7 באוקטובר, סיפור אהבה

ציור: דנה רטינסקי, אקים-צפת

בסיפורי הבריאה האינדיאנים העורב הוא סוג של Trickster (אין למילה הזאת תרגום טוב לעברית, אפשר להגיד קונדסאי, אבל זה מפספס את העומק). הוא מגיע לחסרי יכולת ושואל אותם לכאורה שאלה תמימה. לדוגמה, את אשת עכביש והוא שואל, “האם תוכלי לטוות לי חלום של יופי?” וכשהיא מנסה לענות היא מתחילה להשתנות, והחלום שהיא טווה הופך לעולם כולו, וכשהיא מסיימת את טווייתו היא שונה. היא כבר לא מה שהיתה לפני כן.

כך הרגשתי כשהתבקשתי לכתוב לגיליון של ה-7 באוקטובר. הרגשתי שהבקשה הלכאורה תמימה הזאת תשנה אותי. שאדרש ללדת מעצמי אמת שאולי איני מוכנה לה, אמת שתשנה אותי, אמת שתשנה את העולם שלי, ואולי גם את שלכם. וכשהזדמנויות כאלו מציגות את עצמן, אני נענית.

צללתי עמוק עמוק עמוק לתוך הלב שלי, שאלתי את עצמי מה יש לי לתרום לעולם על ה-7 באוקטובר, מה אני יכולה להגיד שלא נאמר עדיין. מה אני יכולה להגיד שאני עצמי לא אמרתי עדיין. מה אני יכולה להוסיף על היום הנוראי הזה ששינה את חיי, שהחריב, שילד מחדש, שהטלטלות שלו וההשלכות שלו עוד לא הסתיימו, שגרם לי בגילי הלא מופלג אך הלא צעיר לאבד הכל זולת חיי וחיי ילדיי, ולהמציא את עצמי מחדש מאפס. מה יש לי לומר על היום הארור ההוא, שבכל תפילותיי אני עדיין מבקשת לחזור לאחור, לאיך שהייתי ושהיינו לפניו. בעודי צוללת לתוך התהומות בתוכי עם השאלה הזאת, הלכה התשובה והתבהרה יותר ויותר. והתשובה היתה שעבורי ה-7 באוקטובר וכל מה שקרה מאז הוא סיפור של אהבה.

עוד בקטגוריה

יעל, נאווה ויעלה לא ישתקו יותר

12/03/2025

עד לאן שידך מגעת

12/03/2025

“דני, זה הסוף, זה הסוף”

04/02/2025

המסביר לסטלן

04/02/2025

המורים השמאנים שלי אמרו לי פעם שהבריאה עשויה מאהבה. אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, אבל שנה לתוך האסון הגדול ביותר שנפל עליי באופן אישי ועל המדינה שלנו אני יודעת להגיד שאני חיה כיום ביניכם, בגוף פיזי, בזכות אהבה. הילדים שלי חיים בזכות אהבה. מה שנשאר לי זו אהבה. מה שמחזיק אותי זו הידיעה שאם אהבתי פעם ואם נאהבתי פעם אוהב ואהיה נאהבת שוב. כל מה שאני פוגשת סביבי זו אהבה, ואם יש משהו שאני מציעה לכם להשקיע בו כמטבע זה בדיוק בזה.

אני יודעת שזה נשמע רוחני ומתקתק, וזה לא, בכל היקר לי זה לא. זה מעשי, אמיתי, הישרדותי. אהבה היא חבל היחיד שהחיים שלי נתלים עליו מאז ה-7 באוקטובר, ואם זה עובד לי, זה עשוי לעבוד גם לכם.

אהבה לגבר חלומותיי

ב-7 באוקטובר הייתי מאוהבת. כמו תיכוניסטית בת 16 מאוהבת בגבר שהיה כל חלום שאי-פעם חלמתי, והוא אהב אותי, בכל העוצמה והמוחלטות של גבר מאוהב. זו היתה מערכת היחסים הראשונה שלי אחרי שהסתיימו נישואיי, ומשהו בי חזר להיות תמים ומוחלט כמו פעם. השחרור מהחיבור המייגע בין בית ומשפחה וקשיי החיים לבין האהבה הפך את זו שהתעוררתי לתוכה למתוקה כל כך שנמסתי. כשרצתי לממ”ד באותו בוקר תחת מתקפה מטורפת של טילים, אוספת בדרך את הילדים ואת הטלפון שלי, לקחתי איתי גם את הקשר לגבר חלומותיי. ותחת מתקפת הטרור המטורפת כשאני מחזיקה בכוח את ידית הממ”ד נעולה, שעה אחרי שעה, כנגד גל אחרי גל של מחבלים ובוזזים שפלשו לבית שלי, האהבה שלנו החזיקה אותי. הוא היה איתי בתוך התוהו, בתוך הפחד, בתוך העייפות, בתוך הייאוש, ולא נתן לי לוותר. זה לא פמיניסטי. זה לא מכובד. לא נעים לי להודות בזה. אבל בזמן שלחמתי על חיי ועל חיי ילדיי גם רחצתי בתשומת לבו הממוקדת של הגבר שאהבתי, שלא הסיר ממני את המבט לשניה עד שהייתי בטוחה בצד השני של התהום. הוא אחז בי רגשית גם אם לא פיזית, דאג שלא אתייאש, שלא אוותר, שלא אכנע. מבטיח לי הכל. שיטפל בי, שיסדר במקומי, שיבנה לי את הבית מחדש, שיתחתן איתי, כל מה שתרצי אהובה שלי הוא אמר, כל מה שתבקשי, רק תחיי. רק תמשיכי להחזיק את הידית הזאת של הממ”ד, רק תחיי. ואני שרדתי עבורו ועבורי ועבור ההבטחות המתוקות שלו, ועבור האהבה הזאת שהיתה ביננו.

