נכון, מדינת ישראל שרויה במצב חירום מתמשך מאז הקמתה. אבל מקור החירום המתמשך ההוא, הישן, הרגיל (פלוס מרחב הסמכויות שהוא מעניק לממשלה) שונה מאוד מהמפלצת החקיקתית המכונה “חוק סמכויות מיוחדות”. מצב החירום הקבוע שבו היינו נתונים מאז קום המדינה ועד לחודש יולי 2020 (זמן הולדתו של החוק הזמני, 17/8/2020, מועד כניסתו לתוקף של חוק הקורונה ה”גדול”), נובע מסעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, זו שאושרה במועצת המדינה הזמנית ב-19 במאי 1948, ארבעה ימים לאחר הקמת המדינה. מועצת המדינה הזמנית הוסמכה להכריז כי “קיים במדינה מצב של חירום”. היא גם הוסמכה להתקין תקנות לשעת חירום, שכוחן יפה “לשנות כל חוק” והכל לצורך התמודדות עם מצב אפשרי של חירום.
חוק יסוד: הממשלה, שנחקק בשנת 2001, עיגן את הסמכות לחוקק חקיקת חירום בסעיפים 38 ו-39 שלו, אבל הסמכות הזאת מחייבת אישור חוזר של הכנסת בכל שנה, אישור שניתן לממשלה באופן כמעט אוטומטי. עם פרוץ עידן הקורונה, כשנתניהו עשה שימוש בתקנות החירום, היועץ מנדלבליט והבג”צ (בג”צ 1107/2020) דחפו אותו לעגן את הסמכות בחוק ולא להסתפק אך ורק בתקנות חירום. וכך נולד חוק הסמכויות.
בחוק הזה, ממשלת ישראל קיבלה סמכויות מרחיקות לכת המבטלות באופן מוחלט את הדמוקרטיה באבחת החלטת ממשלה. סעיף 2 לחוק נותן בידי הממשלה סמכות להכריז על מצב חירום אם שוכנעה בנחיצותו – על בסיס עמדתם של שניים: שר הבריאות ונציג משרד הבריאות. הם לא חייבים להיות בעלי ידע רפואי או הסמכה בתחומי הרפואה, מספיק שימליצו ובעקבות המלצתם “שוכנעה הממשלה” שהמצב הינו מצב חירום, דהיינו מצב שבו מתרחש אסון בפועל. לא ציפיה לאסון, לא המתנה לאסון אלא ממש פורענות בפועל, ובתוך שעה מדינת ישראל עלולה להיסגר הרמטית ואנחנו נאלץ לחזור אל טירוף הסגרים. הקלות שבה הדבר יכול להגיע בלתי נתפסת ולפיכך מדובר בחוק מסוכן.
מה יכולה הממשלה לעשות לאור מצב החירום שיוכרז, אם יוכרז?
הנה כמה דוגמאות:
סעיף 6 מאפשר לממשלה להגביל פעילות במרחב הפרטי, כן ממש בתוך הבית שלנו.
סעיף 7 מאפשר לה להגביל פעילות במרחב הציבורי.
מודעה
סעיף 7.א’ מסמיך את הממשלה לנעול את שערי המדינה, פנימה והחוצה.
סעיף 8 מסמיך את הממשלה לסגור לנו את מקומות העבודה, גם בתי עסק פרטיים.
סעיף 8.א’ מסמיך את הממשלה להגביל כניסה ויציאה לכל ומכל מקום בהצגת תו ירוק, תעודת מתחסן או כל תעודה אחרת.
סעיף 13 מסמיך את הממשלה להכריז על סגירת איזורים ככל שתמצא לנכון: חסימת בתים, שכונות, מחוזות וכליאת אזרחים בכל מקום בו היא מוצאת לנכון והכל מטעמים של טובת הציבור.
