ג’יני הוציאה אותי לחצר של הבחוצה שהיתה הרבה יותר גדולה מהמעבדה והיו בה המון דברים שהייתי יכול להשתולל איתם. היו שם שלושה עצים, ואחד מהם היה גדול מאוד ועל הענפים שלו היו תלויות שתי נדנדות של צמיג שחור. היו גם שלושה עמודים גבוהים עם חבלים שיכולתי לקפוץ מחבל אחד לאחר, והיתה מגלשה שאהבתי לטפס אליה בסולם ואז להחליק עליה עד למטה. כשיצאתי לחצר של הבחוצה הייתי שמח וצחקתי אפילו ששום דבר לא הצחיק אותי. הייתי משתולל ומטפס ומתגלש ומתנדנד וצועק צעקות של שמחה.
ג’יני ישבה על הספסל הצהוב, בחצר של הבחוצה היתה קצת רוח אבל זה לא הפריע לי. הלכתי לשחק במתקנים ולהוציא אנרגיה – ככה צ’רלס היה קורא לזה הרבה פעמים, לרוץ ולקפוץ ולטפס ולקפוץ – להוציא אנרגיה. ג’יני פתחה את המחברת הגדולה שלה שהיתה בצבע ירוק כמו של צמחים וכמו של פרי מלפפון וכמו של הצבע בתוך העיניים של צ’רלס. היא עשתה במחברת שלה רישומים שזה דבר מיוחד מאוד כי הרישומים שלה היו נראים ממש כמו שהדברים נראים באמת. הרבה פעמים היא עשתה רישומים שלי וזה היה כל כך דומה לי כמו תמונה. אהבתי להסתכל ברישומים של ג’יני.
שאלתי אותה איפה צ’רלס? למה צ’רלס לא בא לבקר אותי? אמרתי לה שאני רוצה את אבא צהוב שלי. ג’יני הסתכלה עליי כאילו שהיא רצתה לעשות משהו אבל לא ידעה מה, ואז היא אמרה “אוי, דרווין”. הקול שלה נמתח כמו מסטיק שנהיה ארוך ונדבק לפרווה של השיער של הגוף. ואז ג’יני הסתירה את הפנים בכפות הידיים שלה כמו במשחק “איפה אני? קוקו”, אבל הפעם היא לא שיחקה, היא פשוט התחילה לבכות ואחרי זמן היא פתאום הפסיקה את הבכי, היא ניגבה את המים של הדמעות מהעיניים שלה והיא אמרה לי שהכל יהיה בסדר, שהיא תדאג לי ושהיא אוהבת אותי ושהיא אף פעם לא תעזוב אותי. זה היה הרגע שהבנתי שצ’רלס מת, שאבא שלי צהוב מת, שהסרטן בראש טרף אותו כמו האריה שראיתי בדבר של הטלוויזיה. אבל אני לא הקשבתי למוח שלי שסיפר לי שצ’רלס מת. עזבתי את ג’יני והמשכתי לשחק ולקפוץ על החבלים ורצתי בחצר של הבחוצה מהר כאילו כדי לברוח מהמחשבות שלי, אבל לא הייתי מספיק מהיר כי המחשבות שלי רדפו אחריי וכל הזמן חשבתי על זה שאבא צהוב שלי מת.
ג’יני קראה לי בשפה של אנשים וסימנה לי להיכנס למעבדה. רצתי אליה והיא סגרה את הדלתות של החצר של הבחוצה והלכה לכריות הגדולות והתיישבה, ואני באתי אליה והתיישבתי לידה, והיא הראתה לי את המחברת הירוקה שלה שאני אהבתי והיה שם רישום חדש שלי שאני נראיתי בו הפוך על החבל של הנדנדה של העץ הגדול של הבחוצה . סימנתי לג’יני שזה יפה, וסימנתי לה שאני אוהב אותה. אחר כך היא החזיקה לי את היד וטיפלה לי בשיער של הפרווה ואני הרגשתי שהיא רוצה לספר לי שצ’רלס מת ושהוא יותר לא יחזור אבל היא לא עשתה את זה, היא לא סיפרה לי כלום, ואחרי זמן ג’יני שרה לי שירים נעימים בקול שלה ואני כמעט נרדמתי, אבל זכרתי שאני רציתי עוד לשחק, אז לקחתי לג’יני את החלונות של העיניים שלה ושמתי אותם מעל לאף שלי ורצתי וטיפסתי מהר בחבל עד ללמעלה של העמוד וג’יני התחילה לחייך ואז לצחוק וככה התחלנו לשחק בתופסת עד שג’יני התעייפה ועוד פעם התיישבנו על הכריות הגדולות שלי וג’יני נתנה לי לטפל לה בשיער של הפרווה של הראש שלה.