ב-7 באוקטובר זאת האהבה לילדים שלי שהצילה אותנו. היה לי תפקיד ברור – הייתי אמא, והייתי צריכה להשאיר את הילדים שלי בחיים. כן, הייתי גם בת זוג, וגם מנהלת קהילה, וגם אשה לשעבר, וגם בת, אבל יותר מכל דבר אחר אמא. וזו האהבה לילדים שלי שהשאירה אותי חדה וחייתית. ממש כמו בהריון כשחוש הריח מתחדד ואת פתאום לא מסוגלת להריח או לאכול דברים שפעם אהבת. בהריונות שלי זה היה סוכר. ביום יום אני חובבת מתוקים ידועה, בהריונות ירקתי שוקולדים מפי כאילו מישהו מנסה להרעיל אותי. הגוף שלי רצה גבינות, ירקות, מרק ולחם מלא, מה שגרם לי כמובן להוריד במשקל ולהרגיש מהממת ובלתי ניתנת לעצירה כמו בר רפאלי. תחושה פנימית נוגדת מציאות שאגב לא עברה לי מאז. ממש באותו אופן.

מודעה

אהבה לילדיי

ב-7 באוקטובר, מהרגע שהמערכת הפנימית, הפרימיטיבית, העמוקה שלי זיהתה סכנת חיים, השתלט המוח הקדום שלי על האירוע. פעלתי מתוך אינסטינקטים חייתיים. האינטואיציה שלי דחפה אותי לצאת לתוך ההפצצות ולרוץ אל דלת הכניסה לנעול אותה. ללקט מזון ומים במטבח, ולחזור עם ציוד לממ”ד שהפך למאורה ששמרה עלינו. כשהמחבלים הגיעו לדלת הכניסה הנעילה הפשוטה הזאת עצרה אותם. המים והעוגיות החיו אותנו במהלך 12 שעות. הלבשתי את הילדים כדי שלא יהיו עירומים ופגיעים. שיחקתי איתם, הפעלתי אותם, סיפרתי להם סיפורים, בשיא השלווה אספתי פיפי וקקי לכלים שהכנתי מראש. הכל נארז ונחתם שלא יהיה ריח, ממש כמו שכל משחק נארז לאחר השימוש. שמרתי על שלווה ומשמעת ברזל בממ”ד. הפאסון המוחלט היה שהכל תקין, הכל רגיל, לא היה מקום לפחד או לחרדה, לא היתה שניה של אובדן עשתונות. שליטה מוחלטת, שהקרינה על הילדים ואפשרה לנו לצלוח שעות של ירי בתוך הבית ורעשי רימונים מתפוצצים בסלון בלי להקדיש להם תשומת לב. זו היתה אהבה. זה אולי לא נשמע לכם ככה. לא התכנסתי עם הילדים מחובקת במיטה. ליטפתי. חיבקתי. ניגבתי. שיחקתי ביד אחת כשהשניה מחזיקה את הידית. בבהירות של תנינה. במוחלטות של לביאה. שום דבר חוץ מאהבה טהורה לא היה מחזיק אותי ככה. זו היתה אהבה שגרמה לי למקם את הילדים במיטה העליונה כשהמחבלים השתוללו בבית, ואהבה שגרמה לי למקם את הגוף שלי כך שאני אפגע ראשונה וכשאצנח אחסום מעט את דלת הכניסה, ואהבה שגרמה לי להשאיר את אמא שלי במיטה התחתונה כדי שאולי, אם יכנסו ויהרגו יסתפקו בה ובי ויפספסו את הילדים ששכבו מכוסים בשמיכה במיטה העליונה וצפו בדרדסים על מסך הטלפון בדממה. אהבה היא לא תמיד יפה או מנומסת. לפעמים היא מחייבת דם. והייתי מוכנה לשלם בשלי. אגב זו האהבה של הילדים שלי אליי שגרמה להם להקשיב לכל מילה, לכל ניואנס, שנתנה להם את האמון בי שאפשרה לדממה ולסדר להישמר בתוך מציאות שהמילה פסיכית קטנה עליה. אם המחבלים היו נכנסים ולוקחים אותי הילדים היו באים אחריי. אם המחבלים היו לוקחים אותם, הייתי הולכת איתם. בשעות הללו לראשונה בחיי הבנתי שאהבה חשובה יותר מהחיים עצמם. ואני יודעת ב-100 אחוז שאם הילדים לא היו אצלי ואיתי באותו בוקר, אם מנגנון ההישרדות החייתי לא היה מופעל אצלי בעוצמה הזאת, לא הייתי מעזה לזנק ולנעול את דלת הכניסה. לא הייתי מחזיקה את הידית באותה נחישות וידיעה. לא הייתי מצליחה לשמור על עצמי אסופה ושלווה. אם לא האהבה לילדים הייתי עכשיו מתה או חטופה.

