ציור: אלין ביטון, בית ספר צליל
***
“הבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות בשביל ג’ירף”
(יהונתן גפן)
בפרספקטיבה רחבה גם הבור העמוק שבו אנחנו נמצאים מאז ה-7 באוקטובר הוא בעיה קטנה מאוד. אם נחשוב על הרף העין האנושי בתוך הקיום של כדור הארץ והבריאה כולה, ואפילו על היקף המעורבים והנפגעים בסכסוך הנוכחי אל מול מלחמות וטבח שהביאו למוות של מיליוני בני אדם, ייתכן שגם אנחנו נראה רק נקודות קטנות, כמו הג’ירף. ודאי כאשר ברקע מסתתרות קטסטרופות גדולות בהרבה.
ובכל זאת, בחיינו זו טלטלה גדולה ושבר. המתקפה בחג שמחת תורה האחרון, שבו היינו למעלה מ-30 שעות בממ”ד תחת סכנת חיים נוראית, והמלחמה הממושכת והקשה שבאה בעקבותיה, מתנגשות חזיתית בתשתיות יסוד בעולמות של כל כך הרבה ישראלים: האמונה בכוח שלנו. האמונה ש”לעולם לא עוד”. האמונה שיש דין ויש דיין, בין אם שמימי או ממשלתי וצבאי. האמונה שישראל ניצבת על מסלול של קידמה ושגשוג.
חברה סיפרה לי על שיחה עם אביה, ממייסדי אחד הקיבוצים המפונים וההרוסים למחצה על גבול הצפון. היא אמרה לו שצריך להתחיל להפנים שהנכד שלו, בנה הפעוט, לא יגדל את ילדיו בישראל. היא ציפתה להתנגדות נחרצת וקיבלה במקומה אנחה ארוכה. קשה, קשה לחיות השנה. גם למי שמאמין.
“עמו אנוכי בצרה” (תהילים צ”א)
ויש דרגות בגיהינום. אשתי כתבה לי לא מזמן: “אני רוצה לזכור את מי שהדפקו על דלתות וחלונות ביתנו כדי להרוג אותנו. אני רוצה לזכור שהיינו קרובים מאוד להיחטף או למות”.
אני גם רוצה לזכור את מי שאיבדו את חייהם ואת המשפחות שליווינו במשך חודשים ארוכים מתוך אמונה ותקווה בוערות, ונאלצנו לנחם בתחושת כישלון, כאשר יקיריהם חזרו בארונות מעזה. כששואלים אותי מה אפקטיבי ולמה בעצם להגיע לעוד הפגנה או לענוד סיכה, דסקית וצמיד, התשובה פשוטה: זו המחויבות שלנו. להיות שם עם המשפחות.
בעולם מתוקן שבו קיים אמון בסיסי, הוויכוח על פרטי עסקת החטופים היה יכול להיות ויכוח לגיטימי ואפילו חשוב, הנוגע לשורשי קיומנו; ויכוח בין מי שרואים בהצלת חיי אדם הנמצאים בסכנה ברורה ומיידית אחריות עליונה שלנו, למי שחושבים שהמחירים בלתי אפשריים. אם תרצו, גישת הרב עובדיה מול גישת רבני הציונות הדתית, שחתמו על מכתב הרבנים נגד עסקה.
אנחנו בעולם מפוקפק שבו האמון שבור ומרוסק. כשחבריי בציונות הדתית מתלוננים על חיבור בין מאבק המשפחות לקריאה להפלת הממשלה ולסיום שלטון נתניהו, אני מזכיר שבמשך חודשים זה לא היה כך. אני הובלתי את העצרות באילת, לשם פוננו תחת אש ב-8 באוקטובר. עד שהמשפחות השתכנעו שעל כיסא ראש הממשלה לא יושב מי שטובת המדינה ויקיריהן גוברת על כל שיקול אחר שלו, הן לא הצטרפו למחאה הרחבה.
מודעה
אני גם אומר להם שאפילו מי שהולך לישון מחובק עם ציר פילדלפי כל לילה, ובאמת ובתמים חושב עדיין כי “לחץ צבאי” יכול להחזיר לנו מישהו בחיים – חייב לגלות סולידריות. להיות ברחוב הישראלי ולא לראות ים של סיכות, דיסקיות וצמידים צהובים, דוקר את העין והלב של כל מי שאיבד שם חברות וחברים, כמונו. ודאי של המשפחות עצמן.
