אני שומעת את הבכי שלו מעבר לגדר היער. הוא נוער בבכי תמרורים, נשמע כמו ילד קטן שאיבד את אמו, בזמן שהסקרנות שלו סחפה אותו למקום אחר, הרחק מקרבתה הבטוחה. אני לא מופעלת רגשית מהבכי הזה; בדיוק יושבת לי בשמש ובונה תוכנית עסקית ליער – לא עבודה חביבה עליי אבל הפעם החלטתי לסיים את המשימה. ככה שאני הודפת מעליי את רטט בכיו של החמור, שנכנס לי ישר ללב וברור לי שבטח ובטח אני לא קמה מהשולחן. אבל החמור הזה לא מפסיק לנעור ומצטרפים לקולו נביחות כלבים עצבניים. זה כבר מזיז אותי קצת כי נשמע שהם מתנפלים עליו. לא נורא, הרגעתי את עצמי, אל דאגה, חמור הוא אחד מבעלי החיים ההישרדותיים והחזקים שיש.
חמורים נחשבים איטיים, עצלנים, עקשנים וטיפשים. בין שלל כינויי הגנאי שלהם שגור הביטוי “חמור קופץ בראש” כלפי מי שמגיב בפזיזות, ללא שיקול דעת, אך מצד שני – עצמאי, לא נכנע בקלות ושומר על רוח חופשית. לכן אפשר לזקוף את הביטוי הזה לזכות החמור, שיכול להוביל שיירה בלי לקחת סיכונים מיותרים; הוא לדוגמה לא יעבור דרך אש חיה ויבחר נתיב מילוט בטוח, בניגוד לסוס מאולף שידהר אל תוך שדה קרב ויציית לכל פקודה של רוכבו. אז למרות תדמיתו השלילית, החמור קשוב לעצמו, נחשב סמל לצניעות ולענווה המסתפק במועט, ובעל יכולת הישרדות גבוהה.
אבל, ככל שאני מרגיעה את עצמי וסומכת על החמור שישרוד, קולות המאבק בחוץ מתגברים. זהו זה, אני מחליטה שדי, רוצה להשקיט את הלב. אני סוגרת את המחשב, פוסעת לכיוון השער בעקבות נעירת החמור והנה ממש מולי עומד עיר קטן, מבוהל וחמוד, מוקף בחמישה כלבים שמגרגרים עליו בכעס. הוא צעיר מאוד וניכר עליו שעדיין יונק. “היי חמוד”, אני אומרת לו בקול רך כחמאה, “מה קורה? הלכת לאיבוד?” הוא מביט בי ופולט זעקת שבר. “אוקיי אני אתך”.
המשימה הראשונה היתה לגרש את הכלבים בלי שהוא עצמו ייבהל ויברח. זיהיתי את אחד הכלבים בשמו ופניתי אליו בתקיפות, “מהר הביתה!” הוא נענה לפקודה והתרחק יחד עם כל החבורה שלו. ככה נשארנו לבד אני והעיר. הוא הסתכל בי ואני הסתכלתי בו. “בוא חמוד”, אמרתי לו, “בוא אליי”. והוא בא. לא רק בא, הוא נעמד ממש צמוד אליי, נראה מחייך וחיכך קלות את ראשו על כתפיי. נמסתי בשניה. שכחתי מכל הטבלאות שלי וביליתי איתו כל היום באחו הירוק.
סמל לרוחניות גבוהה
באסטרולוגיה העתיקה החמור מזוהה עם כוכב שבתאי, המורה הגדול, העקשן והקפדן שמכה בנו דעת; בבבל ציירו את אל-המוות רכוב על חמור, כי הוא סימל את מות העולם החומרי ולידתו של עולם הרוח; ובסיפורי המקרא החמור מסמל אירועים חשובים, הזדמנויות והישגים גדולים כמו שמשון הגיבור שהיכה 1,000 פלישתים עם לחי של חמור; אברהם אבינו ש”חבש חמור” בדרך לעקידת יצחק; משה רבנו שלקח את אשתו ובנותיו על חמורים, ואלה אף סייעו לבני ישראל להוביל משאות ביציאת מצרים.
והשיא כמובן – ביאת המשיח, הרכוב על חמור לבן. ולמה שהמשיח יבוא דווקא על חמור ולא על סוס גזעי ואצילי? מפני שהוא מסמל דמות המקדישה את חייה לטובת אחרים ומביאה לכדי ביטוי פוטנציאל רוחני גבוה בחיים הארציים. גם צבעו הלבן של החמור, הנושא את המשיח, מסמל את התעוררות הרוח. ואכן, חמור וחומר מכילים שורש משותף, כעין אזהרה לא להיתפס לעולם החומריות, שכן הוא בר חלוף.
