מגרש הכדורגל במג’דל שמס, עם תמונותיהם של 12 הילדים ההרוגים. (צילום אבי ברק)
שנה שלמה של אסונות ותרחישי זוועה חלפה מאז טבח ה-7 באוקטובר – שנה שבה חיי בני אדם ומותם הפכו זניחים ומנורמלים. התרגלנו. מי בכלל זוכר שרק לפני חודשיים פגע טיל במגרש הכדורגל במג’דל שמס, הרג 12 ילדים, נערים ונערות ופצע כ-30 תושבים מהיישוב הדרוזי ברמת הגולן. שהרי האסון לא נחקר וחוק הלאום השערורייתי, שהותיר את העדה הפגועה מחוץ לגדר – נשאר על כנו. התרגלנו.
בתה בת ה-13 של היבא אסעד, אזרחית דרוזית-ישראלית, ניצלה בנס מן האסון. “הילדה שלי היתה במגרש רבע שעה לפני הפיצוץ”, היא מספרת. “אני גרה 200 מ’ מהמגרש ולקחתי אותה עם חברה שלה לאימון כדורסל. אמא של החברה שמעה שהיתה אזעקה בנווה אטיב, התקשרה אליה ואמרה לה ללכת לסבתא שלה שגרה ליד הבית שלנו. הבנות עזבו את המגרש ובדרך קנו גלידה. החברה שמה את הקורקינט שלה בבית של הסבתא, והן חזרו למגרש לצלם את הבנים ששיחקו כדורגל. באותו זמן התקשרתי אליה שתבוא הביתה כי רצינו לנסוע להורים שלי בבית ג’אן. היא לא רצתה לבוא אבל שכנעתי אותה. הבת שלי ניצלה. החברה שלה נרצחה במגרש.
“לילדה שלי זו טראומה מאוד קשה. רוב הילדים שנרצחו או נפצעו היו בגילה, מהחבורה שלה באותו בית ספר. היא לא חזרה ללימודים כי לא היתה מסוגלת לראות את הכיסאות הריקים של החברות שלה בכיתה. זה עשה לה לא טוב. לא לחצתי עליה אבל אתמול היא חזרה לשם בפעם הראשונה, וסיפרה שהתלמידים בכו כל הזמן. אצלנו כולם מכירים את כולם ואנחנו מרגישים משפחה אחת גדולה. אחד הילדים שנרצח גר בקומה מתחתיי ואחד מאחורי והשני ממול. עד עכשיו האסון והטראומה הנוראיים האלה מלווים את המשפחות. זה קשה, קשה מאוד, כואב הלב, צריך לטפל בזה, חייבים לטפל בזה”.
אסעד, מטפלת רגשית נשואה ואם לשניים, הקימה לפני כארבע שנים את עמותת “ביחד” במטרה להעלות בקרב בני עדתה את המודעות לזכויות הדרוזים, וכדי לגבש קבוצת לחץ על מקבלי ההחלטות במדינה. היא אקטיביסטית, יו”ר ביחד, ומדגישה שהעמותה א-פוליטית ועוסקת בהכשרה ובקידום מנהיגות צעירה שתחולל קידמה, במיוחד בשיפור המצב הסוציו-אקונומי וברמת ההשכלה בקרב צעירים ביישובים הדרוזיים.
היבא אסעד
איך מתייחסים אליך בעדה כאשה בראש הארגון?
“לא אומרים את זה בפומבי אבל לפעמים אני מרגישה ביקורת בדרכים אחרות. יחד עם זאת חשוב מאוד לציין שהדרוזים היום הם לא מה שהיו פעם. תפיסת העולם שהיתה מושרשת בשנות ה-70 השתנתה; הם אנשי דעה, משכילים ונשים מתקדמות לעמדות מפתח. כמו בכל חברה אנחנו הנשים כיום מגוונות, יש לנו הכל מהכל.
“דרוזי כיום, וסליחה שאני אומרת את זה בציניות, זו לא רק פיתה דרוזית. התיכון בבית ג’אן בגליל המערבי, לדוגמה, עומד בשנים האחרונות בראש הדירוג של הזכאים לתעודת בגרות במדינה, למרות שבסולם הסוציו-אקונומי הכפר מדורג 2 מתוך 10. מג’דל שמס למשל מונה רק 11 אלף נפש, אבל רמת המשכילים בו הכי גבוהה בארץ, אם לא במזרח התיכון. אין לנו תשתיות ואנחנו בקושי מקבלים מהמדינה עזרה קיומית בסיסית, אבל יש אצלנו רופאים ואקדמאים ואנשי ספר ואנשי רוח”.
מודעה
את חושבת שהטיל היה מכוון למג’דל שמס?
