קמת בבוקר בלב עולץ, ובא לך לצאת לרקוד היום? אין בעיה בכלל. כל מה שצריך זה דרכון בתוקף וכמה אלפי שקלים.
את הסטטיסטיקה שבטבלה המוצגת פה פרסמה לאחרונה הפקת פסטיבל ״בום״, שהוא אחד מפסטיבלי המוזיקה האלקטרונית הגדולים והפופולריים ביותר בעולם כיום. הבום מתקיים אחת לשנתיים, על אדמת פורטוגל. מגיעים אליו עשרות אלפי אנשים מכל קצוות תבל ונראה שהוא הפסטיבל המפורסם ביותר כיום, אבל הוא בהחלט לא היחיד; סמוך לו (גם גאוגרפית וגם קלנדרית) מתקיימים פסטיבלים דומים רבים, כמו ״אוזורה״ בהונגריה, ״שנקרה״ בשוויץ ועוד.
ישראל, יצואנית רקדנים מצטיינת
כמו בכל סיפור עולמי, מה שבעיקר מעניין אותי היא הזווית הישראלית: בכל שנה אלפי ישראלים נוסעים במעין רכבת אווירית לפסטיבל אחד לפחות, רבים מהם אף ״תופרים״ רצף של פסטיבלים, ומשנה לשנה המספר רק הולך וגדל.
הסטטיסטיקה שפרסמה הפקת ה”בום” לוקה בחסר, וכדי להבין את היקף התופעה יש לבאר אותה ולשפוך עליה אור מזוויות נוספות, שאינן מופיעות בטבלה. ראשית, אין מה להתרגש מכמות הפורטוגלים המגיעים ל”בום”, כיוון שהפסטיבל נערך בארצם וכדי להגיע אליו אינם נדרשים להשקיע מאמץ מיוחד, כך שלנתון המראה שהפורטוגלים הם 20 אחוז מבאי הפסטיבל אין משמעות בעלת משקל של ממש.
“במו עיניי ראיתי, פעמים רבות מדי, איך נציגיה הכחולים של משטרת ישראל מחרבים מסיבות, שולחים צרכני חומרים פסיכדליים לשעות ארוכות של עוגמת נפש, הורסים את משלח ידם של המפיקים ושולחים אזרחים טובים למגרש הפלילי, רק כיוון שביקשו להיות אדונים לתודעתם”
שנית, אם מביאים בחשבון את גודל אוכלוסיית המדינות השונות לעומת ישראל – אוכלוסיית צרפת היא יותר מפי שישה מישראל, גרמניה פי שמונה וכן הלאה – הרי שבני ישראל הם למעשה במקום הראשון מבחינת נוכחות בפסטיבל.
שלישית, פרמטר שיהיה קשה מאוד לחשב, אם כי אפשר להעריך אותו, הוא המאמץ שיש להשקיע כדי להגיע לפסטיבל. איך אפשר להשוות כמויות אנשים, כשאחד מגיע בתוך כמה שעות בנסיעה נעימה ברכב, והשני צריך להגיע בטיסה יקרה?
ורביעית, לך תדע כמה ישראלים נכנסו בדרכונים הזרים שלהם ובלבלו את הסטטיסטיקה…
מודעה
מכל ההיבטים האלה, ולו רק מן הכמותי-יחסי, אפשר להסיק שהעם המגיע בכמות הגדולה ביותר לפסטיבל המוזיקה המרכזי הזה, הוא העם היושב בציון.
למה זה קורה?
איך יכול להיות שדווקא הישראלים הם המגיעים הכי בהמוניהם לכל הפסטיבלים האלה בעולם? איך הדי-ג׳יים הנחשבים ביותר הם תוצרת כחול-לבן? והאם לדפוסי הפעולה של המשטר המקומי שלנו יש השפעה על כך?
אז ככה – נדמה שאין בעולם המתפתח מדינה לחוצה יותר ממדינת ישראל; עם שחי יום-יום תחת איומים קיומיים וממשיים לפיגועים, לקסאמים ולמלחמות, תוך התמודדות עם יוקר מחיה קיצוני. עם שהחרדה והטראומה הן חלק בלתי נפרד מה-DNA שלו; וכאשר נפשם של ישראלים רבים כל כך נשרטת מן המציאות היום-יומית, מהלחץ, מן הפחד, וכמובן מהשירות הצבאי, מה לנו להתפלא שאנחנו כל כך תרים אחר אסקפיזם?
