לגיל הגן
ציפור קטנה בלב
נדמה שכל אחד יכול לכתוב סיפור נחמד לקטנים, נגיד על ילדה שמצילה גוזל, ולהוסיף לו איורים חמודים, אבל כל זה עדיין לא מבטיח חוויית קריאה מרגשת. לשם כך נדרש כישרון – גם כדי לספר סיפור שפעוטות ירצו לשמוע ולראות פעם אחר פעם, וגם כדי לשלוט בארגז הכלים המורכב ששמו שפה (ולצרף איורים נפלאים, כמובן). וזה הדבר הראשון שלכד אותי בספרה של ורד לֶבֶּר – העברית הספרותית הנהדרת שמתנגנת באוזן בבהירות ובחריזה אגבית, אך מדויקת. בספר יש מילים “קשות” שקטנטנים מבינים גם בלי הסבר, כי הכל ברור – מתוך ההקשר, מן הציורים הרגישים להפליא של כנרת גילדר ומההיגיון השְׂפָתי שלנו. והרי כך באמת לומדים שפה כהלכתה: לא בדרך דידקטית (כפי שמשרד החינוך קלקל ומקלקל לרוּבֵּנו את לימוד העברית) אלא תוך שימוש פעיל והבנה אינטואיטיבית, ואיך מעשירים שפה אם לא בעזרת שירה וספרות יפה – קל וחומר לילדים.
בקריאה הראשונה תהיתי לרגע שמא דילגתי בטעות על הדף הראשון, כי (אם לא שמים לב שהציירת התחילה את הסיפור בציור הכריכה, המשיכה אותו בפורזץ ושתלה עוד הפתעות מרנינות בדרך אל הטקסט) נדמה שפספסנו משהו, ודווקא משום כך הפתיחה הזאת מרגשת בכל פעם מחדש:
“כְּדֵי סֶדֶק/” (כן, אלה המילים הראשונות בסיפור!) “אֶפְרָת/ אֶת הַדֶּלֶת פּוֹתַחַת לְאַט/ וְנִזְהֶרֶת/ פֶּן יַחְמוֹק פְּנִימָה הֶחָתוּל הַמְּנֻמָּר/ בְּעֶצֶם, שֶׁכְּלָל לֹא יִקְרַב אֶל הַבַּיִת/ כְּלוֹמַר/ הוּא חָמוּד, הֶחָתוּל, וְאָהוּב/ וְלָרוֹב הוּא מוּזְמָן בְּשִׂמְחָה…/” – בציור רואים ברקע את אפרת הקטנה בפתח הדלת (הפתוחה כדי סדק) ובחזית את החתול המנומר, בגבו למצלמה, וכעת הופכים דף – “אַךְ הַיּוֹם, בְּחַדְרָהּ -/ פּוֹחֵד עַד בְּלִי דַּי/ בְּקוּפְסָה יְשָׁנָה,/ מְבוֹהָל בַּפִּנָּה/ פּוֹעֵר מַקּוֹר/ רוֹעֵד מִקּוֹר -/ גּוּר דְּרוֹרִים גּוֹזָלִי, מְמוֹרָט,/ מְצַפֶּה מִן הַבֹּקֶר/ שֶׁאֶפְרָת תָּשׁוּב מִן הַגַּן/ וְתִתֵּן לוֹ/ אֵגֶל שֶׁל מַיִם/ וּפַת”. מה אמרתי לכם?