די בקריאת הסעיפים הראשונים לחוק כדי להבין עד כמה הוא מרחיק לכת בפגיעה בזכויות האדם. העמקת קריאת החוק תותיר את הקוראת המומה ממש. סעיף 22 לחוק, למשל, מאפשר הטלת חובת מעקב אחר אדם הנתון לבידוד על ידי כפיית אמצעים טכנולוגיים. והחוק מגדיר מה זה בדיוק: “אמצעי פיקוח טכנולוגי – אמצעי טכנולוגי, לרבות יישומון, שאישר שר הבריאות או שר אחר שהממשלה קבעה לעניין זה, המנטר, בין ברציפות ובין שלא, את מקום הימצאו של אדם ומתריע במקרה של הפרת חובת הבידוד או הפרת תנאי מתנאי השימוש באמצעי הטכנולוגי… ובלבד שלא נאסף באמצעותו מידע על אדם מעבר לנדרש לשם קיום פיקוח לפי סימן זה, ובכלל זה מידע על מקום הימצאו של אדם מחוץ למקום הבידוד, בלי שיש לאדם יכולת להפסיק את איסוף המידע האמור; האמצעי כאמור יכול שיכלול אפשרות זיהוי אדם באמצעות צילום, בתנאים המפורטים בסעיף 22 יט(ו);”
השתעלת? יצאת חיובית בבדיקה שאמינותה אפסית וגם טיפת מי ברז מצביעה על תוצאה חיובית? את עלולה להפוך בן רגע לאסירה הנתונה למעקב דיגיטלי. כך, על פי החוק התקף בישראל נכון להיום.
עד כאן ציטוטים מתוך חוק הסמכויות. ממשלת ישראל יכולה להחליט באבחת הצבעה בוואטסאפ, כי היא “שוכנעה” בנחיצות הבידוד הדיגיטלי, וכולנו הופכים להיות אסירים בפוטנציה למשמע האפצ’י הראשון. כמו כל חוק, סעיף הגדרת התוקף שלו קובע מתי יפוג, אלא אם תוקפו יוארך. אז מה באמת נדרש על מנת להאריך את תוקפו? הצבעה בכנסת בכל רוב. גם אם שני חברי כנסת יצביעו בעד ההארכה ואחד יהיה נגדה, החוק יוארך וימשיך להיות בתוקף עד למועד הבא שיהיה נקוב בבקשת ההארכה.
איך הגענו למצב ההזוי הזה? מה קרה לנו על פני השנים עד שנהיינו לחירומיסטן? פשוט מאוד: ה”חירום”, שאמור להיות מצב שבו קיימת סכנה אמיתית לקיום האנושי, אסון בפועל, הורחב ל”מצב חירום” שהוא אסון בפועל במימדי זמן ומרחב שאינם מוגדרים. זה בתורו הורחב (או צומצם) לאסון שאותו חווים שר הבריאות ופקיד במשרדו. אם הם מצליחים “לשכנע” את שרי הממשלה (הגם שלא חוו אסון בחושיהם או בשיכלם) אלא שהם עצמם “שוכנעו” שיש אסון שכזה היכן שהוא ברחבי הגלקסיות, וזה מספיק כדי להביא פעם נוספת לעצירת החיים, הפרנסה, התחבורה וקבלת השירותים.
האם היום, בדיעבד, אחרי כל מה שאנחנו כבר יודעים, יכולה ממשלת ישראל להאריך את תוקפו של חוק שההצדקה לקיומו היתה הטענה בדבר מסוכנותו של נגיף הקורונה, כשהיא עצמה פרסמה שיש להתייחס אליו כמו אל שפעת? המממם כן. המדינה יכולה גם יכולה. כי הארכת התוקף אינה מותנית בשום נימוק הגיוני או מוסרי, היא רק דורשת רוב קולות.
ממשלת ישראל בראשותו של בנט יצאה במסע יחצנות שנועד לשכנע את הציבור שהגרסה האחרונה של חוק הסמכויות היא גרסה “מרוככת” של החוק – בעוד שבפועל רשימת הגזירות שבסמכותה לגזור על הציבור הינה מהחמורות שאפשר בכלל להעלות על הדעת. כי מה עוד נותר מלבד סגירת כל המדינה והשבת החובה להציג תעודת “חיסון” כתנאי לקבלת שירות? ממשלת ישראל היא זו אשר גרסה שקץ האנושות מתקרב, שבד ירקרק ימנע תחלואה ויראלית ושניתן להזריק לכתפי האזרחים כל מה שפייזר אמרו שהוא בסדר. אז ממשלה כזו (שבה ככל הנראה עבריין מורשע בפלילים שהתחייב לעזוב את החיים הציבוריים יהיה שר הבריאות), תהיה זו שתמנע מהארכת חוק הסמכויות כי אין בו כבר צורך? ספק גדול.
ונניח שהחוק יוארך, לכמה זמן יוארך? אין שום הגבלה. הממשלה הבאה עלינו לזוועה תוכל, בגיבוי הכנסת כמובן, להאריך את החוק גם ל–10 השנים הבאות, תוכל לשנות את שמו ולהחליט שהוא תקף לכל וירוס נשימתי, חיידק או כל יצור חי אחר, ולאו דווקא ל”וירוס הקורונה החדש”. היא גם תוכל להחליט על החמרת החוק בכל רכיביו. אם כנסת ה”שינוי” אישרה את הנוסח הנוכחי של החוק, למה שהכנסת החדשה בהרכבה הקיים לא תאשר את החמרת תנאיו?
