אין בספר הזה אבא ואמא, רק ילד קטן בשם לַזְלוֹ. אבא ואמא שלו קיימים מן הסתם אי שם ברקע, אך בספר אין להם זכר, לא במלים ולא בציורים; יש רק ילד קטן, בית גדול, חושך ואור. במשך היום החושך התחבא בכל מיני פינות בבית, ובלילות הוא כמובן “יצא החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו, אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי. לזלו הציץ בחושך כל בוקר” – ובציור נראה הפעוט בפיג’מה מגבו, עומד במסדרון מואר ומביט לתוך פתח המרתף השחור; הציור הבא (שמופיע גם על כריכת הספר) מראה את לזלו מהזווית ההפוכה, כשהוא ניצב בפתח המרתף החשוך, אמיץ ונחוש: “‘שלום, ‘הוא אמר. ‘שלום, חושך'”.
איך החמצתי את הספר המופלא הזה בזמן אמת, אין לי מושג, אבל עובדה שהוא חיכה בארון ספרי הילדים בביתי שמונה שנים תמימות עד שנתקלתי בו במקרה השבוע, כשחיפשתי ספר אחר בפינת המדף והוא קפץ לי פתאום ליד. וואו, איזה יהלום! דוגמה ומופת לפיקצ’ר-בוק שפונה ישירות לתת-מודע של קהל היעד (כמו “ארץ יצורי הפרא” של מוריס סנדק, למשל), הודות לשילוב רגיש ומדויק של טקסט ואיורים, ולכן יש לו סיכוי לשחרר בקוראיו הקטנים איזה רגש כמוס ולהשפיע עליהם לטובה, בלי שירגישו איך זה קרה.
“לזלו פחד מהחושך”, כך מתחיל הספר, ומראה את לזלו הקט בפיג’מה משחק על רצפה בחלל גדול, שמואר רק בחלקו. בהמשך העניינים קצת מסתבכים בגלל נורה שרופה, אבל בסופו של דבר הכל נפתר בסבלנות ובדרך הכי חכמה ומדהימה שיכולה להיות, במפגש ובדיאלוג בין החושך ולזלו, ואין ילד או ילדה שלא ירצו לקרוא איתכם את הסיפור פעם אחר פעם – כולל עמוד שלם של טקסט ארוך שבא לסנגר על החושך – ולוּ כדי לחוות שוב ושוב את הקתרזיס, שבו החושך ולזלו ממש משתפים פעולה. התרגום נפלא, ויש הנחה יפה באתר ההוצאה.
נ”ב: כשחיפשתי פרטים על הספר ברשת, גיליתי פוסט נהדר שהחמצתי בזמנו בבלוג המעולה “עיר האושר” של מרית בן ישראל, שבו היא מתייחסת גם אל אֲמַתְכֶם הח”מ (ומשבחת בין השאר את הכינוי שהמצאתי פעם לז’אנר ספרי העצות לילדים, “ספרי עזרא ונחמיה”), וכולו מלא דברי חוכמה על הספר הזה, תקראו.
אלי השובב עובר בספר שלל הרפתקאות מותחות, מביכות ומשעשעות יחד עם חבריו ל”כנופיית הענבים” – בד בבד לומדים הקוראים הצעירים להכיר את הווי הקיבוץ, על טיפוסיו השונים ומוסדותיו, לפחות כפי שהיה פעם – ואני מצידי הייתי מצטרפת לכנופייה שלהם בלי לחשוב פעמיים. זהו ספרה השמיני של מיה מיטב, שכתבה אותו בכישרון רב בהשראת ילדותה שלה בקיבוץ, בשילוב סיפורים שקרו באמת לאחיה הגדולים, והוא קריא להפליא, קליל ומשעשע.
כבר יותר משנה אנחנו משונים. עברנו טלטלה, עברנו משהו נורא ששינה אותנו, וזה עוד לא נגמר, ואנחנו עוד לא יודעים איך ומה ומי אנחנו בתוכו. אנחנו בפוסט-טראומה מתמשכת. כמו ילדים שבבת אחת גילו שאמא ואבא שלהם הם לא באמת, שהבית לא באמת, שכלום לא באמת, שהכל רק נדמה ותכף יתפוגג ואולי עדיף שקודם נתעלף כדי שלא נראה ולא נרגיש ונחשוב שהכל היה חלום. והנה באו שלושה משוררים נהדרים והצליחו לתמצת, לזקק, להשמיע את קולם בשבילנו על הדבר הזה, על מה שקרה לנו, על מה שקורה שאין בשבילו מלים, והם מצאו מלים, והנה הן.
