לכולם. “ועדיין האנשים שנמצאים עם הילדים הם האנשים הכי פחות מוערכים בתרבות. וברור שלא במקרה אלה נשים. איזה אבסורד ששמים את כל המשקל על האופי ועל ההתנהגות של הגננת.”
ומה קורה כתוצאה מהעיוות התרבותי הזה?
“אנחנו עדיין צאצאים של תרבות גברית, שלפיה יש תמיד איזו אישה שמטפלת בצרכים של היצור הקטן. אנשים אומרם לעצמם ‘נשלח אותו לאיזה מישהי, ניתן לו לגדול, ניפגש איתו מתישהו כשהוא כבר יהיה גדול’. אף אחד לא מתעניין בתעצומות הנפש שהנשים שמגדלות ילדים צריכות, כי הן… נשים. תינוק הוא לא חשוב ומי שמטפלת בו היא לא חשובה. גברים שלא מגדלים תינוקות אין להם מושג לגבי הצרכים שלהם כבני אדם.”
זכיתי בפיס
אם היה משפט ששנאתי לשמוע לאחר הלידות שלי זה היה “יו, כמה מהר חזרת לעצמך!” קודם כל זה היה שקר. אולי הצלחתי להשיל את הקילוגרמים העודפים במהירות, אבל לחזור לאיזה עצמי? בלידה הראשונה נולדה אמא. אחרי הלידה השניה הייתי אמא לשניים. ובכל פעם הייתי עצמי אחרת ואף פעם לא חשקתי לחזור להיות העצמי הקודמת, זאת שהיתה לפני הילדים. הבחירה להפוך לאם הפכה אותי ואת הבחירות שעשיתי בעקבותיה למאושרת.
קורס ההכנה ללידה שלי היה שיחה עם מנהלת רבת תארים שמאוד הערכתי, וכמה שבועות לפני הלידה היא שאלה אותי איך אני מתכוונת להסתדר אחרי הלידה. נפגעתי והבעתי את מחאתי בצורה לא מנומסת, על שהיא מחטטת בענייני הפרטיים. היא לא נבהלה, הסבירה שפשוט דאגה לי ונתנה לי את עצת הזהב: “תדעי לך שבשנים הראשונות של הבנות שלי, אני שילמתי למטפלת חצי מהמשכורת שלי”. במילים אחרות, היא הבהירה לי את חשיבות המטפלת, שיש לתגמל את המטפלת הנכונה והמדויקת לי ולילדיי כראוי, ועל כך שהיא עצמה לא התביישה כאישה רבת תארים להשתכר בדיוק כמו המטפלת שלה במשך חמש או שש שנים.
כמו רבות וטובות לפניי, רק אחרי הלידה, הבנתי שסדרי העדיפויות שלי השתנו לבלי הכר. לא רציתי לבלות שעות ארוכות מחוץ לבית. רציתי להיות עם האדם הקטן שבראתי. להכיר אותה. לבלות בחברתה. לגדול איתה. לא הרגשתי שאני מוותרת למענה על הגשמת עצמי. בחרתי ללדת אותה וזו היתה הגשמה מופלאה. בחרתי את הדרך לגדל אותה בצורה מיטבית בעיניי. גם היום, כשהיא אדם בוגר ומצויין בפני עצמו, אני לא מגישה חשבון על הוויתורים, כביכול. הזכות היתה כולה שלי.
האתגר היה איך לצמצם את העבודה, כדי להתפרנס, לעבוד מהבית ובמשרה חלקית בחוץ. כשיצאתי למסע חיפוש אחר מטפלת, המועמדת הטבעית הראשונה היתה כרמלה, השכנה מקומה א’ שלאורך כל ההריון עגבה לי על הבטן. זה נראה קל ונוח. קרוב לבית “לא צריך להוציא אותה בגשם”, כמו שאמרו לי השכנות. עשיתי ניסיון. כרמלה ביקשה שאשאיר את התינוקת בסל-קל ליד השיש. היא בדיוק הכינה שניצלים. כשחזרתי לאחר שעתיים, הילדה היתה עדיין בסל-קל. כרמלה הכינה עכשיו מטבוחה. שילמתי עבור השעתיים ונפרדנו לשלום. לא הסכמתי שהבת שלי תהיה אחד התבלינים במטבח. המטפלות האחרות פוטרו עוד בטרם זכו לשעת ניסיון – היתה מי שהרהיבה בשבחי עצמה, והיו אלה שדאגו לשכן כמה עוללים ביחד. רגע לפני שהרמתי ידיים, מצאתי את המטפלת הנכונה. היא ידעה חמש מילים בעברית ומבעד למשקפיים העבות הציצו עיניים טובות. היא לא רצתה סל-קל, היא פשוט ערסלה אותה בידיה. מבחן הקבלה שלה כלל סיור לשווארמה השכונתית ובחזרה. 28 דקות כולל אכילה. מצאנו את הילדה רגועה ושמחה, עדיין על הידיים, ואני ידעתי שזכיתי בפיס.
מה שהפתיע אותי היתה תגובת החברות. לכולן היתה שאלה אחת: “אבל מה עוד היא עושה בבית?”. כשהחברה השלישית שאלה אותי, ביקשתי הבהרה. הסתבר שהסביבה הקרובה אליי חשבה ששכרתי שפחה שאמורה לטפל בילדה ובמקביל לבצע את כל מטלות הבית. ממש נדהמו כשאמרתי שהדרישה היחידה שלי היא שהמטפלת תטפל בילדה ולא תנקה את השירותים/רצפה/תקפל כביסה וכיוצא באלה. המטפלת המופלאה הזו ליוותה את ילדיי עד שבגרו והיא הפכה לחלק ממשפחתנו עד היום.
את פערי הגישה בחינוך בגיל הרך פגשתי גם בחיפוש אחר גן ילדים. כשמכרותיי חיפשו “גן עם קונספט” ואני חיפשתי גן עם גננת שמחבקת ילדים. שמביטה להם בעיניים. לא פועלת על פי שיטה מתוחכמת כזו או אחרת. גננת שנותנת להם חופש עם אחריות. כזו שיודעת לספר סיפורים. זכיתי למצוא כאלה גננות מופלאות, ותתפלאו, גם בשירות הציבורי! הן פשוט באמת אהבו את מה שהן עשו והילדים אהבו אותן. ומה עלה בגורל גן הקונספט המשוכלל? הוא החליף גננות, סייעות, קונספטים, והילדים יצאו ממנו חבולים.
הגיעה אלינו מישראל היום. אוהבת ממסד ומאמינה לדובר צה"ל ולשלטונות. נפלה לעיתון הלא נכון. יוצרת דוקו, עיתונאית ומרצה לקולנוע. כתבת שטח ותחקירנית. שליחתנו לחלם. לא משאירה אבן לא הפוכה.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
