דוב טוב הכל טוב

צילום: אנטולי מיכאלו | סטיילינג: גיא כהן

כשהחיים בישראל התהפכו, כשמלחמה גועשת ברקע, כשעסקינו מתמודדים עם אי-ודאות מוחלטת והמשפחה מתנהלת על קו דק של מתח ושגרה, הבנו שזה בדיוק הזמן לדחוף עוד קצת ולהגיע לקצה. שיפצנו את רומיה, הכנו תפריט חדש וכשזה לא הספיק – החלטנו להיכנס להריון. ואם כבר הריון, אז רצוי שיהיו תאומות, שיתאים לאווירה.

ואז, בדיוק כשנדמה שהכל התחיל לזרום, הגיעה ההבנה שאנחנו צריכים לעשות את הדבר הכי נכון וטבעי לי: לשחרר בבת אחת, ולצאת למסע הגדול של החיים.

עמלי ואני, שנמצאים תמיד על קו הגבול בין שותפים עסקיים להורים ולזוג, הבנו שאנחנו חייבים רגע של שקט. לא שקט מוחלט, לא הפסקה מהחיים, אלא זמן לעצור, לחשוב, להרגיש, לקבל פרספקטיבה ולהבין מה באמת חשוב לנו.

עוד בקטגוריה

מתוך געגוע לפשטות בחרנו ביפן ובאוקינאווה. משהו במקום הזה, עם הנופים השקטים, התרבות המאופקת והאוכל המדויק, קרא לנו. כך מצאנו את עצמנו עוזבים הכל, עוברים לגור בקרוואן, מוקפים ירוק ואור וכחול של ים, ומתחילים מסע שהוא גם פיזי וגם פנימי.

כמה ימים לתוך המסע, אני יושב מול אגם קטן, מביט באומי משחקת על שפת המים ועפה על החיים שלה ממשחק דמיוני עם אבנים, ובעמלי שתמיד קורנת. עכשיו עוד יותר (אולי כי ההיריון עושה לה טוב). פתאום עולה לי השאלה: “What are you doing for fun?”

לא יודע למה, השאלה עלתה דווקא באנגלית אבל בסך הכל זו שאלה פשוטה, כמעט טיפשית, ובכל זאת עמוקה בצורה בלתי רגילה. היא תפסה אותי לא מוכן. אני רגיל לשאול את עצמי “מה אתה עושה?” או “מה אתה צריך להספיק?” אבל השאלה הזו, על הכיף, על ההנאה, הפכה אותי.

אז מה אני עושה בשביל הכיף? אני מבשל. אני אוכל. אני מטייל. אני מתקלח (זה מפתיע כמה מחשבות טובות מגיעות במקלחת). אני משתעמם. אני מתפלסף. אני פוגש חברים, חווה מפגשים פסיכדליים, משחק כדורגל בטלפון.

מודעה

פתאום הבנתי שאני מחפש את האיקיגאי שלי. מה זה בכלל איקיגאי? זהו מושג יפני שמתאר חיפוש אחר משמעות, חיבור בין מה שאתה אוהב, מה שאתה טוב בו, מה שהעולם צריך ומה שמשלמים לך עליו. זו הסיבה לחיות שמחזיקה אותך מול קשיי היומיום.

בעודי יושב מול הנוף באוקינאווה, הבנתי שהאיקיגאי שלי הוא לא רק בעבודה כשף, ככותב, כיזם. הוא גם ברגעים הקטנים: בבישול ארוחת ערב פשוטה בקרוואן. בצחוק של אומי כשהיא ממציאה משחק חדש. בשיחה עם עמלי על החיים, על החלומות שלנו, על איך נמשיך לגדול יחד כמשפחה וכשותפים. המסע הזה גורם לי לראות שכל חלק בחיים שלי – האבהות, השותפות, היצירתיות – הם חלק מפאזל אחד גדול.

לפני כמה ימים, בזמן שטיילנו בין דוכנים בשוק קטן באוקינאווה, עצרנו מול מוכר דגים עם חיוך שיכול היה למכור גם חול-ים לתיירים. הוא עבד בריכוז מוחלט, חתך דגים באמנות, כאילו הזמן עצר כדי לצפות בו. אומי לא הורידה את העיניים ממנו; זו היתה התגלמות של שלושת הדברים, שאי אפשר להפסיק להסתכל עליהם: מים זורמים, אש בוערת ואדם שעובד בעבודה שהוא אוהב.

בדיוק שם, בתוך הפשטות הזו, הרגשתי איך הרגע הזה מתחבר גם אליי, לעבודה שלי, לאהבה שלי לאוכל ולמסע שאני עושה עם המשפחה.

כשישבנו לאכול את הדג, חשבתי על איך הטעמים הפשוטים והמוקפדים האלה מזכירים לי את המנות שאני אוהב להכין בבית. פתאום עלתה לי בראש המנה הזו: דג מליטה קטן ופשוט ממולא באורז מתובל, עטוף בעלה גפן ומטוגן בטמפורה יפנית קלילה.

המנה הזאת היא חיבור בין המקומי לגלובלי; דג המליטה הוא טעם של בית, עלי גפן מזכירים לי אצה מקומית והטמפורה היפנית יוצרת משהו חדש. כמו האיקיגאי, זו מנה שמזכירה לנו שהחיים הם שילוב של כל מה שאנחנו אוהבים – מטבח, משפחה ורגעים קטנים של כיף.

דג מליטה ממולא, עטוף עלה גפן בטמפורה

מצרכים:

6 דגי מליטה קטנים ומנוקים
1 כוס אורז מבושל
חופן שמיר קצוץ
חופן תרד קצוץ מוקפץ קלות
12 עלי גפן
(טריים או משומרים, שטופים היטב)
מלח ופלפל
מצרכים לטמפורה
1 כוס קמח תופח
½ כוס קורנפלור
1 כפית אבקת סודה לשתייה
1 ביצה
1 כוס סודה קרה מאוד
מלח ופלפל לפי הטעם

אופן ההכנה:

מילוי הדגים: מערבבים בקערה אורז מבושל עם שמיר, תרד, מלח ופלפל. ממלאים כל דג בתערובת וסוגרים בעדינות את הקצוות.

עוטפים כל דג בעלי גפן ומניחים בצד.

מערבבים בעדינות את כל מרכיבי הטמפורה ושומרים את הבלילה קרה מאוד.

טובלים כל דג עטוף בעלה גפן בבלילה ומטגנים בשמן עמוק, שחומם לטמפרטורה של כ-180 מעלות, עד להזהבה.

מגישים מייד עם פרוסת לימון טרי ויוגורט, או צזיקי, לבלבל את האורחים.

טיפ קטן: האיקיגאי, כמו בלילת הטמפורה, חייב להיות מאוזן – קריר ופשוט – אבל עם טוויסט. ואם המנה לא יוצאת מושלמת בפעם הראשונה, זה בסדר. כמו בחיים, הדרך היא חלק מהכיף.