דעות ומחשבות

הו, הדגל הפלסטיני מעורר האימה, הו, הו הו. כמה אימה, כמה צמרמורת, וחלחלה, בעיקר חלחלה. חלחלה שמחלחלת עד החלחולת, מחולות חלוצה עד החולה. כל כך נוראה אימתו המפלצתית...

ורד לוי ברזילי לא שמעה מעולם על שירין אבו ע'אקלה, עד שכדור לא מזוהה פילח את ראשה. רגע אחר-כך, היא כבר מתגעגעת

משנה לשנה מטפסת ישראל במדד האושר העולמי, והשנה התמקמה בעשיריה הראשונה, במקום התשיעי, כשקודמות לה רק מדינות כמו שוויץ, דנמרק ופינלנד. מצד שני, בשנת 79 לספירה נראה שפומפיי היתה מתברגת בעשירייה הראשונה

בעוד חודש, אולי קצת יותר, אחזור למדינה הקטנה והמאובקת שלנו, לאובך, להתלהמות, לעצבים על הכביש, לפקקים. לאנרגיית המתח הגבוה שבתוכה כולנו חיים. אבל אז כבר אבוא מחוזקת 

האם אפשר למרוד בכל זה? האם אפשר להתקיים בצורה עצמאית, עם שיפוט שאינו מוכתם לחלוטין על ידי מניפולציות? האם, בעידן האובר-מודרניסטי הזה, לאדם היחיד שמבקש לעצמו (או לעצמה) אמת, אוטונומיה, פרספקטיבה אישית נקיה, יש עדיין תוחלת?

עצמאות אמיתית היא מבחן קשה מאוד בהליכה "על עיוור" אל הלא נודע, בלי המראה החברתית שמלווה את כל מעשינו מאז עמדנו על דעתנו ולמעשה מגדירה אותנו. וזו משימה קשה מאוד לכולם. אבל מעט קשה יותר למי שבחרה, כמוני, לעמוד ערב ערב מול מראה של מיליוני אנשים לאורך שלושים שנים כמעט. 

השאלה "מה עושים עם הילדים" היא עתיקת יומין ואין עליה תשובה ברורה, השאלה "מה לא עושים עם הילדים" כבר יותר ברורה מפעם, או לפחות אמורה להיות

הדרך היחידה של מני אביב ורעיתו להגן על הילדים היתה להוציא אותם ממערכת החינוך, ואז מגרמניה

במקום מוכנות, אפילו מן השפה ולחוץ, למשא ומתן, נשארנו עם "ניהול הסכסוך": גדודים של טכנוקרטים ישראלים עם תחומי התמחויות שונים מפסיכולוגיה עד אלגוריתמים, שיושבים ומנהלים חיים של מיליוני בני אדם דרך מסכים, אפליקציות, מצלמות ומרתפי חקירות ועינויים (מותרים בחוק)