היותה של מדינת ישראל פוסט-טראומה-ניישן הפכה אותה גם מעצמת טראנס: המוני ישראלים מבקשים טראנס; רבים מנגנים טראנס, וכך קמה בכנען סצנת טראנס עצומה, איכותית, בעלת שם עולמי, טראנס לגויים.
‘מקדש הריקודים’ בפסטיבל הבום (צילום: Serialslb)
שנים רקדו להם מדי סוף שבוע עשרות אלפי ישראלים ברחבי ישראל, ואז קרה לסצנת הטראנס הישראלית אסון: הרשויות קמו עליה וחירבו אותה. החל מרשויות מקומיות שאינן מאפשרות קיום מסיבות בשטחן וכלה במשטרת ישראל, שלמעשה השמידה סופית את הסצנה כולה באמצעות דרישות לא ישימות ממפיקי המסיבות. וכשכבר הצליחו האחרונים להתגבר בתושייתם הנדירה, שלפה משטרת ישראל את נשק יום הדין: “מידע מודיעיני רגיש, לפיו עומד להתבצע במסיבה סחר מסיבי בסמים”.
לאחר כמה פעמים שהופעל הנשק הלא מידתי הזה, כנגד כל עקרונות החירות והחופש של מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, ובגיבוי עקבי של בתי המשפט(!), נאלצו שוחרי הטראנס לנדוד לניכר. שיאו של האבסורד הבלתי נסבל הזה הגיע בדמותם של פסטיבלי טראנס ישראליים עצומים על אדמת מצרים; כלומר, ישראלים שמבקשים להפיק פסטיבל טראנס מעדיפים, הלכה למעשה, לעשות זאת על אדמת מדינת שלום קר מלהתמודד עם הרשויות בישראל!
וכך גם הגיעו המבלים עצמם לפסטיבלים באירופה ובעולם כולו. הישראלים מעדיפים (בלית ברירה אמיתית אחרת) להשקיע את מיטב כספם ולטוס למדינות רחוקות כדי לחוות חוויית טראנס ראויה ובטוחה, מלנסות את מזלם בתחומי הארץ ובכך להסתכן סיכון גדול בעצם קיומה של החוויה ובמפח נפש שעלול להגיע גם לכדי נזק נפשי של ממש.
כמה מילים על הפיל שבחדר.
המילים האחרונות של הפיסקה הקודמת אינן מליצה, ואינן בגדר גוזמה כלל וכלל. רבים מפוקדי סצנת המוזיקה האלקטרונית צורכים חומרים פסיכדליים. בעיניי, זו זכותו של כל אדם להיות בעל הבית של גופו, של נפשו ושל תודעתו. וכל עוד אין האדם פוגע בזולתו, אין למדינה כל זכות לבוא עימו חשבון.
זהו הבסיס של כל חברה שוחרת חירות אשר חורטת על דגלה את חופש הפרט כזכות יסוד דמוקרטית. מה לה, למדינה החופשית, לרדוף אדם אשר מבקש להרחיב את תודעתו? באיזו זכות?! ובמה משפרת משטרת ישראל את ביטחונה של החברה הישראלית כאשר היא עוצרת צרכני חומרים פסיכדליים ומביאה אותם למשפט? התוצאה היחידה של מדיניות הרדיפה הזאת היא מסיבות מחתרת שאינן חוקיות והגירת טראנס עצומה לפסטיבלים באירופה, כלומר – המדיניות הזאת אינה מפחיתה במאום את הצריכה, היא פשוט שולחת אותה למקום נסתר מן העין או רחוק ממנה, או בקיצור – “מדיניות ראש בחול”.
למי שהגיע בקריאתו עד לכאן, ודאי לא היה קשה לנחש שגם אני מפוקדי הרחבות של פסטיבלי הטראנס. במו עיניי ראיתי, פעמים רבות מדי, איך נציגיה הכחולים של משטרת ישראל מחרבים מסיבות, שולחים צרכני חומרים פסיכדליים לשעות ארוכות של עוגמת נפש, הורסים את משלח ידם של המפיקים ושולחים אזרחים טובים למגרש הפלילי, רק כיוון שביקשו להיות אדונים לתודעתם.
לאחר שנים מתסכלות בישראל הגעתי לפסטיבלים באירופה ונדהמתי להיווכח כמה פשוט להיות פשוט בחברת בני אדם: איך נראית תרבות כשמאפשרים לה לצמוח, ללבלב ולהוכיח את יופייה.
