שושי חתואל, שוקי יוסף ואילנית ועקנין, שלושתם גרים ברחוב התמר באופקים, שהתפרסם בבוקרו של הטבח, והיום מסומן על מפת התיירות באתרי הטבח. לטענתם, ההכנסות מן המטיילים נכנסות לקופת העירייה ולא לתושבים. להערכתם נכנסו לעירייה 100-50 מיליון שקל רווחים מאסונם, אך איש לא מספק להם מידע. הם מספרים שהובטח להם לצבוע את הבניינים ולהקים במקום אתר הנצחה, ומתלוננים שהעירייה שולחת אותם להביא תורמים, אבל מסרבת לבקשותיהם.
הדברים מפי אומרם, המילים מדויקות, הכאב אותנטי והטיפול של עיריית אופקים, איך נגיד בנימוס – תמוה מאוד.
“ב-7 באוקטובר ישנו בבית ולא שמענו את האזעקה הראשונה”, מספרת חתואל. “אנחנו שומרים שבת אז אין לנו טלפון וטלוויזיה, אבל השכנים צעקו והתעוררנו באזעקה השניה. יש לנו שלושה ילדים, הערנו אותם ורצנו למיגונית. אין לנו ממ”ד בבית. ישבנו במיגונית כמה דקות עד שהכל נרגע ואז נכנסנו הביתה. ישבנו על הספה והשארנו את הדלת פתוחה, שאם תהיה עוד אזעקה נהיה בהיכון לרוץ. ואז שמענו יריות. בעצם, לא ידענו שזה יריות או מחבלים. בעלי חשב שזה ילדים שמשחקים בנפצים. הוא יצא החוצה לדבר איתם שלא ישחקו ביום של אזעקות. בדיעבד התברר שהמחבלים כבר פתחו את השער של החצר והיו בדרך אלינו. זה שהוא יצא פשוט עצר אותם. הם ירו בו וירו על החלון, הכדורים עברו מעל הראש של הילדים ושלי. חשבתי שזה מקסאם אבל נעלתי מהר את הדלת, לקחתי את הילדים, התכופפנו וזחלנו לחדר השינה. אמרתי להם ‘חכו פה, לא לצאת, אני הולכת לראות מה עם אבא.’ לא ידעתי שיש מחבלים, לא תיארתי לעצמי שיגיעו לאופקים מחבלים”.
“25 דקות נסיעה. לא תיארנו שזה מחבלים ופשוט יצאתי, פתחתי את הדלת וראיתי מחבל מול העיניים שלי. אני לא יודעת להגיד אם הוא עדיין היה חי. אני יודעת שהיה הרבה דם”.
חצי התורן?
“ב-6:30 בבוקר היתה אזעקה”, נזכר יוסף. “אשתי רותי העירה אותי ונכנסנו למקלט בבלוק שלנו. הבן של השכנה היה איתנו, הוא היה עם גטקס וקרא ברכת השחר. אחרי עשר דקות יצאנו ואז אחרי דקה אנחנו שומעים יריות. אני אומר ‘מה זה?’ והשכן עונה, ‘מישהו דופק במקל להעיף את היונים.’ אמרתי לו ‘זה לא מקל ולא יונים,’ אז הוא אומר לי ‘ילד קטן משחק עם זיקוקים.’ אמרתי לו ‘זיקוקים בשבת בבוקר? לא ייתכן.’ ואז התפזרנו, ופתאום אני שומע צעקות ויריות. אני מתכופף ורואה מחבלים לא יודע כמה. חזרתי למקלט ובדרך אני רואה את השכן שלי שגר ממול רץ ואחריו שלושה מחבלים. הוא ראה אותם עם קלצ’ניקובים ואר.פי.ג’י. הוא ברח ואז הם ירו לכיוון שלו אבל לא פגעו בו. הוא נכנס למקלט רועד לגמרי ואמר, ‘ירו בי, ירו בי.’ איך שהוא אמר את זה הבנתי שזה חדירת מחבלים. עזרתי לו, נעלתי את הדלת ואז אחד המחבלים דפק עליה וצרח, ‘אל יהוד, יא כלב.’ ואז אנחנו שומעים רימונים ויריות וצעקות ‘אללה אכבר, אטבח אל יהוד.’ החזקתי את הדלת של המקלט כמעט שש שעות ואז פתאום היה שקט מוחלט. אמרתי ‘אף אחד לא יוצא’ ובאמת זה נמשך יותר מ-20 שעות, עד שהרגו את המחבלים”.