“בעוד כמה ימים אתה תטוס במטוס גדול למקום מיוחד מאוד שיהיה הבית שלך, דרווין”. ככה ג’יני אמרה. הכרתי את המילים שלה אבל לא הבנתי למה היא התכוונה. היא תפסה לי את הראש בין כפות הידיים שלה הלבנות, הנעימות, שהרחתי מהן ריח של פירות. היא הסתכלה לתוך העיניים שלי ואמרה לי שאני לא צריך להיות מודאג בכלל, שהיא תעשה הכל כדי שיהיה לי טוב. אבל אני הייתי מודאג הרבה, וסימנתי לג’יני שאני רוצה את אבא צהוב שלי, שאני רוצה ממתקים של פירות אדומים של תותים, שאני רוצה מיץ פרי של תפוז, שאני אוהב את ג’יני, ואז יצא לי מהטוסיק את הדבר הזה שצ’רלס קרא לו פלוץ והיינו צוחקים הרבה כשהיה יוצא לנו אחד כזה. ג’יני חייכה, ואז יצא לה צחוק קטן, ואני חשבתי שהיא תתחיל לצחוק ואז אני אתחיל לצחוק וככה נוכל לעשות שיהיה לנו שמח. אבל ג’יני החביאה את הפנים שלה בתוך הידיים ואני שמעתי שהיא בוכה, והרחתי את המים של הדמעות מהעיניים שלה והבנתי שהיא בוכה בגלל שצ’רלס מת, שהסרטן בראש אכל אותו, אז גם אני התחלתי לבכות אבל לא ירדו לי מים של דמעות מהעיניים.
אחר כך ג’יני הלכה ואני שיחקתי בדבר שעושה מוזיקה. לחצתי על הכפתורים הגדולים ובחרתי את השיר שאני הכי אהבתי לשמוע שקוראים לו “צוללת צהובה”. צ’רלס סיפר לי על השיר הזה ואהבתי אותו בגלל הצבע של הצוללת שהיה צהוב כמו בננה וכמו השערות פרווה של צ’רלס וכמו השמיכה שלי שהיתה צהובה, ושמעתי את השיר הזה פעם ועוד פעם ואולי יותר מעשר פעמים. ואני ידעתי ששמעתי את השיר הזה יותר מעשר פעמים כי אני ידעתי לספור כי צ’רלס לימד אותי מספרים וחשבון.
עם השיר של הצוללת הצהובה נרדמתי וידעתי את זה כי פתאום התעוררתי כשפיטר הביא לי אוכל. הוא גם הביא איתו את הפח הגדול שהיו לו גלגלים ואת המקל עם מברשת שהשם שלו זה מטאטא.
מודעה
אהבתי להסתכל על פיטר כשהוא בא להביא אוכל ולנקות את המעבדה. הבגד שקראו לו סרבל כיסה אותו מהצוואר ועד הנעליים וגם בליטה גדולה של הבטן שלו שסקרנה אותי הרבה. לפעמים הייתי מנסה למשוך לפיטר בבגד סרבל כדי לראות מה הוא מסתיר אבל אף פעם לא הצלחתי לגלות.
אכלתי פרי בננות ופרי תפוחים והרבה עלים ירוקים, פיטר ניקה את המעבדה עם המטאטא ואני ראיתי שלא היה לו חיוך גדול ופעם ראשונה שפיטר לא דיבר איתי בכלל בשפת הסימנים או בשפה של אנשים שהם בני אדם. היתה לי הרגשה שכולם מסתירים ממני דברים. תמיד כשצ’רלס היה מביא לי לאכול לא היה שקט, כשג’יני היתה מביאה לי לאכול לא היה שקט, שפיטר היה מביא לי לאכול לא היה שקט, אז השקט הזה שהיה עכשיו היה בעצם רעש גדול שהפריע לי בתוך האוזניים ולא יכולתי לסבול אותו.
לקחתי כמה פירות ורצתי איתם אל הנדנדה של הצמיג השחור, טיפסתי ממנו אל החבל ומשם אל העץ שלי, ושם גבוה ישבתי למעלה והסתכלתי על פיטר ואיך שהוא ניקה את המעבדה. ראיתי שהוא מסתכל עליי מדי פעם במבט מהיר שקוראים לזה להציץ, והרחתי שהוא מלא בעצב, ריח כבד שירד למטה והריח כמו משהו ישן ולבד ומלא באבק של זמן.