בפורטוגל, לא רק שפסטיבל ה”בום” הוא אימפריה תרבותית, כלכלית, אומנותית וסביבתית, הרשויות שם מאפשרות להפקת הפסטיבל לקיים דוכן שבודק עבור האנשים את איכות החומרים הפסיכדליים שברשותם, ובכך נמנעים אסונות פסיכדליים רבים ומיותרים!
ככה מתנהגת מדינה שחושבת על טובתם של אזרחיה ושל האזרחים מבחוץ שבאו לבקר בה. בדיוק ההפך מן המדינה שלנו, שחשה שהאזרחים הם בבעלותה ושהחופש שלהם נתון לפרשנותה המשתנה מעת לעת, ממצב למצב, ובהתאם לאינטרסים הצרים שלה.
אז כשאתם צועקים ברחובות “דמוקרטיה”, זכרו שלפני רפורמה משפטית כזו או אחרת, הלכה למעשה אסור לישראלים לרקוד כאן. אולי רק הורה. ההיא עם ה״היי״.
ההסתכלות שלך מאוד צרה ואינטרסנטית.
יש הרבה נזק באנשים שמתמכרים לסמים קשים ופסיכודליים וטוב מאוד שיש איסור על כך בארץ.
מכורים משפיעים בהחלט על סביבתם הקרובה, התפקוד הקלוקל שלהם משפיע על החברה, הכלכלה, הפשיעה, בני הנוער וגם עולה לא מעט למדינה בלשקם אותם במכוני גמילה.
שלא לדבר על מפגע הרעש של מסיבות טרנס כאלו בקרבת בתים של אנשים, לא כולם מוצאים חורשה מבודדת שלא מרעישה לשכניה למסיבה הזו.
ולגבי האמירה שאין הפחתה במאום של הצריכה כשישראלים טסים לסמם את עצמם בחו”ל – שוב הסתכלות צרה ולא נכונה מתמטית. כשאתה צריך להשקיע בלטוס אתה תשתתף פחות בכאלו אירועים ותסתמם פחות ותזיק פחות, גם אחרי המסיבה עצמה. וגם יש את הזוית של שמירה על הצביון והחוק במדינה לגבי צריכת סמים קשים.
לגבי גראס/מריחואנה גם חושבת שהיה עדיף שיהיה מו8תר בחוק בישראל וזה לדעתי יקרה בקרוב.
אבל לא היינו הך לסמים פסיכודאלים וקשים.
שנה טובה מלאת הרחבת הפרספקטיבה והתחשבות בזולת.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
ההסתכלות שלך מאוד צרה ואינטרסנטית.
יש הרבה נזק באנשים שמתמכרים לסמים קשים ופסיכודליים וטוב מאוד שיש איסור על כך בארץ.
מכורים משפיעים בהחלט על סביבתם הקרובה, התפקוד הקלוקל שלהם משפיע על החברה, הכלכלה, הפשיעה, בני הנוער וגם עולה לא מעט למדינה בלשקם אותם במכוני גמילה.
שלא לדבר על מפגע הרעש של מסיבות טרנס כאלו בקרבת בתים של אנשים, לא כולם מוצאים חורשה מבודדת שלא מרעישה לשכניה למסיבה הזו.
ולגבי האמירה שאין הפחתה במאום של הצריכה כשישראלים טסים לסמם את עצמם בחו”ל – שוב הסתכלות צרה ולא נכונה מתמטית. כשאתה צריך להשקיע בלטוס אתה תשתתף פחות בכאלו אירועים ותסתמם פחות ותזיק פחות, גם אחרי המסיבה עצמה. וגם יש את הזוית של שמירה על הצביון והחוק במדינה לגבי צריכת סמים קשים.
לגבי גראס/מריחואנה גם חושבת שהיה עדיף שיהיה מו8תר בחוק בישראל וזה לדעתי יקרה בקרוב.
אבל לא היינו הך לסמים פסיכודאלים וקשים.
שנה טובה מלאת הרחבת הפרספקטיבה והתחשבות בזולת.
כל מילה בסלע וכל המוסיף גורע
מדינה חשוכה שפועלת באלימות וטרור נגד אנשיה
התנהלות של מדינה חשוכה וכובשת, שמשתמשת באלימות וטרור כדי לשלוט בא.נשים