“אני גרה בקומה השניה בבניין”, מספרת ועקנין. “ב-6:30 התעוררנו מהאזעקות. ירדנו למקלט מתחת לבית, אני, הבת שלי, החתן שלי והתינוקות. כשפסקה האזעקה עלינו הביתה ועוד פעם אזעקה. זה היה פשוט מטורף. ככה ירדנו ועלינו ובסוף החלטנו לשבת במדרגות. ואז, בסביבות 7:00, שמענו יריות. יריות ממש חזקות, לא יריות של אקדח. הם זרקו רימונים. שמענו את המחבלים מתבצרים בבניין – בערך 20 מחבלים – והסתגרנו בבית. הבן שלי בן ה-15 לא הספיק לעלות אז הוא נשאר בבית של השכנים בקומה הראשונה.
מודעה
“היו לנו כאן שני קשישים, יורי ורוזה, ה’ ייקום דמם, שדידו עם מקל לכיוון המקלט. המחבלים רצחו אותם והשחיתו את הגוף שלהם. הם ערפו את הראש שלהם. מזעזע. חלאות אדם, טורפים.” “יש צילום שלהם על הספסל,” מוסיף יוסף. “כל יום שישי בערב אחרי הארוחה היינו יושבים איתם על הספסל, אז ביקשתי שישימו אותו שם.”
למה לדעתכם הם הגיעו דווקא לכאן?
“יש כאלה שאומרים, שהם ניסו להגיע לתחנת המשטרה של אופקים,” אומרת חתואל. “הם פספסו את הכניסה לרחוב. וגם היו להם תרשימים של בית הכנסת כאן. התפילה ב’בית מנחם’ היתה אמורה להסתיים ב-9:45 וזה מה שהיה כתוב להם שם”.
עברה מאז כמעט שנה. איך עיריית אופקים מטפלת בכם?
יוסף: “קודם כל לא פינו אותנו”.
רחוב התמר – אתר הנצחה
ועקנין: “היה כאן בלגן מאוד גדול, אבל כשהכל נרגע באו וחיבקו אותנו ונתנו לנו מענה של פסיכולוגים. לא עזבו אותנו לרגע. הילדים שלי וגם אני מטופלים”. “גם אני מטופל,” מוסיף יוסף. “אני מדבר על הפינוי. אצלי נגמר הזמן של הפסיכולוגים, נתנו רק 12 פעמים. עברתי גם תאונה ומאז אני לא עובד, לא מקבל שקל מאף אחד.”
חתואל: “אצלי ירו על החלונות של הבית, הכל היה שבור ואף אחד לא בא אליי ולא אמר ‘בואי תתפני לאנשהו.’ אני ברחתי לבאר שבע. בבית שלי עדיין הכל שבור, יריות בקירות על התקרה.”
לא באו אליך ממס רכוש?
“אני לא הייתי בבית, נתתי את המפתח לאחי, הוא פתח, הם הסתכלו, נתנו מה שנתנו וזהו. מאז אף אחד לא בא אליי, גם מהעירייה לא באו ולא שאלו אותי אם אני רוצה שיעשו לי את התיקונים.”
“אמרתי שיביאו את ראש העיר לכאן וייתן לנו דין וחשבון,” מספר יוסף. “למה לא פינו אותנו? הוא נכנס לפה ופינה זוג אחד שהגיע להם, הבית שלהם ממש נהרס – ויצא. אמרתי לו ‘בוא תראה’ והוא לא הסתכל עלינו. העירייה פינתה אנשים משכונת שפירא, שזה רחוק מפה, אבל אותנו לא פינו.”
