אני לא יודעת מה לכתוב. רוב הזמן אני לא יודעת מה לומר, אז לכתוב?
מביטה חסרת אונים אל מערבולת המלל הכללית, אל שטף שדר התודעה השוצף מילים כתובות בעיתונים או על שלטים, מילים מרצדות על מסכים, מילים מעוצבות מדוברות נלחשות נצעקות – אינסוף פלגי ונחלי מילים זורמים אל הים, והים אולי אינו מלא, אבל נפשי הקטנה כבר מלאה עד בחילה.
כתיבת הטור הזה שלחה אותי להתבונן, לזהות בשתיקתי גוונים של אלם, ולהיעזר לא מעט במילים שדליתי ממקורות אחרים כדי לנסות להסביר, קודם כל לעצמי, את דומייתי. יצורה דברנית כתבנית ודעתנית שכמוני, דוממת. דום. אלם. שתיקה. כמה מילים שונות רק כדי לתאר את היעדרן. מילים נרדפות, ורודפות.
יש אלם של כבוד
זו השתיקה שלי אל מול א.נשים שעוברים משהו נורא וקשה ממני, הורים שכולים, ניצולים, עקורים ופליטים, משפחות החטופים, פלשתינאים, משפחות של חיילים. אין לי אלא לפנות את המרחב למילים של מי שראויים יותר ממני להקשבה, לחלל פנוי כדי להגיר לתוכו את דם לבם.
למשל אייל קמינקא, אבא של סגן ינאי קמינקא ז”ל שנהרג בקרב על בסיס זיקים ב-7 באוקטובר. אייל אזר כוחות ואומץ וניקז את כאבו אל תוך ספר שנקרא “שיחה / חצי שיחה”. שם הוא כותב:
“מילים מחלקות את העולם לשניים. מה שנמצא בתוכן ומה שמחוץ להן. מה שמחוץ למילים אינו קיים עבורנו, ובכל זאת הוא שם, במלוא עוצמתו. ומה שבתוך המילים דורש הגדרה, חלוקה, קטלוג. כל מילה נמצאת בתוך מרחב מגודר שתוחם את חופש תנועתה. זו המגבלה, זה אי הדיוק האכזרי שמונע ממני ל… “
שמונע ממך מה?
מודעה
“להסביר לך את מה שאת לא מבינה”.
שוב, נסה שוב.
“אני לא יכול לתאר את הכאב המייסר שמטביע אותי במילים. כאב, מייסר, מטביע ואותי. בייחוד אותי. עכשיו הבנת”?
הבנתי? אני בכלל לא בטוחה.
מודעה
יש אלם של ענווה
זו השתיקה שעולה בי מהשאלה מה אני באמת מבינה ומי אני בכלל ומה כוחי לחלק ולהגדיר ולקטלג. ומה כבר יכולים לשנות עוד עצומה, עוד פוסט, עוד שלט עם סיסמה? כל יום מזמן לו זעזוע נוסף אל מול החוצפה ועזות הפנים של א.נשים לומר ולכתוב דברים מופרכים, שקריים, כוחניים, אלימים. ואני בשתיקה משבחת “שלא נתן חלקי כהם וגורלי ככל המונם”. גם כשמנסים לקדם מטרות טובות, יש שם איזו מניפולציה, איזו יוהרה אל מול חוסר הוודאות הגדול והנורא של הזמנים האלה.
“לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא” (עמוס ה’, יג). “כי עת רעה היא”, מהדהד בתוכי הנביא. ואני מתנחמת בדבריו. “נכון”, אני לוחשת לו בתוכי, “ממש עת רעה, בדיוק כפי שניבאת, פשע וחטא ועושק בכל פינה. כבר אין מה לומר. אשכיל ואשתוק”. אבל אז הוא מהדהד שוב, הופך את כיוון הטיעון: “לכן עת רעה היא, כי המשכיל בעת ההיא ידום”. ואני נעצבת, ומתביישת. העת הזאת רעה גם משום שאנשים כמוני שותקים, מפקירים את הזירה לשאר הדיבורים, וכך אלם הענווה הופך פניו לאלם של אשמה, על עצם השתיקה. בראשי מתנגן הבית האחרון בשיר המחאה הרוסי “השתיקה”, שתורגם בשנות ה-50 בידי יעקב שבתאי עבור להקת “הלוך הלכה החבריא”:
“שיצרחו האחרים מרוב רעב / מרוב ייאוש ומעלבון ואין תוחלת. / אנחנו הן יודעים שהשתיקה זהב, / כן, כן, חבר, רק השתיקה היא משתלמת. / הנה מה קל להתעשר. / הנה מה קל לצעוד בראש. / הנה מה קל להיות תליין. / תשתוק, חבר, תשתוק”.