“שאלה מאוד קשה, אין לי תשובה. אני חושבת שצריכה להיפתח חקירה בעניין. אני לא אשת צבא, לא מבינה בזה, אבל זה אסון לאומי שפקד את כל המדינה, לא רק אותנו; ילדים יצאו לשחק ולעשות דברים הכי בסיסיים בגילם, הלכו להתפרק במגרש כדורגל וחזרו לבתים מפורקים. אין יותר קשה מזה”.
ההורים השכולים, או מישהו במג’דל שמס, דרשו שתהיה חקירה מאין הטיל הגיע?
“כן כן. הרבה אנשים דרשו חקירה וגם אני דורשת זאת: לשים את הכל על השולחן. למה? כי הגענו למצב של חוסר אמון וזה שורש הבעיה. חוסר האמון בכל מה שנוגע למלחמה ולא רק למלחמה – גם לחיים שלנו הדרוזים במדינה. ויש לי עוד שאלה: למה האזעקה פעלה פחות מחצי דקה לפני שהטיל נפל? הילדים לא הספיקו להגיע למיגונית שהיתה ממש קרובה בכניסה למגרש”.
כמה זמן בדרך כלל פועלת האזעקה לפני שמגיע טיל מלבנון?
“לא פחות מדקה. הפעם השריקה של הטיל נשמעה יחד עם האזעקה, 10-8 שניות לפני הפיצוץ. שמעתי מילדים שהיו שם שהם לא הספיקו להגיע למקלט. ילד אחד שהיה פצוע קשה סיפר לי, שהוא לא הספיק לקום מהדשא ולהגיע למיגונית. כל הילדים רצו לכיוון שלה והטיל פגע בדיוק בפתח שלה. אגב, את המיגונית בנו רק כמה ימים לפני האסון. ובכלל, בכל היישוב אין ממ”דים בבתים”.
אופניים וקורקינטים מפוחמים בנקודת הפגיעה של הטיל. צילום: אבי ברק
על הגבול עם סוריה אתם לא יכולים לקבל היתר לממ”ד?
“בקושי נותנים לנו היתר בנייה לבנות בית, שמים כל הזמן מקלות בגלגלים. יתנו לנו לבנות ממ”ד? אנחנו מופקרים עד הסוף. הבעיה זה ‘חוק קמיניץ’ שמאפשר אכיפה מנהלית ללא הליך משפטי נגד עבירות בנייה, ומחמיר את הענישה עליהן. החוק הזה לא פחות גזעני מחוק הלאום, שקובע כי מדינת ישראל שייכת רק ליהודים. זה לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית כמו ישראל נותנים לחייל דרוזי צו 8 ביד ימין, וביד שמאל צו הריסה לבית שהוא בנה על אדמה פרטית שלו. זו אדמה פרטית, כל האדמות של הדרוזים פרטיות”.
אולי זו מחשבה נאיבית אבל הדרוזים כולם אחים וזה לא בא לידי ביטוי. לא שמעתי למשל שמחיתם אחרי האסון במג’דל שמס. לא עלתה בלבנון זעקה של דרוזים נגד נסראללה – תראה מה עשית? אתה פוגע באחים שלנו.
“בטח שהיתה. האסון שקרה לנו איחד את כל הפלגים בתוך החברה שלנו, ולרבים יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה בצד השני של הגבול. בדרך כלל חסן נסראללה היה מתגאה כשפגע באזרחים ישראלים – והפעם לא. הדרוזים בדרום לבנון, חלקם חברים בארגון חיזבאללה, אמרו ששלחו אליו מסר חד וחלק, שאוי ואבוי אם הוא עשה את זה למג’דל שמס בכוונה. הוא קיבל מסר חד וחלק. ברגע שהוא לא לקח אחריות על כך גם עלתה הדרישה לפתוח חקירה – מי ירה את הטיל? אבל זה לא קרה.
“אני אומרת לך – הדרוזים אנשים נאמנים למדינה בכל מקום שבו הם חיים, עד שפוגעים בהם. באותו רגע כולנו הופכים לעם אחד. זה לא רק בגלל הדת המשותפת שלנו – אנחנו גם מאמינים בגלגול נשמות. אם את פוגעת עכשיו בדרוזי בצפון אפריקה זה כאילו שפגעת בחלק מהנשמה שלי. נשמה זה משהו משותף לכל הדרוזים”.
אתם עדה שחיה גם בישראל, גם בסוריה וגם בלבנון. יש לכם קשר איתם?