שוקי יוסף
חתואל: “אני לא הייתי צריכה פינוי לבית מלון כדי ליהנות, הייתי צריכה שיהיה לי איפה לישון, כי לא היה לי חלון בבית. בא אדם פרטי, תורם, מישהו באמת שהקדוש ברוך הוא שלח אותו, איזה מלאך. הוא בא אליי הביתה ושמע את הסיפור, וכל כך כאב לו לראות שאחרי ארבעה חודשים יש עדיין יריות בקיר, ועזר לי”.
מבחינת זכויות סוציאליות, העירייה עוזרת לך?
“העירייה לא עוזרת בשום דבר, בכלום! גם לילדים שלי שאיבדו אבא לא נתנו פסיכולוג. רק אחרי שלושה חודשים, אחרי שהתראיינו לתוכנית של יגאל גואטה, קיבלתי טלפון מהרווחה. קבעתי פגישה עם איציק קריספל מהעירייה שאחראי על ההנצחה, ואמרתי לו שכשבנו לי את הממ”ד הטרקטור היה חייב להוריד את הקיר והשער של החצר. לא תיקנו אותם. הכל חשוף, הכל פתוח. אין לי ביטחון. הרי אנחנו משלמים לעירייה אגרת ביטחון. אז הוא אמר לי, ‘נראה, נחפש תורמים.’ הוא אמר שהעירייה לא יכולה לתת לכל תושב שיפוצים, שאנחנו נמצא תורם, הוא יביא את הכסף לעמותה, והעמותה תשלם.”
מה הייתם רוצים עכשיו מהעירייה?
“הלך לנו היום של ההקפות בשמחת תורה,” אומר יוסף, “אז ביקשתי מראש העיר – פגשתי אותו בסופר – שהשנה בעזרת השם יבואו לכאן רבנים בשמחת תורה ונעשה כפליים הקפות, כי פה היה כל הקרב, פה עברנו את כל התופת”.
ועקנין: “אני חושבת שקודם כל, בראש ובראשונה, כמו שהם הבטיחו לנו צריך לעשות תאורת רחוב יותר חזקה, כי זה קצת מפחיד בערב. ביקשנו גם לתקן את החזות החיצונית של הבניינים שתהיה ראויה. העירייה גם הציעה לעשות שיפוץ של הגינה אבל לא עשתה.”
זה משמח אתכם שהרחוב הפך למעין אתר תיירות?
יוסף: “אותי זה משמח. אנשים באים לכאן מחו”ל ותורמים לעירייה. הם באים ואומרים לי, ‘בוא תספר את הסיפור שלך ואני מספר.’ כל אחד מספר את הסיפור שלו ואז הם תורמים לעירייה. הם שרים ומעודדים ויש כאלה שמדליקים נרות. אני שמח, זה עושה לנו טוב. אבל יש חרדים שבאים בשעות מאוחרות ועושים רעש ושרים בלילה. אני מספר להם בשקט את הסיפור שלי, אבל בלי רעש, כי כמו שאני לא רוצה שיעשו לי רעש, אני לא רוצה לעשות רעש.”
הנצחה מאולתרת
חתואל: “משמח? לא יודעת, אי-אפשר להסביר את זה. זה גם וגם. “עד היום פוקדים אותנו יום יום אוטובוסים וכל מיני קבוצות של משטרה, של בתי סוהר, חיילים, בתי ספר – כל יום ממש כל יום. וכל הזמן זה מחזיר אותך לאותו יום, לא נותנים לנו להירגע. מצד שני הם באים ושרים ועושים שמח, הם באים מרחוק להזדהות איתנו, זה משהו שמחמם את הלב”.
ועקנין: “זה רגשות מעורבים. מצד אחד מסירות הנפש של התיירים שמגיעים מחו”ל ובאים להזדהות איתנו ולתת לנו חיבוק ומילה טובה, ומפרגנים לנו – זה נותן לנו כוח. מצד שני, כל היום לחיות את זה. אבל בסך הכל אין לי בעיה עם זה.”
את רוצה שימשיכו להגיע תיירים?
“שימשיכו. זה בכל זאת מקום מאוד קדוש, זה מקום שאנשים נרצחו בו, אנשים שילמו בחיים שלהם על היותם יהודים.”
מי לדעתך אחראי למה שקרה ב-7 באוקטובר?