וכל מלה אמת, כאילו נכתבה גם מדם לבך, לפני שידעת שיש מלים. תודה לכם, שלושה משוררים נהדרים ואמיצים, שנתתם לנו קול, כי היינו משונים, ואנחנו עדיין משונים כל כך שקשה לנו להכיר את פנינו במראה, והלוואי שידענו לאן אנחנו הולכים מכאן. הספר הזה הוא עדות מצמררת על הפוסט-טראומה שלנו, ואם בעוד כמה עשרות שנים עוד נהיה פה ומישהו ירצה לדעת מה עבר עלינו בשנה הזאת, הספר הזה יספר לו.
הסיפור “מלך הטוניסאי” התפרסם בהמשכים במגזין “בראשית” שלנו עד לפני חודשים אחדים, אבל באותה תקופה נאלצתם לחכות חודש בין פרק לפרק, ועכשיו יש לכם אותו בבינג’: סיפור אחד ארוך, המתרחש בחלקו אצל מלך הסנדוויצ’ים הטוניסאיים בנתניה, פלוס בונוס של כמה סיפורים קצרים לקינוח – תענוג.
זהו ספרו השביעי(!) של איציק חדד, שמוציא את ספריו בעצמו בעזרת הדסטארט, וכבר קראתי בהנאה כמעט את כולם; ואולי לא סתם יצא שמקצועו השני הוא צורף, כי הוא יודע לקחת את פיסות המתכת הגולמיות שהוא מלקט מהחיים ולשייף אותן לכדי תכשיט מיוחד, נוצץ וחד-פעמי. מה אני אוהבת בכתיבה שלו? שהיא לא מתאמצת להתחפש לשום דבר, ישירה וישרה, פשוטה וטעימה כמו לחם שחור עם בצל (שמצויר על כריכת ספרו “אוהב אותך פשוט”) ומוגשת מתוך לב נקי ופתוח, בחיוך נדיב, ולכן כיף לקרוא אותו.
הסיפור שעל שמו נקרא הספר נמסר מפי קולות מתחלפים של כמה דמויות, שחייהן נשזרים אלה באלה. אחד מהם, ניסן, הוא בן-דמותו של חדד עצמו, כמעט אחד לאחד, כולל אזכור ספריו הקודמים האמיתיים, ובשלב מסוים אומר לו חבֵרוֹ משה (המכונה “הגוסס”), “אתה הסופר היחידי שקראתי את הספרים שלו. אתה כותב כמו בחיים. אני קורא אותך ורואה סרט שאני משתתף בו. אני מאמין לך בכתיבה שלך כי אתה איש של אמת. המלים שאתה שם לדמויות שלך הן אמת”, ואני מתערבת שחדד מצטט פה דברים שאמרו וכתבו לו הקוראים שלו, כי הם צודקים במיליון אחוז.
כי את קוראת את חדד וברור לך שהוא כותב לא כדי להתפרסם, ולא כדי להתעשר, אלא כי אין לו ברירה: הוא מספר סיפורים בנשמתו, והוא חייב לכתוב. “כשאני רוצה השראה אני משוטט”, אומר בן-דמותו ניסן, “והכי טוב בנתניה… אתה יכול ללכת ברחוב, לקנות משהו בפיצוצייה, לעלות לאוטובוס, לשבת לקפה, והדמויות והסיפורים קופצים אליך מכל כיוון, רק להטות אוזן ולפקוח עין. אחר כך מול מסך המחשב, שקט, הראש מעבד את מה שראית ושמעת, אתה מתחיל לעוף בדמיון, לפתח ולתת עומק וחיים לדמויות שקלטת במהלך היום”, והתוצאה תמיד אמינה ולכן גם כזאת כיפית. הסיפורים האחרים מגוונים בנושאיהם וברמתם, וחלקם נראים כמו טיוטה לספר שחדד אולי יכתוב בעתיד, אבל כולם נרקחו בעבודת-יד ובאהבה, ואולי יום אחד יקבלו גם בשר. יופי של ספר.(275 עמ’, ערך: צביקה נעים, הוצאת שופוני, נמכר באתר של המחבר, בהדסטארט ובאתר “עברית”, שמציע גם פרק ראשון)
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