מתחשק לצטט את הספר כולו, אבל מהפתיחה כבר הבנתם: אפרת מגדלת גוזל שמצאה, נגד כל הסיכויים ונגד כל המקטרגים והספקנים. ואיזה לב לא נכמר למראה גוזל חסר ישע? וכמה יפה הוא מצויר, הגוזל שאפרת קוראת לו קוטן-בוטן, בשלל דרכים וסגנונות, וכשהוא מתכסה בנוצות האיור שלו כל כך ריאליסטי שנדמה שתכף יקפוץ מן הדף. וכמה רגש מקופל במעשה האימוץ הזה, כמה אמון ותקווה! (ובסוף יש הוראות מדויקות מה לעשות אם מוצאים גוזל או פרחון כזה שנפל מן הקן, כמו אפרת – בעיקר להתקשר למוקד רשות הטבע). ולמה להכביר מילים כשמוטב פשוט להשיג את הספר ולראות בעצמכם איזה יופי (40 עמ’, ערכה: יעל גובר, הוצ’ כנרת), כעת במבצע באתר ההוצאה. מתנה נפלאה לבני 3-6.
> קוֹטֶן בּוֹטֶן | ורד לֶבֶּר
לבני 5-8
צחוק ותעלולים
במה להמתיק ימים נוראים אם לא בספרי ילדים? ואם הם מצחיקים, מה טוב. בשנים האחרונות אני סותמת חור בהשכלה ובארון הספרים בעזרת אוסף יצירותיה של סופרת הילדים האהובה עליי בעולם, אסטריד לינדגרן, רובם מיד שנייה (הנדירים עולים כחדשים, ואף יותר!), וכך זכיתי לקרוא שוב ושוב את שלישיית ספרי “אמיל” שלה לילדון אהוב במשפחתי (כשהיה בכיתה א’) ולהיקרע מצחוק יחד איתו. והנה ההיסטוריה חוזרת: ילדון בן שש וסבא שלו, שחיפשו בארון שלי ספר לגדולים “עם הרבה מילים”, צוחקים בימים אלה בקול גדול מהראשון בטרילוגיה, ואוטוטו הם בדרך לשני ולשלישי.
אמיל הוא ילדון עצמאי ופיקח ובעל כושר המצאה ותושייה. הוא חי בחווה בכפר קטן במחוז סמולנד שבו נולדה גם הסופרת, עם אמו הרחומה ואביו הקמצן (שאומר לאשתו לחוס על נעליה, לבל יתבלו: “כמו שאת מבלה נעליים, אנחנו נאלצים לקנות לָך נעליים חדשות כל הזמן – כל עשר שנים!”), לצד אחותו הקטנה והתמה אידה, עם המשרתת לינה ועובד החווה אלפרד, עד מהרה הוא נכנס לך ללב. רוב הזמן התעלולים שלו נובעים מכוונה טובה ותמימה, אבל הם משגעים לא רק את בני הבית אלא את תושבי הכפר כולו – שהיו מעדיפים לשלוח את הילד לאמריקה(!), ואף אספו לשם כך צרור כסף שמסרו לאמו, אבל זו התעצבנה והשליכה את מטבעות הכסף לכל עבר. “אמיל הוא ילד קטן וחביב,” אמרה להם, “אנחנו אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא.” ולינה המשרתת אמרה: “צריך לחשוב גם על האנשים באמריקה. הם לא עשו לנו שום דבר רע, למה שננחית עליהם את אמיל?”
מודעה
לא ייאמן איך הסופרת המופלאה הזאת יודעת להצחיק את קוראיה עד כאב בטן (ר’ “גילגי”, “קרלסון על הגג” ועוד) וגם לקרוע להם את הלב עד בכי (“מיו, מיו שלי”). כך גם בטרילוגיה הזאת: אם בשני ספרי “אמיל” הראשונים רק צחקתי, בסופו של השלישי יוצא אמיל האמיץ להציל את אלפרד החולה בסופת שלגים איומה שכמעט הורגת את שניהם, ושם גם בכיתי קצת. בספר השני מתגלה לינדגרן כאומנית סלפסטיק – כמעט בכל פרק חוטף מישהו בלילה עסיסית ישר לפרצוף והתיאורים הפלסטיים משכיבים אותך מצחוק, לא חשוב מה גילך. וכך כתב עליה אבא שלי ז”ל בלכסיקון אופק שלו, כל מילה אמת: “אין בספריה ‘מוסר השכל’ נדוש או ערכים חינוכיים במובן המקובל, אבל יש בהם תשוקת חיים, רעננות תוססת וקסם משובח, השובה את לבם של צעירים ומבוגרים”. התרגום מצוין, האיורים נהדרים, ושלושת ספרי הסדרה שיצאו בין 2009 ל-2011 זמינים לקנייה במחירי מבצע גם כעת באתר ההוצאה, אל תחמיצו. לבני 5-9 ולכל מי שמתחשק לו לצחוק מכל הלב, לשם שינוי (משוודית: רות שפירא, אייר: ביורן ברג, ידיעות ספרים, 102 עמ’, 128 עמ’ ו-172 עמ’ בהתאמה, מנוקד).