אהבה לכל מי שפגשתי

ב-7 באוקטובר עולמנו חרב וחיינו חרבו, ואני יכולה להגיד בכנות שבתוך המערבולת שהגיעה אחרי כן, בתוך הכאוס, השכול, השברון והייאוש, בכל מקום אליו פניתי, כל יד שהושטה אליי, כל טלפון שעשיתי, כל דבר שבררתי לגביו או שנזקקתי לו, כל מה שפגשתי מאז ועד הרגע הזה ממש היה אך ורק, בלי ספק, ללא פקפוק אהבה. תעצרו רגע כדי לשמוע את זה. אני עצמי כמעט לא מאמינה כשאני כותבת את זה. רק אהבה. לא היה אדם שפגשתי בו מראשונת הקופאיות בסופר ועד אחרון הקוראים בפייסבוק שהתבונן בי בפחות מ-100 אחוז אהבה טהורה. וכמה ריפוי יש בזה. אני מסתובבת בעולם ופוגשת רצון טוב, אכפתיות, מוכנות להתאמץ למען, וטוב לב. בכל מקום. מכל אדם. זה כמעט עושה סחרחורת. וזה מרפא ברבדים כל כך עמוקים. זה מרפא עד שורשי הנשמה. כי פגשנו את הדברים הכי נוראיים שיכולים להיוולד מנפש האדם, ועכשיו אנחנו חווים את התקומה.

דוגמאות יש לי למכביר, ממעצבת הבגדים שארזה לי שמלות לפני שידעתי שאני צריכה, דרך עשרות המטפלים שטיפלו בי בחינם כי הבינו שאם לא יחזיקו את הגוף שלי אני אתמוטט ואני בכלל לא מבינה, מאמן כדורגל שנתן לילד להיכנס לקבוצה, התרומות שנתנו לנו צלם של כבוד, האחראים על השכרת הדירות בכל הקיבוצים שיצאו מגדרם בניסיון למצוא לי בית, החברים החדשים שעוזרים ואוספים את הילדים שלי ומפנים לי מקום ביניהם, קוראים בפייסבוק שנותנים לי אישור ותמיכה, משוררות שמצרפות אותי לסדנאות שלהם רק שאצליח לבטא חלק ממה שקורה לי בנשמה, אני יכולה להתחיל אבל לא לסיים. באמת. שנה שלמה שבה כל אדם שפוגש בי, כל אשה שרואה אותי מתבוננים בי בלי שיפוט, בלי האשמה, בלי אכזבה או דרישה – בקבלה, בהכלה, מתוך רצון להיטיב, באהבה.

המדהים הוא שהאהבה הזאת בין בני האדם, שאני כל כך רואה כרגע, כל כך חווה כרגע, היתה שם תמיד. המצב, חוסר האונים והזוועה גורמים לאנשים להוציא את זה החוצה, לבטא את הטוב שבהם כהתמודדות ראשונית, ממש כמו שאנחנו מזיעים כשחם לנו, ואני, עם כל מה שחסר לי וכואב לי, מסתובבת בעולם שיכורה מרוב יופי שאני רואה בלבבות של אנשים. כן, חלק מזה הוא שלי וממני, משהו השתנה בראייה שלי, אני מתבוננת על אנשים ורואה את הפגיעות שלהם, את היופי שלהם, את הרצון הטוב שלהם ואת כנות הלב שלהם כבסיס. אני רואה את זה ולא מסכות, הרגלים, אגו, צלקות. ואני ניגשת אליהם מהמקום הזה ואת זה אני מקבלת. חלק מזה הוא בי. אני הפכתי פתוחת לב ופגיעה, כי כזאת אני היום, זה מה שיש בי, ומה שאנחנו באים איתו גם חוזר אלינו. אז חלק מזה זו אני, אבל לא הכל. והאהבה מרפאת עמוק כל כך. הרצון להיטיב הוא החלמה. והלב שלי מתנחם ביופי הזה שאני רואה שקורן מכל זוג עיניים שאני פוגשת בדרכי.