בכל תרבות יש לחמור מקום של כבוד במסורת העתיקה, כפי שכתב שאול טשרניחובסקי:
מודעה
שלוש אתונות
“שלוש אתונות משרכות את דרכן,
שלוש אתונות מבאר שבע לדן
חומה שחורה וצחורה – לאיטן.
עברו השלוש על יד צריח מסגד,
כרעה השחורה, כי קראו למועד.
עברו השלוש על יד פתח מנזר,
צנחה החומה מול איקונין משזר.
עברו השלוש על חורבה קדושה,
עמדה הצחורה מרכינה ראשה.
על גב השחורה, על גבה, סייף רב;
על גב החומה ,על גבה, מוטל צלב;
על הצחורה אך שטיח זהב.
אין כלום על גבה בלתי אם השטיח –
במהרה בימינו ירכב עליה משיח”.
גם שאול, המלך הראשון של ממלכת ישראל, “יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה”. החמור במקרה זה היטיב לתאר את האיכות הרוחנית הגבוהה שלו, שכן שאול לא היה אמור למצוא אותן אלא את ייעודו; האתונות הובילו אותו כמו תמרורי דרכים לנביא שמואל שמשח אותו למלך. שאול למעשה יצא למסע ארוך של גילוי עצמי, בין העיר שילה לעיר רמה, כדי לממש את עצמו.
שאול (“בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל־הָעָם”) בליווי נער יצאו לחפש את האתונות שאבדו במצוות אביו, קיש בן אביאל. באותה עת שמואל הנביא שגר בעיר רמה היה נתון ללחצים של זקני ישראל שדרשו מלך, אך הוא לא היה סגור על העניין. שמואל התפלל לאלוהים ושאל – האמנם? והתשובה היתה שעליו לשמוע בקולם.
שאול והנער שהגיעו לרמה לא מצאו את האתונות, אך הנער שכנע אותו ללכת לשמואל ולשאול בעצתו. לנער, כמו לאתונות היה תפקיד סימבולי בסיפור, שכן שמואל חיכה בסבלנות למלך המיועד, ואף הרגיע אותו שהאתונות כבר הושבו לאביו. בדיעבד, המסע שעשה שאול הכין אותו למלוכה, בדיוק כמו קצב ההליכה האיטי של חמור, בניגוד כאמור לסוס הדוהר קדימה במהירות, ולעתים קרובות נפגע בשל חוסר זהירות או מאמץ יתר.
יחס ואהבה
לחמור המושמץ, אם כך, יש תפקיד חשוב. הוא בתכלס לא באמת “קופץ בראש” ובטח שלא מסכן את חייו לחינם. מי שמכיר חמורים מקרוב גם יודע עד כמה הם נבונים ולדעתי בעלי חוש הומור.
וכן, נכון, הם עקשנים ויש להם דעה עצמאית שלא תמיד מתאימה לדעת הרוב – כמו איה בפו הדוב, “חמור זקן ואפור”, מלנכולי ועצוב שייחל שיראו אותו וישימו אליו לב. הוא, בצער עמוק ובייאוש קודר, הזכיר לחבריו, פו הדוב וחזרזיר, ששכחו את יום הולדתו. למרות שבעולם החומר המתנה שהעניקו לו היתה כד ריק מדבש ובלון מפוצץ – זה היה היום המאושר ביותר שלו בכל השנה. הוא קיבל יחס ואהבה.
גם לי ולעיר הקטן היה יום נפלא. הוא הלך אחריי מאושר בזמן שעשיתי טלפונים כדי לברר למי הוא שייך. ככה, ישבנו על פיסת אדמה שגדלו עליה עשבים טובים, הוא ליחך את העשב ואני הייתי מוקסמת ממנו עד שמצאתי את בעליו – משפחת סבחה עבוד, שכנים בדואים שגרים לידינו. הוא לא טרח להיפרד ממני, רץ בשמחה לאמו שגערה בו קשות, ואחר כך כיבדה אותו בחלב חם.
ואני? זכיתי בצ’אי מרמריה, פיתה חמה שזה עתה הכינו עם צלחת לבנה עיזים, שמן זית ועולש מטוגן עם בצל. זכיתי בגן עדן.