אנחנו בעיצומו של חודש אלול עם ראשי התיבות משיר השירים: “אני לדודי ודודי לי”. הסולידריות הפשוטה הזו, שחייבת להתרחב לסולידריות כלל ישראלית וכלל אנושית, היא תמיד התרופה לשבר העמוק המחלחל בכולנו.
“באין חזון יפרע עם” (משלי כ”ט)
מורי ורבי הראשון היה הרב חיים דרוקמן ז”ל. הוא היה דוגמה מושלמת למי שצמח בציונות הדתית לפני הקמת גוש אמונים, שהיתה חלק מתנועת העבודה. הוא עשה את כל הדרך להיות גדול רבני הציונות הדתית, שהפך את הסיפוח לעיקרון הגדול ביותר ותמך בבצלאל סמוטריץ’ ובן גביר לפני מותו.
הרב דרוקמן כיהן במשך שנים כיו”ר ישיבות בני עקיבא. הן יצרו תורה והעמידו לה תלמידים הרבה. היום אנחנו רואים את הכוח שלהן ואת סכנתם העצומה לכולנו. תלמידי התורה הזו מובילים את הממשלה, מעמדת מיעוט, לטובת מימוש תפיסות של עליונות יהודית; גיבוי ישיר לטרור יהודי, להלבנה ולחיזוק מאחזים אלימים לא חוקיים וגירוש פלסטינים מאדמותיהם, וכן עידוד התיישבות בעזה ובדרום לבנון, והקצאת מיליארדים ל”חיזוק הזהות היהודית” (אדם צועק את שחסר לו… )
יש כל כך הרבה ללמוד מזה. לא מספיק לומר מה לא. חייבים להשקיע במה כן. אני רוצה לחזור למקומות שבהם ידענו היכן אנחנו. חזרה לחזון המקראי על הגנת הגר, היתום והאלמנה. חזרה לחזון הנביאים להגנה על החלשים. חזרה לחזון מגילת העצמאות של הושטת יד שלום וחיבור מזרח תיכוני ובינלאומי. אני רוצה לחזור לכבוד האדם והשקעה בחינוך הומניסטי הרואה כל אדם כפלא ואת אהבת המולדת כדבר טבעי, אבל “מדוע תחדל האהבה בגבול?” כפי שכתבה ושרה חווה אלברשטיין, על פי פבלו קזאלס.
“רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד”, אומר פתגם אפריקאי. אם נישאר צודקים ומבודדים, נפסיד. הרוב השפוי שבוחל באלימות, ייגרר באף למציאות אלימה ולפיצול ישראל למדינה של מיליציות נוסח לבנון. עם כל הכבוד למי שעומד במוצאי שבת עם דגל ישראל מעוטר בסיכת החטופים וצועק בגרון ניחר “חיות – ולא בארונות!” – זה לא מספיק. אנחנו חייבים להרחיב מעגלים. לבנות שולחן משפיע. חייבים בבידודם של האלימים מהים עד הנהר.
לא מזמן יצאנו לחופשה קצרה ביוון (כדי לשכנע את אשתי שחשבה שזה לא הזמן ייסדתי איתה את “פורום הגבורה”. בעיניי זו גבורה הכרחית לשמור על השפיות שלנו בימים אלה) ופינטזתי על אופציה יוונית; רוב המיליונים הציונים והפלסטינים שרוצים חיים טובים בשלום, יעברו ליוון רחבת הידיים והנפלאה. נשאיר את האלימים, היהודים והערבים, להתקוטט עד כיליון או עד שימצאו דרך להסתדר וכעבור כמה שנים נחזור. עד שזה יקרה אנחנו חייבים לשוחח עם מי שעל הגדר, עם מי שאיתנו אבל לא יוצא לרחובות, עם מי שיכול להיות חלק מקואליציה עתידית, אחראית, ליברלית ודמוקרטית.
בבאר שבע ייסדנו חמ”ל טלפונים שמדי שבוע מתקשר לאלפי א.נשים ברשימות התפוצה שלנו ומחבר ביניהם מחדש. התוכנית היא להגיע גם למי שאינם משוכנעים. זו הדרך היחידה לבנות כוח. וכדי להשפיע צריך כוח. באהבה גדולה גם למי שאינם מסכימים איתנו (ואינם חלק מהפלגים האלימים), אבל בלי לפחד לשכנע ולגייס.