אך אני לא מתעשרת ולא צועדת בראש. רגשי האשמה רק מחזקים את השתיקה. וכשאני שוקעת עד לקרקעיתה, אני פוגשת את נשמתי הנדהמת, פוערת את פיה בדממה.
יש אלם של הלם
כל מה שקורה כאן עצוב וכואב מכדי שאמלא אותו מילים. בטח שלא מספרים. 101 חטופות וחטופים, אלפי הרוגים, קברי אחים, אדמה חרוכה עד מעבר לקו האופק, שוד קופת המדינה, שנאה מפעפעת, משפחות מרוסקות לרסיסים. כל תיאור מילולי רק מגרד את פני השטח של המציאות עצמה. אני חושבת על אהרון הכהן, צופה בבניו נדב ואביהוא נאכלים באש שהקריבו על דעת עצמם. הוא מביט בשפתיו הנעות של אחיו משה, שממלמלות הסבר כלשהו על קרובים, או קורבנות, על קדושה ועל עם… “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י’, א-ג).
יש מצבים שהשתיקה לא רק יפה להם אלא הכרחית, בלתי נמנעת, שבהם כל מילה היא כפירה בעיקר. מי שהטיב לתאר את כוחה של השתיקה וחולשתו של הדיבור במצבים כאלה הוא אשף המילים הלאומי, חיים נחמן ביאליק. בחיבורו “גילוי וכיסוי בלשון” הוא מסביר:
“המילה הדיבורית – או שיטה שלמה של מילים – כוחה אף היא לא בתוכנה המפורש – אם בכלל יש כזה – אלא בהיסח הדעת הכרוך בה. העלמת העין היא סוף סוף המקלט הקל והנוח ביותר, אף אם מדומה, מפני הסכנה, ובמקום שפקיחת העיניים היא גופה הסכנה, הרי אין לך גם מקלט בטוח הימנה… האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה’תוהו’ האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק במילה חדשה… והוא ניצול מן הפחד”.
איזה אור שופך ביאליק על האינפלציה המילולית המטורפת של השנה האחרונה; המילה היא המרחב המוגן היחיד מפני פקיחת העיניים נוכח המציאות האיומה. השלטים הסטיקרים הסטטוסים הפוסטים והטוקבקים, כולם ממ”דים עשויים אוויר הזמינים לנו בכל רגע, ממש בקצה הלשון, מגנים עלינו מפני ההכרה שאנו ניצבים על שפת תהום. ואני שתיקתי מציבה אותי חסרת הגנה פעורת עיניים אל מול האימה, כמו ארנבת מהופנטת אל אורות המכונית הקרבה אליה במהירות בחשכת הלילה.
ויש אלם של תפילה
כמה שנאמר “לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה” (תהילים ס”ה, ב). אפשר לקרוא לזה שתיקה פעילה. כמו האור הלבן המכיל בתוכו את כל הצבעים, כך שתיקת התפילה מכילה בתוכה את כל המילים. זו שתיקה מנחמת, מעצימה, מדגישה את צלילי הנשימה. מדגישה את קימורי הנשמה. כמו האדמה והמים הדרושים לצמיחה, כך דרושה השתיקה והנשימה להתבהרות הכוונה, הרצון, התחינה, הזעקה.
ואמר רבי נחמן: “דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל… וזה יוכל כל אדם. דהיינו, שיצייר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון, כדרך שצועקין”.
על מצע השתיקה פורחות מילים אינספור. לפעמים באות מילים נכונות, חכמות, חזקות, צודקות. אך הבחירה לא לבטא אותן מאפשרת עוד הקשבה. ואין הקשבה בלי שתיקה, ואין ריפוי בלי הקשבה, ואם יש דבר אחד שאני מסוגלת לומר באיזו מידה של ביטחון, זה שריפוי הוא צו השעה.
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, / לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם / פְּרָחִים בָּאָבִיב. / הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, / הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר. / אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים / אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ / כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ. / וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם / שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת / אֲשֶׁר נֶחֱרַב”.
אין לי מילים מקשרות, או הסברים מדוע, אבל השיר הזה של יהודה עמיחי מרגיע ומנחם אותי, עוטף אותי ברחמים ובלחישה. לו רק נהיה פחות צודקים ויותר שותקים, פחות קשים ויותר לוחשים.
קשה להוסיף מילים אחרי התמהיל מלא החמלה על מוראות הזמן והמקום יחד עם אוצרות חוכמה שמהלת כמו תרופה הומאופתית.
הרעל מחסן.
ובחדרים נמשיך לשיר ותמלא נפשנו אור. באהבה