> ילד ושמו אמיל, התעלולים של אמיל, אמיל עדיין איתנו | אסטריד לינדגרן
למתבגרות/ים
אז תקשיבו לה
רינת פרימו כנראה בלעה איזה שיקוי סודי שמשמר בה את רוח הנעורים, כי הספר שלה כתוב ממש-ממש כמו יומן של מתבגרת אמיתית – אלמה לוי, בת 13. אלמה מחליטה שאם אף אחד לא מבין אותה ואת חברותיה, היא תכתוב למענן את “ספר המתבגרות הגדול”, ובו תכתוב את כל מה שיש לה להגיד על עצמה ועל ילדות אחרות כמוה; ואם נדמה לכם שלא באמת מעניין להקשיב למה שיש לה להגיד, חשבו שוב. כי זה מצחיק ומאלף ומעלף, ואין ילדה שלא תיגנב על הספר הזה, באחריות.
עובדה: חברה שדפדפה בספר בחנות ספרים והתרשמה ממנו מאוד הביאה אותו למתבגרת הפרטית שלה שעסוקה מאוד לאחרונה באיך שהיא נראית ובכמה היא שוקלת. בתגובה, דבר ראשון עיקמה הילדה את האף וסיננה, “אוי נו, מה סֵפֶר עכשיו?” אבל כעבור זמן-מה, כשאמא שלה הציצה לחדרה, ראתה אותה שקועה בספר – קוראת, קוראת וקוראת! ולא הניחה אותו עד שסיימה. וכמה נדהמה האם כשראתה את הילדה למחרת בבוקר, לפני צאתה לבית הספר, עושה מה שלא עשתה מעולם בבקרים – חוזרת לקרוא בספר! ואמא שלה קלטה משהו שלא ציפתה לו: הספר הזה משמש לה כמקור העֲצָמָה! היא אשכרה בולעת כמה דפים כהכנה ליום שלה בבית הספר!
אפשר להבין אותה. לצד טיפים יעילים על חברות וחברים, על מורים, על מחשבים ואינטרנט, על קנאה ועל המראה החיצוני (“אני שונאת את עצמי!”), יש גם יופי של טיפים על הורים. הנה דוגמה מתוך המילון “מה מבוגרים אומרים ולמה הם מתכוונים באמת” (חלק 2): “כשהורים שלך אומרים ‘תעזבי כבר את הטלפון!’ – הם בעצם מתכוונים להגיד ‘תמשיכי להיות בטלפון כי אחרת נצטרך לתקשר או ממש לבלות ביחד ואז גם אנחנו נצטרך לעזוב את הטלפון'”. או “כשאבא שלך אומר לך ‘אני סופר עד שלוש ואם את לא באה אני הולך בלעדייך’ הוא בעצם מתכוון להגיד ‘בבקשה תבואי, בבקשה. כי אם לא אני אצטרך לספור עד שלוש לנצח או פשוט להתחיל לבכות. אין לי מושג מה לעשות עכשיו אז אני מנסה להפחיד אותך. מצליח לי?'”