מעניין לבחון מה קורה בעולם, איך מתייחסות מדינות גדולות באירופה למצבי חירום? בואו נציץ. לצרפתים יש חוקה בה מעוגנות זכויות האדם. סעיף 16 לחוקה מסמיך את הנשיא הצרפתי לנקוט צעדי חירום כאשר מופרעת עבודתן של רשויות הציבור החוקתיות בעקבות איום “רציני ומיידי” על מוסדות הרפובליקה, עצמאותה, הטריטוריה שלה וכדומה. הסמכות נתונה לנשיא להשיב את המצב לקדמותו ומוטלת עליו חובה להיוועץ במועצה החוקתית לפני שנקט בכל פעולה שהיא. גם לגרמנים יש חוקה. הפעלת מצב חירום בגרמניה אפשרית אך ורק בעת מלחמה, בכפוף לרוב מיוחס בבונדסטאג ואישור של הבונדסראט. האחרון רשאי בכל עת לבטל כל הכרזה באופן מיידי. עם זאת, הגרמנים חוקקו חוק מיוחד המכונה “חוק למניעת הדבקות” ובמסגרתו המשיכו גורמים פדראליים לנקוט במהלכי חקיקה ואכיפה. באנגליה, כמו בישראל הותקנה חקיקת חירום מתוקף חוק משנת 2004 המסמיך את הממשלה לחוקק חוקים מגבילים כאשר קיימת סכנה מוחשית ל”רווחת האדם”.
לא רק את החוק, גם את העירפול העתקנו מאנגליה, כי אצלי לדוגמה, מחסור בנבטוטים מהווה פגיעה ממשית ברווחתי האנושית, ולכן זה בהחלט מספיק על פי החוק האנגלי – לסגור את המדינה. גם באנגליה וגם בישראל. ובספרד, שבה קיימת חוקה, מצבי החירום כבר מעוגנים בחוקה ומסמיכים את הממשלה לפעול ולחוקק חוקים המגבילים את זכויות האדם באמצעות החלטה של הממשלה. ספרד היא הדוגמה הטובה ביותר לכך, שחוקה איננה פתרון קסם לתחלואי האומות, כי גם חוקה עלולה להכיל מגבלות על חופש הפרט. חוקה היא חיונית והכרחית אולם יש להקפיד שתנוסח באופן התומך בכבוד האדם ולא בהמשך דיכויו וניצולו. גם בשבדיה קיימת חוקה. היא כוללת הוראות להתמודדות עם מצב מלחמה, אולם אינה כוללת הסדר להכרזה על חירום אזרחי. ולכן כל הליך חקיקה דורש את אישור הפרלמנט.
אז מה הפתרון שלנו, האזרחים המאמינים שמדינה אמורה להיות מעל לכל כלי לשירות אזרחיה ולשמירה על כבודם וחירויותיהם? אולי נידרש לשלם כך הפעם דווקא לעולמם הקסום של החרקים: דמיינו זחל יפהפה שחלם להפוך לפרפר חופשי ויפה מבלי לזכות בכינויי חיבה משפילים כמו גולם בדרך. הוא הדביק לעצמו כנפיים מצויירות וקפץ מצוק סלע, אל מותו. נראה שכדי להפוך לפרפרי חופש אמיתיים המסוגלים לעוף, אין ברירה. חייבים לעבור דרך השלב שבו מכנים אותך בכינויי גנאי, לעבור תהליך שבו אתה חוזר למצב “גולמי” כדי להיוולד מחדש עם כוחות מחודשים שיאפשרו לך לרסק את קירות הכלא שבנית סביבך. כן, גם אם הם עשויים חוטי משי טהורים. כדי להפוך לפרפר חופשי, אנחנו חייבים כנראה לעבור דרך שלב הגולם. ושלב הגולם יכול להיות ארוך מאוד ורשימת סוגי החירום ארוכה אף היא: החירום התאגידי-רפואי, החירום האקלימי, החירום הביטחוני. מה יהיה הלאה? מי יודע? סביר להניח שהשלטונות ימציאו עוד ועוד כאלה, כי בלא חירום, בלא חוטי משי הכרוכים מסביב לצווארינו וכולאים אותנו הגלמים בפקעת סבוכה של חוקים ותקנות, אנחנו (חס וחלילה) עלולים להפוך לפרפרים יפהפיים וחופשיים שיודעים באמת לעוף.
וזה המצב הכי מסוכן לממשלות, אסון של ממש.