“מאחר שאני אשה מאמינה, אני יודעת שיש בורא עולם. אני מאמינה באמונה שלמה שכל זה בעיקר בגלל המעשים שלנו. לא קשה להאשים אנשים אבל אני חושבת שהתנהגנו לא נכון”.
בין אדם לאדם או בין אדם לאלוהים?
“בין אדם לחברו ובין אדם כלפי הקב”ה. אנחנו יהודים, זה מדינת היהודים. הקב”ה הבטיח את המדינה הזאת לאבותינו הקדושים, זאת אומרת שהטבח הזה הוא תוצאה של שנאת חינם.”
(תמלול: דאלי בן חיים)
מעיריית אופקים נמסר בתגובה:
מאז אירועי ה-7 שבעה באוקטובר ועד היום פועלת העירייה להעניק לתושבות ותושבי העיר כולה, ולתושבות ותושבי שכונת מישור הגפן בפרט את כלל המענים הפסיכולוגיים, הכלכליים והפיזיים על מנת לחזור לשגרת חייהם ככל הניתן.
החלטת הרשות שלא לפנות מהעיר תושבים שביתם אינו ניזוק מהעיר התקבלה בשיתוף גורמים ביטחוניים אשר אישרו שאין איום ביטחוני מידי שמאיים על העיר, ובשיתוף גורמים פסיכולוגיים שהבהירו לראש העיר, כי הדרך הנכונה ביותר לטפל ולעבד את הטראומה שחוו היא במקום בו היא התרחשה. ראש העיר קיבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור תושביו וזאת על מנת להבטיח החלמה בריאה ככל הניתן עבור תושבות ותושבי אופקים.
בימים אלה אושרו תב”רים בעשרות מילוני שקלים לטובת שדרוג השכונה ועשרות מילונים נוספים כבר גויסו לטובת התווית תכנית עתידית בהתאם לצורכי השיקום המלאים של השכונה. במקביל, פועלים בשכונה מספר גורמים המסייעים לתושבים בתחומי חיים שונים ביניהם הכשרות מקצועיות, טיפולים פסיכולוגיים, מענה תרפי, פעילויות גיבוש ועוד. עיריית אופקים פועלת בשקיפות מלאה מול כלל תושביה בכל נושא התרומות המתקבלות ברשות ועד ליום זה לא התקבלו תרומות המיועדות באופן ספציפי לשיקום השכונה או להענקה באופן ישיר לתושבים. ובכל זאת, פועלת הרשות לסייע למשפחות השכולות עוד מהרגע הראשון ועונה על כלל צרכי התושבים בהתאם לפניותיהם ובהתאם ליכולות הרשות.
בכל הקשור לסיורים המתקיימים בשכונת מישור הגפן חשוב לציין, כי הסיורים הינם יוזמה הפועלת דרך מינהל החינוך העירוני ומופעלים על ידי תלמידות ותלמידי מגמת התיירות בתיכונים ועובדי עיריית אופקים. התושבים אשר מוזמנים להגיע ולהציג את סיפוריהם האישיים מודעים לכך שהצגת הסיפור הינה לטובת ההכרות של המבקרים המעוניינים להביע הזדהות והכרה עם המצב אותו חוותה העיר אופקים ולא בהכרח לטובת גיוס תרומות.
עיריית אופקים תמשיך ללוות ולתמוך בכל תושביה הזקוקים לכך ולהעמיד לרשותם את מירב המשאבים.
ברכות לשנת תשפ“ה
שלא יותרו עוד לפרסום בהיעדר מועמדים, שישובו לביתם כל מי שהוא נלקח מהם, שינוחמו השכולים באחדות ובהערכת אמת להקרבת יקיריהם, ששונאינו יתעוררו מחלומם להשמידנו ויבחרו בתחרות על החומוס הכי טוב במזרח התיכון, שתרדוף השררה את רודפי השררה, שיוגשם חלומם של מעדיפי הממון על המוסר כהתגשמות חלומו של מידאס, שהשמועה על ודאיות המוות תגיע לכל מחרחרי המלחמה, שהיורה ירווה ולא יירה, שהפרג יקשט ולא נידרש לתנובתו ושבני האדם לא יוותרו על המעשה הנוסף לעשיית טוב.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