אהבה לאהבה

שנה חלפה מאז ה-7 באוקטובר. שנה שלמה. השלמנו סיבוב סביב השמש, ומה שנחרב עדיין לא נבנה. אני חיה בחוסר ודאות מוחלט של העתיד שלי ושלנו, בחרדה עמוקה, והדבר היחידי בתוך המציאות הזאת של מלחמה שלא נגמרת, של גלות, של חטופים מתחת לאדמה, של מדינה שנדמית כמתפוררת, הדבר היחידי שגורם לי לקום כל בוקר ולהמשיך ללכת זו אהבה וגם, אם אכיר באמת הפנימית העמוקה שלי, גם הכמיהה לאהבה שעוד תבוא. זו האהבה שלי לילדים שזקוקים לי, לאמא שלי שצריכה אותי בריאה, לחברים, לקוראים שמתחזקים ממה שאני כותבת, למטופלות שלי שזקוקות לי מתפקדת ובריאה. זו אהבה לאלו שישנם וזו כמיהה לאהבה שעוד תהיה. האהבה הזאת הנוכחית והעתידית (בעתידית אני מתייחסת לצורך העמוק לחזור ולחוש אהבה זוגית ממלאת ואמיתית, לשוב להיות נאהבת, לחזור לאהוב) היא מה שמחזיקה אותי חיה, בועטת, מנסה שוב ושוב לטפס במעלה הצוק.

אז עבורי ה-7 באוקטובר, יום הטבח הנורא, היה גם בו זמנית ויחד עם החורבן המוחלט שהביא אתו, שיעור מתמשך בכוחה של האהבה. בנחיצות שלה, בחשיבות שלה. הבנתי שזו לא פריבילגיה. קיומה של האהבה, קיומם של אנשים שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו, זה מה שמחזיק אותנו בחיים. בזמני משבר וגם במהלך היום יום. זה כמעט מביך אותי להודות שהייתי צריכה להתבונן לתוך מעמקי האופל כדי להבין שההצלה היא אהבה. זה גם מביך אותי להישמע כמו קלישאה משנות ה-70, אבל אני אישה מעשית ופרקטית ובעיקר מנוסה. השנה האחרונה הפכה אותי למאוד מאוד מנוסה. ואחרי שגם נשבר לי הלב, ולא פעם אחת, אני יכולה להגיד מניסיון אישי, שהמון פעמים בחיים אנחנו מפחדים לתת לעצמנו להתמסר לרגשות של אהבה. אהבה הופכת אותנו לחשופים ולפגיעים, ומי רוצה להיפגע? מי יכול להרשות לעצמו/ה להישבר? למי יש כוח לזה במציאות ההרסנית של ימינו? מי יכול להחזיק את זה בכלל? אז אנחנו זהירים עם הלב שלנו, שומרים עליו, מנסים להיות הגיוניים לא להגזים, לא להסתכן, לא לאהוב יותר מדי לא להתאהב באופן זמני. אני כאן כדי להגיד לכם את ההפך. אהבתי ואיבדתי וכאבתי ובכל זאת אני אומרת לכם אחרת. אם יש שיעור ענקי שאני יכולה לתת כאן הוא – תאהבו. באמת באמת תאהבו. בואו ניתן לעצמנו להחזיק את זה כדרך חיים, כמשאלת לב, כתרופה. החיים שלי ושלכם יכולים להתהפך בשניה, בשבריר של רגע. וכל מה שידענו וכל מה שהכרנו וכל מי שהיינו יסתיים, ואז כמוני תגלו שכל מה שיכול להציל אתכם, שמה שמושך אתכם בחזרה מהשאול אל החיים זו אהבה.

ואם יש השקעה נכונה שניתן לעשות בעולם שבו האדמה רועדת היא בבני אדם יקרים שמקיפים אותנו. בלב שלנו ובשלהם. אני פדיתי את מה שהיה בבנק שלי. אני חיה בזכות זה וגם הילדים שלי, ואני ממשיכה להשקיע שם. עד עכשיו, ממה שראיתי זו השקעה שתמיד תשתלם.

יום השנה הזה עצוב לכולנו, אולי אולי אולי מה שאפשרתי כאן לעצמי לגלות עליי ועל החיים ייתן מעט אור בתוך האפלה.

להזמנת הרצאות: almog.holot@gmail.com