“הקשר לא כזה הדוק כי הדרוזים שם חיים במדינות תחת שלטון דיקטטורי. הם מפחדים. אני בעצמי עשיתי מחקר בלימודיי לתואר שני על הזהות החצויה של הדרוזים ברמת הגולן. במחקר מצאתי שלא משנה אם הם מסוריה מלבנון או מישראל – כולם חיים עם זהות עצמית מטושטשת. אני כהיבא דרוזית-ישראלית – נולדתי בישראל ויש לי אזרחות ישראלית – אבל אי-אפשר להגיד שהזהות שלי לא מטושטשת. סבא ואבא שלי חיו בפלסטין לפני קום המדינה, אני ישראלית והבן שלי בכלל סורי, כי מג’דל שמס היתה עד שנכבשה במלחמת ששת הימים תחת שלטון סוריה. גם בעלי סורי, בן לאבא ולאמא סורים, למרות שאמא שלו בכלל מלבנון. קשה לתאר איזו מורכבות יש לנו במשפחה המורחבת אבל אנחנו שומרים על קשר. יום אחרי האסון, ב-8:30 בבוקר, קיבלתי הודעה מהמשפחה של בעלי בלבנון לשאול לשלומנו”.
יש לכם תקשורת איתם בווטסאפ?
“כן, בווטסאפ. גם עם קרובי משפחה מסוריה וגם מלבנון. אין לנו בעיה בין האזרחים הדרוזים, גם לא בישראל. הבעיה היא מנהיגי המדינות וראשי העדה שלנו בארץ, במיוחד חברי הכנסת מטעמנו שמשרתים את המפלגות שלהם ולא אותנו. היו לנו שישה חברי כנסת בזמן שחוק הלאום אושר. הוגשו יותר מ-100 עתירות לבג”צ נגד החוק ודבר לא עזר.
“תקשיבי, הדרוזים במדינה כולל ברמת הגולן מונים רק 140 אלף איש, פחות משני אחוזים מכל האזרחים במדינה. יש כאן אפליה והדרה כלפי כל האזרחים שאינם יהודים וזה תמיד היה כך, אבל חוק הלאום תקע סכין בגב שלנו. נולדתי בבית ג’אן ואני גרה במג’דל שמס. המשפחה שלנו חמולה גדולה – אבות אבותינו נולדו כאן עוד הרבה לפני קום המדינה. לכן החוק פגע בנו כל כך קשה. זה כמו שמישהו, סליחה על הביטוי, יורק לך בפרצוף. את חושבת כל הזמן שאת הילדה המפונקת של ההורים ופתאום הם מפקירים אותך. ואת מרגישה כל הזמן מקופחת. ואל תקחי את זה אישית – זה לא שהגענו משום מקום, כמו רוב היהודים שהגיעו לכאן מכל העולם”.
מה פתאום אישי, את צודקת לגמרי. את וההורים שלך והסבים והסבתות נולדתם כאן. ההורים שלי הגיעו מפולין ואני אזרחית שוות זכויות. את לא. זה לא הגיוני.
“כל אדם שפוי ומי שמכיר את ההיסטוריה של העם היהודי לא מסכים עם חוק הלאום. למה הדרוזים מרגישים הכי רע? כי הם חייבים להתגייס לצה”ל כמו היהודים. איך זה יכול להיות שאני שווה בחובות ולא בזכויות? איך זה יכול להיות שאני צריכה להיות אזרחית נאמנה למדינה והיא לא נאמנה לי? איך זה שאנחנו שווים במוות אבל לא בחיים? אני רוצה תשובות”.
הדרוזים משרתים בצבא, נופלים בקרב בדיוק כמו חיילים יהודים ואתם חוטפים בצפון בדיוק כמו יישובים יהודיים. מה את חושבת שצריך לקרות כדי שהעוול של חוק הלאום יתוקן?
“קודם כל היהודים צריכים להבין שחוק הלאום לא פוגע רק בדרוזים, הוא פוגע בכל האזרחים הישראלים. החוק הזה היה הסנונית הראשונה של ההפיכה המשפטית בישראל, כי הוא הלכה למעשה אינו דמוקרטי ופוגע בשוויון הזכויות של אזרחיה. אני חושבת שהפילוג העמוק בחברה הישראלית הוא חלק מן ההשלכות של החוק, כמו מגיפת השקרים וחוסר האמון בממשלה. האזרחים הפכו שקופים. כל האזרחים במדינה. אבל אנחנו הדרוזים לא מקובלים גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית. אין לנו בעיה שישראל תהיה של יהודים בלבד ואגלה לך סוד – בדת שלנו אסור להקים מדינה כמו שעשו היהודים, לכן אין לנו מטרה כזאת. אנחנו לא רוצים מדינה, רק מבקשים לחיות על האדמה שלנו ולקבל את כל הזכויות שמגיעות לנו כאזרחים שווים בין שווים”.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
כמה עוולות והערימה רק גודל..