במילים אחרות, רינת פרימו היא קוסמת שיודעת לכתוב למתבגרים ולמתבגרות כמו מתבגרת אסלית, וזו מתנה נדירה, בעיקר בספרות העברית, שבה גם סגנון הכתיבה מלשין על התחזות גילית למרחוק, ואילו כאן הכל קולח ואמין וכיפי ממש. האיורים של רעות בורץ מגניבים וחמודים, ובכלל כל העיצוב של הספר הזה מעולה וממגנט. מכירים מתבגרות בנות 10-14 ומתבגרים בני 11-14 (כן, גם בנים ייהנו מהספר)? תנו להם את הספר הזה וראו בעצמכם (154 עמ’, הוצאת המבוך). כעת בהנחה באתר ההוצאה, שבו תמצאו גם פרק ראשון לטעימה (הספר אינו נמכר בחנויות!). אוצו רוצו.
> זה מה שיש לי להגיד | רינת פרימו
לכל המשפחה
עשיתי, לא עשיתי
ספר פעילות מגניב למשפחות ולקבוצות חברים, בטיולים או ביום גשום בבית: שאלונים חמודים על דברים שעשיתם או לא עשיתם. יש בהם ריבועים למילוי ב-V ,X או נקודה, שמסמלים שלוש אופציות לתשובה – עשיתי, אין לי כוונה, אולי בעתיד (לילדים שבחבורה חסרה האופציה “הלוואי בעתיד”). הקטגוריות רבות ומגוונות: מאכלים משונים, מקומות מוזרים, בגדים ועוד, אבל הרבה יותר כיף לדלג חופשי בין העמודים ולבחור שאלות אקראיות. מומלץ גם להמציא שאלות משלכם, לתוספת כיף (104 עמ’, איורים: נגה אוחיון, הוצ’ פרדס וגבעול).
> האם אי פעם | טלי הרדאבל
למבוגרות
יורקת אש
הטרילוגיה “בנות הדרקון” נמצאת ברשותי כבר שנה תמימה, ועד לפני שבוע פחדתי להתחיל לקרוא אותה. מרית בן-ישראל היא בעיניי סוג של ידעונית, קוסמת ומכשפת מילים, שעיניה העמוקות והנוקבות לא פוחדות לגעת בכאב ובפצעים שמתגלים ביצירות שהיא בוחנת, מתוך היכרות קרובה עם הצד האפל הזה, כך נראה – ובלי שמץ של רחמים עצמיים; ואף שהערצה היא רגש די זר לי, אין לי איך להגדיר את יחסי אליה אחרת. היא מרימה וילונות מעל ארונות חשוכים בנפש, ולכן כששמעתי על שלושת הספרים שכתבה, שהם כביכול פנטזיה אבל רומזים על אמת ביוגרפית שעשויה להיות משותפת לכל אחיותיה (וגם לי), נמשכתי לקרוא – אבל יותר מזה חששתי שירימו איזה וילון שאני עוד לא מוכנה לו. וכך היתה הטרילוגיה מונחת על מדף גבוה בארון, מחכה להיקרא, כי ידעתי שאקרא.
בשבוע שבו אני כותבת את המדור (לפני ראש השנה), מרית עורכת אירוע בבית אריאלה בתל אביב, “בנות הדרקון קוראות לך”, שבו תשב ותקריא את הטרילוגיה, או כמה שתספיק ממנה, במשך 8 שעות רצופות (עם הפסקות קלות). החלטתי להיענות לקריאה ובלי לחשוב ניגשתי למדף ולקחתי את הספר הראשון. כבר קראתי רבע ממנו, ואני מוקסמת וגם יודעת שלא צריך לפחד. נסו ותיהנו (351 עמ’, ערכה: תמר הוכשטטר, עם עובד)
> בנות הדרקון 1 – ספר האבות | מרית בן ישראל