“אתה בחור גדול וחזק, דרווין. אתה תדע להסתדר”. ככה פיטר אמר ואז החזיק את המקל של המטאטא בשתי הידיים מתחת לסנטר והסתכל עליי.
“אני יכול להישבע שאתה יודע שצ’רלס כבר לא יחזור”.
שמעתי את הלב שלי עושה בום, בום בום, מהר כמו תוף, ואני ידעתי מה זה תוף כי היה לי אחד כזה בפינה של המשחקים, ולפעמים צ’רלס היה מביא את הגיטרה שלו והיינו מנגנים ביחד גיטרה ותוף, וצ’רלס היה שר שירים בקול שלו שהיה לי נעים באוזן.
“מה כבר יכול להיות, ילד? בוא לדוד פיטר, נלך החוצה לעשן”. ככה פיטר אמר וכשהוא אמר את זה התרגשתי כי אף פעם פיטר לא לקח אותי לעשן, שככה קוראים לריח של העשן מהפה שלו. החזקתי לו ביד והלכנו לדלת של החצר של הבחוצה. אבל כשפיטר פתח את הדלת, במקום ללכת למתקנים של המשחקים הוא לקח אותי לספסל הצהוב שאני אהבתי כי הוא היה צהוב. ואז שנינו ישבנו ופיטר הוציא מהבגד סרבל שלו קופסה של סיגריות ודבר שעושה אש, הוא הדליק סיגריה, החזיר את הדברים לכיס ואז הוא ישב והסתכל על החצר ועישן.
“צ’רלס היה הורג אותי, דרווין, אבל עכשיו מה כבר יכול להיות? תחזיק את הסיגריה ככה”. ואז הוא הראה לי איך להחזיק את הסיגריה בין האצבעות, ואיך לשים את הקצה שלה בפה ולהיזהר מהחלק שיש בו אש כואב כואב, ולקחת מהסיגריה שאיפה שיש בה אוויר של עשן ולא אוויר רגיל”. הרגשתי את העשן אצלי בגרון וזה עשה לי רע וזה עשה לי שיעול ופיטר צחק. “זה תמיד לא נעים בהתחלה ואחר כך אי אפשר להפסיק”. ככה הוא אמר ולקח ממני את הסיגריה ועישן בעצמו. אחרי זמן הוא נתן לי את הסיגריה שוב ולקח אותה ונתן לי ולקח אותה ובסוף הוא לקח אותה לתמיד. ואז פיטר פיסק את הרגליים, הסתכל אל החצר של הבחוצה אבל רחוק כאילו שהוא ראה ציפור בשמיים, ואמר לי, “דרווין, אני מקווה שיהיו לך חיים טובים”. ואז פיטר התלהב כי הוא נזכר בדבר חשוב. הוא הפסיק את האש של הסיגריה בלמטה של הנעל שלו והכניס אותה לכיס של הבגד סרבל ואז הוא לקח אותי ביד ונכנסנו חזרה למעבדה והוא סגר את הדלת של החצר של הבחוצה.
“היום אנחנו ילדים רעים, דרווין”. ככה פיטר אמר, ומשהו בתוך החלק של הפח של הגלגלים איפה שהיו לו חומרים של ניקיון. “היום הבאתי לך משהו מיוחד ילד אבל אתה לא תספר לג’יני, טוב?” ואז הוא הוציא פחית שתייה אדומה. אני כל כך אהבתי את השתייה הזאת כי היא עשתה לי הרגשה של מלא אנשים שימפנזה קטנים שקופצים לי בתוך הפה. ואני ידעתי שאסור לי לשתות את השתייה הזאת כי הוא עלול להיות לא בריא לגוף אבל בגלל שאני הייתי כועס על צ’רלס שהוא מת אז לא היה אכפת לי מהגוף ולא היה אכפת לי מכלום, ורציתי שהיום פיטר ואני נהיה ילדים רעים.
נתתי לפיטר נשיקה גדולה שעשתה צליל, ואז חטפתי מהיד שלו את הפחית האדומה לפני שהוא יתחרט ורצתי איתה אל העץ שלי.
“מסכן קטן. שאלוהים ישמור עליך, דרווין”. ככה פיטר אמר בקול חלש, אבל
הכותב נשוי לאלינור, אב לשלושה וגר בכפר סבא. הוא שירת ביחידת המסתערבים "דובדבן" והוכר על ידי משרד הביטחון כסובל מנכות בשל הלם קרב. ספרו "כלב" שראה אור בהוצאת בראשית היה מועמד לפרס ספיר 2024
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.
פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.
“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.
